10 ביוני
10 ביוני 2009היום ה 10 ביוני הוא היום האחרון למלחמת ששת הימים.
ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן, הרמה הסורית. טפסנו בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות – והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת תמונה אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה. נבו שואל אותי בזמן האחרון שאלות רבות על המוות. ואחת השאלות שחוזרות על עצמן היא האם המוות כואב. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד זהיר בתשובות שלי, יותר זהיר מאשר מדויק, שאלו חומרים עדינים מאוד. אני מנסה כנראה לגונן עליו לעטוף אותו מפני הידיעה שכבר נבטה בו שהחיים נגמרים לעיתים באכזריות רבה מאוד ובטרם עת. עקפנו את תל עזזיאת ונענו צפונה. תחתינו העמק בער. קווי אש ארוכים התקדמו בתוך השדות. "נרות שבת" אני זוכר שאמרתי נרות שבת. התקדמנו לאט ואז החשיך. המתנו להוראות. ההמתנה היתה ארוכה. הוצאתי את הטרנזיסטור הקטן שמעתי את החדשות. אמרתי לג' שיותר לא יהיו מלחמות. שגמרנו עם צבאות ערב. לצד הכוח ששכב על הדרך חנתה משאית. עלינו עליה להתגונן מהצינה. נמנמנו מעט, עד שקראו לנו להמשיך ולנוע צפונה לעבר הבניאס. עם אור ראשון חלפו על פנינו שלשה ארבעה אמבולנסים צבאיים וטנדר שסומן במגן דוד עמוס בחיילים שכובים בערימה. אני זוכר זוגות רגליים מטלטלים, נסיעה מבוהלת לא זהירה. לקח לי זמן, אולי כמה שבועות או חודשים להבין שראיתי גופות חיילים. כעבור שנים שאלתי את עצמי אם לא היו אלה חללי תל פאחר. פני השטח היו מבותרים, שוחות שיחי צבר, ג'יפים נושאי תול"ר עמדו בשורה וירו לתוך העיירה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעת בוקר נכנסנו לעיירה בניאס וכבשנו אותה ללא קרב. עברנו רחוב רחוב בית בית, בז'ה נתן פקודה לררנטיסט להכניס פצצה אחת לתוך המבנה למעלה. אני חושב שהררנטיסט החטיא, בעצם אולי פגע. באותם ימים זה היה מאוד חשוב. אחרי כמה חודשים כשהגעתי שוב לבניאס, גיליתי שאין עיירה, אין רחובות, אין בתים, כלום. סתם חלמתי. הזיתי אותה. אין ולא היתה בניאס. גילחו אותה למופת. פעם עברתי שם ורציתי להסתובב קצת בפנים, אבל אז גיליתי שיש שם מחסום עם קופה ושצריך לשלם כדי להכנס ושלעיירה קוראים היום שמורה. איזה הומור שחור, אחרי שהרסו את העיירה עד היסוד, קוראים למקום "שמורה"… ככה זה אצלנו מימים ימימה – גם לבית קברות אנחנו קוראים "ארץ חיים". הפוך על הפוך. אחר כך המשכנו לנוע לכיוון תל חמרה אבל אז קיבלנו פקודה לחזור לבניאס. בלילה התקדמנו מזרחה ונערכנו לשינה בצומת מסעדה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעה זו ממש, שכבתי בתוך שק השינה בצומת מסעדה וצללתי לתוך השמים הגדולים שמעלי, שהיו זרועי כוכבים.
