Sub Stance

                                                                                                                           בעקבות שיחה עם דפנה ובהשראת בראשית א'

י' שלח לפני ארבעים ושתיים שנים מכתב למשפחתו, המכתב התקבל ולא נפתח. יתכן, שהמשפחה ביקשה להמתין לשעת כושר אחרת לקריאת המכתב, אולי חשו שאין בהם הכוח לקרוא את מילותיו של י' ודחו את פתיחתו למועד מאוחר יותר. כעבור שנים, הלכו הוריו לעולמם והמכתב נותר סגור. עכשיו המכתב נמצא בביתה של אחותו ר', גם היא לא מסוגלת לפתוח את המכתב, והמכתב מונח סגור במגרה בארון בביתה. כל כך הרבה שנים עברו מאז שי' כתב את מכתבו למשפחתו והמכתב ממאן להיפתח. הזמן שחלף העמיס עליו משקל כבד ועוצמה רבה. ככל שחלפו השנים הוא הפך להיות למכתב שאין לפתוח אותו, שכוחו הוא בכך שנותר מכתב סגור שלא נקרא ואולי לא יקרא לעולם. י' כתב את המכתב סמוך מאוד למלחמת ששת הימים, כנראה מיד בסיומה. זה היה ככל הידוע המכתב האחרון שכתב. כמה ימים לאחר מכן, י' נהרג באסון בית המכס העליון. לאחר שמשפחתו קיבלה את הידיעה המרה על מותו נדהמו לקבל את המכתב. ההורים והאחים האבלים לא מצאו כוח לפתוח את המכתב ולעמוד מול מילותיו האחרונות של י' , שנכתבו ימים או שעות ספורות לפני שפיצוץ נורא הרעיד את רמת הגולן ואת בית המכס העליון וקטע את חייו של י' ואת חיי עשרת חבריו לפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני, שהתרסקו מול עיני. 

ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה התקיימה היום האזכרה לתשעת החיילים שמצאו את מותם באסון הנורא (שניים נוספים שגופותיהם זוהו, קבורים בהר הרצל ובקרית שאול). ארבעים ושתיים שנים שנה אחר שנה נאספות משפחות החיילים סביב קבר האחים. שם קראתי את הדברים הבאים:

יש תמונה שמלווה אותי מאז – לילה בקונייטרה, אוהלי סיירים ריקים. זו היתה דמותו הראשונה של המוות ההוא הנורא, אוהלי סיירים ריקים. תמונה אחת מבין רבות. מאחורי כל אוהל סיירים ריק היו בית ומשפחה. מאחורי כל אוהל סיירים ריק חלומות שיותר לא יחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – ההבזק הנורא של הפיצוץ הגיהנומי, שזעזע את האויר וחתך את הנוף מאופק עד אופק, סינוור והכה כאלף ברקים את עיני, וקטע חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – גשם של אבנים שחורות יורד מהשמים. גשם סוף העולם אכזרי ויבש, גשם מבשר רע, שלא יצמיח דבר שזרע הרס וכאב, גשם שניפץ חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

אני שהייתי שם בבית המכס העליון, קרוב מאוד אל המוות, עומד כאן היום לאחר ארבעים ושתיים שנים לזכור את אחי שנפלו ולספר את סיפור מותם.

יהי זכרם ברוך.

עין הוד היא רבת קסם. פורחת ומעוטרת בפסלים. יד האמנים החיים בכפר מורגשת בכל. האוירה שלווה ומפויסת, בועתית מה. חיי העיר חושפים לעין כל את פצעי וכאבי האדם, העיר נותנת יותר מרמז לחלקים האפלים והמכוערים שרוחשים בתוכה. לעומתה, – עין הוד ממורקת, ארוזה ומהודקת היטב במהוגנות כפרית טבולה בירק. כולה אומרת אצלי הכל בסדר. ישבנו שם והשלווה עשתה לנו טוב, עזבנו ליום אחד את שגרת העבודה שלנו, ועשינו יום של ביחד עם לימוד ודיון ואוכל והנאה מהדברים היפים שיש מסביב. ממש במקרה מישהו שאל על ההיסטוריה של הכפר, ואז עלה גם העניין של הישוב הסמוך עין חוד ומעמדו ככפר לא מוכר עד 2005. הסמיכות הזו של עין הוד ועין חוד ובני האדם שחיים בשני הכפרים – העלתה אצלי את המחשבה שעל עין הוד ועין חוד נגזר לחיות יחד כשם שנגזר על יום העצמאות ועל הנכבה. חשבתי שכשם שעין חוד הפך ליישוב לגיטמי, כך גם הנכבה זכאית ללגיטמיות. ומעבר לכך, הלגיטימיות של עין חוד מחזקת את הלגיטימיות של עין הוד, אחת מגדירה את השניה כשם שיום מגדיר את הלילה ולילה מגדיר יום, ובלי חושך לא נדע שיש אור. הנכבה לא מאיימת עלינו. היא לא שמחה גדולה, ולבטח מעוררת אצל חלק מאיתנו רגשות מאוד לא נעימים. אם ניתן לנכבה את מקומה, לא זו בלבד שהיא לא תפגע בנו, אלא שהיא תוסיף מימד חשוב לעצמאותנו – כנות יושר ואמפטיה לסבל וכאב של הזולת.

בכנס הבינלאומי לצמצום נזקים שנערך לאחרונה בבאנקוק תחת הכותרת "צמצום נזקים וזכויות אדם" הוגשה לנציגי האו"ם – המשרד לסמים ופשיעה עצומה הקוראת  לנקוט בצעדים למניעת עינויים של משתמשים בסמים באיצטלה של טיפול. "שמענו, ראינו, התנסנו ותעדנו הפרות נרחבות של זכויות האדם של משתמשים בסמים" כך נפתחת העצומה:

WE, THE BELOW SIGNED, CALL ON THE UNITED NATIONS TO DENOUNCE PRACTICES THAT CONSTITUTE TORTURE IN THE NAME OF DRUG TREATMENT.

We have heard, seen, experienced and documented widespread human rights abuses of people who use drugs. Accounts illustrate that drug users have experienced beating, chaining, caging, and other abuses while in state custody for drug “rehabilitation” and “treatment”. Until now, the actions of the United Nations agencies and bilateral donors, particularly the UN Office on Drugs and Crime, have been woefully inadequate in addressing the deadly conflict between public health and law enforcement approaches to drug use.

Numerous and recent reports from around the world have detailed widespread abuse of drug users seeking treatment for addiction to drugs. Most international organizations responsible for monitoring drug policy, including UN agencies, have acknowledged these abuses. We, drug users and drug user advocates, present the following demands to the United Nations:

 1.All UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to repeal laws that criminalize people who use drugs, and to promote a rights- and health-based approach in addressing drug-related problems;
2. UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to include people who use drugs in a process of developing, implementing and evaluating evidence-based drug treatment policies and programs that include a comprehensive, rights-based harm reduction approach;
3. All UN agencies and bilateral donors must immediately denounce cruel, inhuman and degrading treatment of people who use drugs, as well as other human rights violations against them,
3. All UN agencies and bilateral donors must encourage governments to repeal repressive drug policies that encourage violations of human rights, and demand governments take action against individuals and agencies guilty of rights violations.
3. WHO in collaboration with UNODC, must commission a health impact assessment of the global war on drugs, or in particularly heavily-affected countries.
4. All UN agencies and bilateral donors must include people who use drugs in their agency strategic planning process and disseminate this plan to ensure transparency and accountability.

The UN, through the Office of Drugs and Crime and other bilateral donors, must address the following areas in their communications with local country governments:

LAW ENFORCEMENT TRAINING
• Train and sensitize all levels of police, particularly police on the street, on harm reduction principles and approaches;
• Law enforcement officials who harass, abuse, or use torture against people who use drugs or commit any other violation must be held accountable and brought to justice.
• Rather than arresting drug users or confiscating their injecting equipment, police should warn and refer drug users to appropriate health and social services, including housing, that implement a harm reduction approach.
• Law enforcement must work collaboratively, integrating social services that drug users access, across all levels of law enforcement, to ensure that policies are widely understood and respected.

COMBAT STIGMA
• Sensitizing the general public to the value of harm reduction approaches to decrease societal stigma/discrimination against people who use drugs
• Create awareness among the general public about drug users’ human rights and the need for humane drug treatment.
• Implement WHO guidelines for medical providers working with drug users.

IMPROVE CONDITIONS IN PRISONS, PRE-TRIAL DETENTION AND OTHER CLOSED SETTINGS INCLUDING DRUG REHABILITATION CENTERS
• Introduce harm reduction services including syringe exchange programs and condoms and ensure access for healthcare, including HIV treatment, for all drug users in prison settings.
• Ensure that prisons provide medication assisted treatment, including maintenance therapy and detoxification.
• Provide proper linkages with prevention and treatment services after drug users are released from prisons.
• All UN agencies and WHO, should include guidelines and technical assistance for overdose prevention

 גישות המזכירות ימים חשוכים שבהם נהגו באכזריות כלפי חולי נפש, עדיין נהוגות במדינות לא מעטות, כנגד משתמשים בסמים. אבל גם בעולם המתקדם, שבו נהוגה מדיניות "אפס סובלנות", עדיין מתייחסים לסובל מבעיות בעקבות שימוש לרעה בסמים כאל עבריין וסוטה, ולא כאל אדם חולה שזקוק לעזרה, או כאל אדם שבחר לחיות תחת השפעת חומרים ולא לקבל טיפול. את בתי הכלא בעולם המערבי ממלאים אלפי משתמשים בסמים, חלקם נמצאים שם בשל מדיניות סמים בלתי מציאותית. בעולם המתקדם עדיין משתמשים באמצעים תוקפניים שבינם לבין טיפול ושיקום אין כל קשר. ענישה, השפלה וביזוי מאפיינים חלק משגרת מסגרות טיפול בנפגעי סמים. גם בארץ אפשר למצוא במסגרות שיקומיות אמצעים פסולים,- כמו מטופלים הנושאים שלטים על החזה ועליהם כיתוב משפיל, עימותים מבזים תוך שימוש בשפה בוטה וגסה כנגד מטופלים, ניתוק מטופלים מבני משפחותיהם, הכנסה לבידוד והחרמה, ביצוע עבודות משפילות כעונש, הרחקה מטיפול כשמטופל ומטופלת מתאהבים זה בזה, הגליה  ועוד. משתמשים בסמים מופלים לעיתים לרעה בבואם לקבל טיפול רפואי, מרפאות לבריאות הנפש מסרבות לקבלם לטיפול נפשי, יש שרותי רווחה ובריאות המתנים קבלת שירותי בריאות וסעד בגמילה מסמים.

כמובן שאצלנו לא מוציאים אותם להורג, איננו קוטעים את ידיהם, אך כאן במקומותינו, מעבר לפינה, לצד עבודה מקצועית הנותנת כבוד וטיפול בשיטות מאושרות מבוססות מחקר, ניתן למצוא מסגרות שבהן מקבלים המשתמשים בסמים יחס מבזה ופוגע, זכויות האדם שלהם מופרות וזכויותיהם כחולים אינן נשמרות.

כמו שהוא בא משום מקום כך הוא נעלם. היה בו משהו מאנפף, מעקם אף או ליתר דיוק מושך חוטם, למרות שאולי לא משך בחוטמו יותר ממושכי חוטם נפוצים. הוא היה עכבר אפור שנבלע בקלות בין יתר האפורים. היה בו משהו עגום חסר שמחת חיים, כשלא היה מוטרד היה משועמם בוהה לשעה קלה, ואז משנזכר שהוא בכל זאת המנכ"ל דאג להתיז מבין שפתיו כמה משפטים נכונים, חסרי ברק שהכין מראש. כמי שסיים כמה וכמה קורסים בצבא והגיע למה שהגיע בזכות עבודה קשה ועקשנית, ידע להפגין "אסרטיביות" נטולת כריזמה וקסם אישי. עם כניסתו לתפקיד הטביע מיד חותם, הוא תלה על קירות חדר הישיבות אמרי שפר ממסוגרות, אופנה שהיתה מקובלת בלשכות המפקד בבסיסים עורפיים בשלהי המאה הקודמת. הוא שינה מספר נוהלים והגדיר סדרי עבודה חדשים, במתכוון רצה לעורר תרעומת קלה, להבהיר שיש מנכ"ל חדש. הוא המשיך להעסיק את הדובר הנפוח של קודמו, וזה פיצה אותו בהפצת תמונתו על ימין ועל שמאל ואירגן לו ראיונות והופעות בכלי התקשורת. אני מצולם\מרואיין משמע אני קיים. אלא שעכבר נשאר עכבר אפרורי ונבלע בכל רקע. הוא ידע שאת העדר מעוף וקסם אישי הוא חייב להשלים בריחוק בעמימות בהקרנת מסוייגות אנטיפטית. הוא לא היה חכם אבל קשה להגיד עליו שהיה טיפש. ההתנסחויות שלו היו חלשות והנפילות שלו לא היו קטסטרופות. היה נעדר כל השראה. הוא לא האדם שיועד לקחת את האירגון ולמנף אותו אל אופקים חדשים. יותר מכל הוא ידע שיש לו ביד הזדמנות פז שאין שניה לה – חריץ גבינה משובח, והוא ניצל אותה עד תום. הביג בוס השמן שמינה אותו, ידע שיש לו איש נאמן חייל לכל עת, העכבר היה מוכן לשבת שעות ליד דלתו. בהכנעה צייתנית הוא מילא אחר דברו של הרוסי ופיזר משרות לאנשי שלומו מדן ועד אילת, הוא הבין שעם הרוסי לא משחקים בכיפוף ידיים, ובכלל אמר לעצמו ששווה להשקיע גם ברוסי, שעוד יישב יום אחד על הכסא של הביג בוס השמן. כהונתו היתה מאופיינת בנסיעות מרובות ביותר לחו"ל. לפעמים היה נדמה שהעכבר יושב בחדרו המרווח עם הגלובוס ובוחר את היעדים המרוחקים ביותר והיקרים ביותר למסעותיו. הוא הגיע לקצווי תבל כדי "ללמוד" את הנושא שעליו הוא מופקד. כמיהתו לקחת חלק בועידות בינלאומיות לא ידעה שובע, העכבר הכבוי הפך לחבר בחוג הסילון. זה היה ברור כשמש לבכירי הארגון שהמנכ"ל שלהם מעופף, חלקם עשו מאמצים להצטרף לסוכנות הנסיעות חינם אין כסף, שנפתחה אצלם במפתיע מתחת לאף. חיים רק פעם אחת, שתה ואכול כי מחר נחזור אל חורי העכברים. ואכן, הוא סיים את כהונתו ושב מן הסתם אל חורו והחגיגה כמו כל חגיגה כנראה נגמרה.

וידאו חזק של אמנסטי אינטרנשיונל בגרמניה, שנועד לעורר מודעות לבעיית הסחר בבני אדם.

ההתנדבות היא התנהגות אנושית הנתפסת כערכית. יש בנדיבות, בעשייה למען הזולת, שלא על מנת לקבל שכר , כדי להדגיש את החלקים הנשגבים שברוח האדם, – המתנדב זוכה על כן להערכה ולכבוד. בעידן שבו בני אדם נמדדים ונשקלים בהתאם להכנסתם ולעושרם, ניתן להעריך שבעתיים את האדם הנותן מעצמו מרצונו החופשי למען הזולת וללא תמורה.

שימוש ציני, שעושים המעסיקים בהתנדבות, בעיקר במגזר הציבורי, יש בו כדי לעורר מחשבה שנייה.

מעסיקים מנצלים את כוח האדם המתנדב על מנת לא להעסיק עובדים בשכר. מקומות עבודה שמפטרים עובדים מקבלים במקומם מתנדבים. יש מעסיקים שמפטרים עובד או עובדים מתוך ידיעה מוקדמת שאת מקומם ימלאו מתנדבים. כך קורה שההתנדבות פוגעת בתעסוקה ומגבירה את האבטלה. מכיוון שכוח האדם המתנדב אינו תמיד מקצועי ואינו חייב להיות בעל כישורים מוכחים, הרי באותם מקרים שבהם המתנדב ממלא את מקום איש המקצוע עלולה להתרחש פגיעה באיכות השירותים או המוצרים המסופקים. יש ארגונים הממליצים למובטלים להתנדב על מנת להתמודד טוב יותר עם משבר הפיטורין והאבטלה. בכך נפתח מעגל שני, שבו פרדוקסלית, המובטל שפוטר ושאת מקומו אולי ממלא מתנדב, פונה בעצמו להתנדבות ובכך הוא עצמו חוסם משרה, שבתנאים אחרים המעסיק היה נאלץ לשכור עובד על מנת לאיישה. ישנם כאלה הפונים להתנדבות כדי להיות סמוכים לשעת הכושר בו תזדמן להם משרה בארגון או במוסד בו הם מתנדבים. עולה שאלה האם "מתנדבים" אלו הם בכלל מתנדבים ? או שבעצם אלה הם עובדים ללא שכר הממתינים להזדמנות תעסוקתית בעמדה טובה.

ארגונים גדולים ומבורכים (מד"א, על"ם, יד שרה, ער"ן ואחרים) מעניקים שירותים חיוניים חשובים באמצעות כוח אדם מתנדב בשעה שמובטלים מחפשים עבודה על מנת לפרנס את משפחותיהם.

שימוש לרעה שנעשה בכוח אדם התנדבותי פוגע בערכה של ההתנדבות ובתרומתה לחברה, ואולי גרוע מכך – במקום שההתנדבות תתרום לרווחת החברה היא הופכת להיות גורם שפוגע בתעסוקה וברווחת משפחות המובטלים. בתנאים אחרים ללא כוח האדם המתנדב, יתכן שהמעסיקים היו בסופו של דבר מעסיקים עובדים.

בלונדון, ב 12 למאי 1943 , אתמול לפני 66 שנים, שמואל מרדכי (ארתור) זיגלבוים שם קץ לחייו. הוא השאיר אחריו מכתב ובו כתב:

11 במאי, 1943

לכבוד
אדון נשיא הריפובליקה הפולנית
ולאדיסלאב ראצ'קביץ'
ראש הממשלה
הגנרל ולאדיסלאב שיקורסקי

אדוני הנשיא,
אדוני ראש הממשלה,

אני מרשה לעצמי להפנות לאדונים את דברי האחרונים, ובאמצעותכם אל הממשלה הפולנית ולציבור הפולני, לממשלות ולעמים של בעלות-הברית, למצפון העולם:
מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות בלתי מרוסנת את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגיטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה, שאין לה תקדים בהיסטוריה.
האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן-ילדים, נשים וגברים מעונים – הם נעשו שותפים לאחריות.
עלי לקבוע שאף על פי שהממשלה הפולנית גרמה במידה רבה להתעוררות דעת הקהל בעולם, הרי היא לא עשתה די. היא לא עשתה מעשה בלתי שגרתי, שיהא הולם את ממדי הטרגדיה המתחוללת בפולין.
מתוך קרב ל- 3.5 מיליון יהודים פולנים ומכ- 700,000 יהודים שגורשו לפולין מארצות אחרות, חיו עדין באפריל ש"ז על-פי הנתונים הרשמיים של "הבונד" שהועברו על-ידי נציגות הממשלה, כ- 300,000 בלבד. והרצח נמשך.
אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם.
חברי בגיטו וארשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים.
אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיץ, ומרשה להשמיד את העם היהודי.
אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה, אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין.
חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה לכל אלה שאליהם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה,
מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי
ש' זיגלבוים                                    (מתוך האתר: http://www.krotman.co.il/arthur.htm)

זיגלבוים יליד 1981, נתן במכתבו הסבר למניע למעשהו הקיצוני הוא ציפה שמותו יבטא מחאה עמוקה ביותר, שמעשהו יגרום לזעזוע ושאולי בזכותו ינצלו חיי קומץ היהודים שעוד שרדו. הוא ביטא תחושת שותפות גורל, –  הצר על כך שלא "זכה" ליפול עם נשק ביד כמו חבריו בגטו ורשה, והרגיש שמקומו הוא בקבר ההמונים, ושאינו יכול "לחיות ולשתוק". זוהי הסיבה המוצהרת להתאבדותו. אלא שהחיים הם כמובן יותר מורכבים ומאחורי המניעים המוצהרים רחשו כוחות נוספים חלקם ידועים וחלקם עלומים. אין ספק, זיגלבוים במעשהו ובמכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו טבע חותם על הדרך שבה יזכר. מאמרו של דניאל בלטמן "בשליחות ללא סיכוי : שמואל זיגלבוים בלונדון (אפריל 1942 – מאי 1943) " שופך אור על אישיותו ועל התנהלותו בשנת חייו האחרונה, וניתן ללמוד ממנו על מהלכיהם של עסקני ושליחי הציבור בצל מלחמת העולם השניה.

בלונדון פעלה המועצה הפולנית הלאומית Rada Narodowa ובה הוקצו שני מקומות ייצוג ליהודים האחד ליצחק שוורצברט נציג הציונות והשני לנציג הבונד התנועה הסוציאליסטית האנטי ציונית, שמואל (ארתור) זיגלבוים. מינויו של זיגלבוים היה מינוי שנכפה על מרכז הבונד בניו יורק על ידי הפולנים, שראו בו מועמד נוח יותר מאחרים. נציגות הבונד בניו יורק ניסתה לשלוט על מהלכיו של זיגלבוים והוא נדרש להביא כל עניין ונושא לאישורם. זיגלבוים פעל בלונדון כאשר מרכז הבונד בניו יורק מצר את צעדיו ודוחף לכיווני פעולה בעלי דגש על אינטרסים מפלגתיים. עם כניסתו לתפקידו הצהיר בראיון:

"בהיותי סוציאליסט אני עומד על כך שבעיות פולין, יהודי פולין, והעולם כולו יכולות להפתר רק על פי העקרונות הסוציאליסטיים, על ידי בניית עולם חדש".  ( מתוך מאמרו של דניאל בלטמן בשליחות ללא סיכוי: שמואל זיגלבוים בלונדון אפריל 1942- מאי 1943 ).

יחסיו עם יצחק שוורצבלט היו גרועים וקרעים נוצרו בקשריו עם הארגונים היהודיים בלונדון, זאת לאחר שלא נתן יד ליצירת חזית למען יהודי פולין. מאמרו של דניאל בלטמן מתאר את הקשיים והכשלים בפעילותו של זיגלבוים לא רק בשל נוקשותו ועמדתו הפלגנית, אלא גם בשל הקו המנוכר והמנותק שהכתיב מרכז הבונד בניו יורק.  בלטמן מסכם את תקופת עבודתו הראשונה של זיגלבוים בלונדון כהצלחה בביסוס הקשרים המפלגתיים, אך בביקורת על כך שלמרות שהחלו להגיע הידיעות הקשות על המתרחש בפולין לא הצליח להפנימם והפנה את מרצו למאבקים ולסוגיות כספיות ומנהלתיות. התקופה השניה עומדת בצל התפקחותו והתפרקותו לנוכח הטרגדיה של יהדות פולין. מוורשה הגיע דו"ח קשה שנכתב על ידי ד"ר ליאון פיינר (מיקולאי) שתאר את חורבן יהדות פולין.בדצמבר 1942 הפיץ זיגלבוים את דו"ח פיינר במאות עותקים באנגלית ובפולנית. זיגלבוים שהחל להבין את גודל הטרגדיה של יהדות פולין הפנה יותר ויותר מאמצים לפעולה שכוונה להצלת יהדות פולין, הוא תאר שוב ושוב את יאושו ואת הקושי למלא את תפקידו. יאן קרסקי שליח המחתרת הפולנית שנכנס בעצמו לגטו ורשה הגיע ללונדון ואיתו מסר בעל פה מד"ר ליאון פיינר:

ברזובסקי (פיינר) אמר לי למסור לך, מר זיגלבוים, ולכל היהודים את הדברים הבאים: מסור להם, שאנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו…אין הם עושים די. אנו יודעים, כי שם, בעולם האנושי והחופשי, אי אפשר כלל להאמין במה שמתרחש אתנו כאן, יעשו איפוא דבר אשר יכריח את העולם להאמין…אנו מתים כולנו, ימותו אף הם שם, ישימו מצור על הממשלה של צ'רצ'יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, גם ימותו בשביתת רעב ולא ימושו עד שיאמינו וינקטו האמצעים כדי להציל את האחרונים שעוד נשארו בחיים. אנו יודעים, כי שום פעולה פוליטית, שום מחאות או הכרזות על הענשים אחר המלחמה לא יועילו, כל אלה לא עושים כל רושם על הגרמנים, הדבר היחידי שיכול היה דווקא לעשות רושם, ואולי גם להציל את שארית היהודים אשר יהיו עוד באותו רגע, הרי זה – כאשר יוציאו להורג מספר מסוים של גרמנים בחוץ לארץ וכן יודיעו בפומבי, שאם הגרמנים לא יפסיקו את הטבח של יהודי פולין, ייהרגו בירייה קבל עם קבוצות גדולות יותר של גרמנים" (מתוך ישראל גוטמן \ יהודי וארשה 1939-1943 הוצאת יד ושם האוניברסיטה העברית ספרית פועלים 1977)

פיינר מפיו של יאן קרסקי נשמע כועס ומאשים את הנציגים היהודיים באי נקיטת פעולה נחרצת ומספקת, הוא דרש פעולה שתזעזע את העולם. בעצם הוא ציפה לפעולה אלימה, לשימוש בטרור כאמצעי לעצור את הטבח. תגובתו של זיגלבוים לדברים אלה היתה קשה ביותר, יאן קרסקי מתאר את התנהגותו :

"…פתאום קם מן הכסא והחל מתרוצץ בחדר כחיה פצועה. כשהוא עושה תנועות שנראו לי מגוחכות, טרגיות ומצחיקות…" …"  'ובכן מה לעשות ? אינני יודע מה לעשות !  העולם השתגע ! העולם השתגע ! '  והוא המשיך לרוץ בחדר אנה ואנה 'העולם השתגע !' ".

המסר של פיינר העמיס על כתפיו הצרות של זיגלבוים נטל כבד מנשוא והגביר לבטח את תחושות האשם שלו. מצבו הנפשי בתקופה זו היה רעוע, הוא אמנם עדיין נדרש על ידי מרכז הבונד בניו יורק גם למשימות מפלגתיות, אך עיקר מרצו היה למען יהדות פולין, חילוקי הדעות בין הזרמים השונים – שבינו לבין שוורצבלט, הפכו להיות חסרי משמעות נוכח הידיעות הנוראיות שהמשיכו לזרום מפולין. בלטמן מעריך שבסוף מרץ תחילת אפריל 1943 עם הגיען של הידיעות על המרד בגטו וורשה, גמלה בליבו של זיגלבוים ההחלטה להתאבד. יצחק דויטשר היה האחרון שפגש את זיגלבוים ערב מותו ב 11 במאי 1943, התרשם משברונו ויאושו. בלטמן אינו נוגע בטרגדיה האישית של זיגלבוים – אשתו ובנו נותרו מאחור וניספו, הוא שהיה חבר היודנראט הראשון בוורשה, הצליח כנראה לצאת מפולין באמצעות רישיונות יציאה (מקוריים או מזויפים) שהונפקו לכמה אלפי יהודים ובינהם עסקני ציבור וחברי היודנראט הראשון, הרבי מגור ופמלייתו ואחרים. איננו יודעים מה היה משקל אבדן משפחתו כמניע להתאבדותו אף שלא ציין זאת במכתבי ההתאבדות שלו.

קיצוץ במיסים אינו מעלה את הצמיחה. (מתוך העוקץ)

הוא בעל לב גדול, אני יודע שהלב שלו גדול. כשמישהו היה זקוק לו הוא היה יוצא אליו, ביום ובלילה, בלי להציג שאלות ותנאים. המטרה סימנה אותו והוא היה נע אליה בנחישות, כאילו שגורל הזולת עומד רק על כתפיו. כאיכר הנע אחרי המחרשה בתוך התלם, ראשו באדמה, לא מביט שמאלה וימינה ורק ריח האדמה ממלא את נחיריו ומתווה את דרכו, ללא ספקות ובלי לבטים, נע בתוך האמת הבוטה שלו ושל אבות אבותיו אותה ינק לדבריו עם חלב אימו. יש בו משהו איכרי ולא רק במידותיו אלא גם באישיותו חרוץ, נחרץ ועיקש. עולמו נחלק לטובים ולרעים, בקלות בלתי נסבלת היה עושה לו אויבים. הפקידים והבירוקרטיה היו שנואי נפשו, הסדר הטוב והנוהלים היו לו לכורח מיותר, ולא עלו בקנה אחד עם ההליכה אחר ריח הרגבים. ההתנהלות המסודרת לא תאמה את הפעולה מתוך הדחף ותחושות הבטן הארציות, את היציאה למאבק – הקפיצה לתוך המערבולת, נטילת האחריות והפעולה בשיטותיו הוא. הלב הגדול היה מוכן תמיד להתמודד במקום שבו טובים וחכמים הרימו ידיים.

מספרים עליו, שיום אחד הוזמן לחתונה של אשה צעירה. השולחנות היו ערוכים, האורחים כולם הגיעו, התזמורת התמקמה והצלם היה דרוך. הכלה שכרסה היתה בין שיניה, היתה יפה כפי שלא היתה מעולם, הרב כיחכח כבר בגרונו ורק החתן שהיה צריך להגיע הישר מן הכלא בושש לבוא. חיכו שעה וחיכו שעתיים והחתן איננו. לבסוף הגיעה הבשורה שהחתן חזר בו ואינו מתכוון להתחתן. השמועות הקשות החלו לעבור בין השולחנות ותחושת פורענות קשה ריחפה באויר. ואז הלב הגדול, נעמד על הכסא וקרא בקולו הרועם לקהל האורחים למזוג יין לכוסות. ומשמילאו כולם יין בכוסות פתח את פיו ואמר בערך כך : "נרים כולנו כוס לחיים, שקרה לנו הנס, והכלה החסודה הבחורה הטובה ניצלה ברגע האחרון, הקדוש ברוך הוא גאל אותה מידי הסרסור, הפושע הרשע ! לחיים !" הקהל הריע לחיים וכולם מחאו כף, הוא מיהר והורה לתזמורת לנגן מוסיקה שמחה, פנה לערימת המתנות נטל את המגהץ שהביא כמתנת נשואין והלך לדרכו.

לפני מספר שנים הוא נעצר. הלב הגדול נחקר והועמד לדין בהאשמות חמורות. לפני החגים ובינהם נהגתי לטלפן אליו לחזק את ידיו במאמציו להוכיח את חפותו. הוא נשמע לי תמיד בוטח בעצמו וניסה לטעת בי את ההרגשה שהסוף יהיה טוב. לאחרונה הורשע בדין. שוב טילפנתי אליו ואמרתי לו שאני אוהב אותו בלי קשר למה שבית המשפט פסק. ושוב הוא נשמע לי בוטח בעצמו, חזק כמו סלע עיקש כמו פרד, ומביט קדימה באופטימיות נחרצת. נדהמתי מהכוח והביטחון שהוא הפגין, עוצמה שהיתה בה לא רק אמונה פנימית עמוקה בניקיון כפיו, גם אם בית המשפט פסק אחרת, אלא גם משהו אטום ומנותק. הרגשתי שהוא הציב חומות הגנה שאינן מאפשרות לו לערוך חשבון נפש, להרגיש את הקטסטרופה, שהוא ממשיך ללכת בתוך התלם אחרי המחרשה בלי להביט ימינה ושמאלה ובעיקר בלי להביט בראי. לא שמעתי בקולו רעד לא הבחנתי בסדק. הוא לא מסוגל.  אלא שמה שנראה כלפי חוץ כחומה בצורה, עלול להתגלות כבועה מרוקנת. ספק רב אם הלב הגדול מוכן לרגע הזה ואם יעמוד בו.

אני אוהב מילים. שעשועי מילים והברקה מילולית גורמת לי הנאה רבה יותר ממופע זיקוקי דינור מרהיב. לפעמים אני מוצא את עצמי מבלה בין "מילה במילה" של אבניאון לבין מילון אבן שושן ורווה רוב נחת. לכן, כשמצאתי את אתר" דורבנות" קפצתי כמוצא שלל רב. ניסיונות של אנשים צעירים להטביע חותם על השפה המדוברת נשאו חן בעיני. גם האתר בנוי כהלכה ויושב היטב על הוורדפרס. אני חושב שהרשת יכולה להיות גם היא מקום – מעין חממה \ מעבדה לנסיונות להצמיח מילים ולהעשיר את השפה. ככל שהתמדתי לבקר בו נעכרה שמחתי, גיליתי לצד הגוון המאצ'ואיסטי שובניסטי [הנה צץ לו ברגע זה במוחי רעיון למאצ'ו בעברית : גְּבַרְזָן (גימל בשוא, על משקל גברתן) , שילוב של גבר וטרזן. מצ'ואיסטי = גְּברזני. מצ'ואיזם = גְּברזניות] מגמה גזענית. הערתי שתי הערות על כך פעם לערך "בוריסים" ופעם לערך "גרוזינים". התפתח דיון והיו למגיבים דעות לכאן ולכאן. ואז הופיע הערך "זוהימה" ואני מצטט מתוך האתר : "השכבה הנמוכה בחברה. משחק מילים על "זוהמה" ו-"בוהימה" (קהילת אנשי רוח ואומנות)." ולהדגמה מביא היוצר את המשפט : "זה לא בית קפה לאנשים ברמה שלי, זה לזוהמה ומטה". למרות שבעיני זה ערך גזעני מהסוג הנקלה, הרי מסיבות השמורות עימי בחרתי הפעם שלא להגיב מיד, ולנסות ולראות כיצד יתקבל הערך הגזעני הבוטה הזה. לתדהמתי הוא התקבל בתגובה אוהדת אחת ובציון 3 מתוך 5.  אמנם אני דוגל בחופש הביטוי, אבל אני מתנגד נחרץ לגזענות ותומך במאבק בה. תפקידו של מנהל האתר הוא לערוך את התוכן באופן שימנע מתכנים גזעניים לחלחל לתוכו ולתוך השפה. אלא שהוגה הערך "זוהימה" אינו אחר מאשר מנהל ועורך האתר אסף שגיא … ומכאן שכנראה לא היה לעורך עורך.

למען ההגינות ראוי שאציין ששלחתי שני מושגים ("הלן כלב" ו "כונס נחשים") לאתר, ושניהם לא התקבלו. זו זכותו המלאה של מנהל האתר והעורך לדחות ערכים ואין בליבי על כך.