Sub Stance

מה הוא עוד לא אמר. למרות כל מה שהוא מעולל, אומרים עליו שהוא בעצם מתון, ושעמדותיו הן הרבה יותר פשרניות מכפי שהן נשמעות כשהן יוצאות מפיו, שהוא לא קיצוני, שהוא מפוקח ומציאותי. ואז הוא שוב פולט יורה מהמותן הצהרות כאלה או אחרות שנשמעות ממש רע. – גזעניות, בוטות פוגעניות וכוחניות. נראה שהוא אוהב מאוד להצהיר, להביע, להשמע להיות מצוטט. תוכן הדברים פחות חשוב לו, ובלבד שהוא יגרום למבוכה, להרמת גבות, לתמיהה, לפקפוק. חשוב לו להיות נוכח, מצולם, מטריד, מפתיע, מרתיע, ומביך. שהתפקיד הכי אהוב עליו הוא תפקיד הפיל בחנות החרסינה. פרובוקטור מצית סדרתי. כותרת הזויה מחליפה את רעותה. ולמרות הכל ממשיכים ללחוש שהוא בסדר, שהוא חכם, מנהיג, שיש לו כוח, שהוא מכתיב לכולם, שהוא מבין עניין. שהוא לא סתם, שהכל אצלו מכוון מתוזמן, שהוא שחקן שרואה כמה מהלכים קדימה, שהוא מציב מלכודות, תכסיסן ערמומי. שהמשטרה יושבת עליו כל כך הרבה שנים, שיש לה תמיד ביד משהו נגדו, אבל תמיד חסרה לה הראיה החותכת, שהוא שם את טובי החוקרים בכיס הקטן של העסקים שלו, שרשומים כך או אחרת, שהכספים ממשיכים לזרום ושהוא שם פס על כולם וצוחק עליהם, שכאשר הוא מחמיא להם, חוקריו אוכלים את הכובע. לתוך המילון שלו לא נכנס הביטוי פוליטיקל קורקט, אנשים משועשעים ממנו ולוקחים את הגזענות שלו בקלילות, הם אומרים, שהעמדות המסוכנות שלו הן נקודות פתיחה קודם המכירה הכללית.

אותי זה לא משכנע כלל. לי הוא נשמע מאוד לא חכם, אולי לא טיפש ממש, אבל בהחלט מטופש. אם הוא לא היה עבה וגס רוח הייתי אפילו מכנה אותו טיפשוני. האיש המפחיד הזה, הוא בעיני גזען וכסיל.

השפת אמת זכה שיקרא על שמו רחוב בירושלים, בויקיפדיה אני לומד שהיה מעמיס על כתפיו את צער חסידיו. מספרים עליו שבעת מלחמת רוסיה  – יפן, כשחסידיו גויסו למלחמה, ישן לאות הזדהות על הרצפה מכוסה במעיל. בבוקר, מצאו את המעיל רטוב מדמעות – בכי מדאגה לחסידיו. ברחוב שפת אמת, כמו ברחובות רבים בעיר הזו יש בתי כנסת ובתי מדרש ותפילה, וליד אחד מהם כתוב על הקיר "מפאת קדושת המקום נא לא לזרוק כאן זבל", או בלשון אחרת, הסיבה היחידה לשמור על הניקיון ליד בית מסוים היא העובדה ששוכן בו בית תפילה. אשפה וקדושה לא מסתדרים, וטוב יעשו הדיירים אם ישליכו את אשפתם ליד בית שאין בו מוסד תפילה או לימודי קודש. בצמידות, ליד אותה כתובת, וליד אותו מקום שהקדושה שורה בו, מצאתי כתובת נוספת – באותיות אדומות וגדולות, מעפילה על אחותה ודנה בעינייני חניה. "החניה אסורה" זועקת הכתובת ומתחתה סימן אין כניסה, ולמטה מזה: "הרכב – ינזק". "ינזק" בשפת איום, שהיא כנראה שפת אמו של הכותב מרחוב שפת האמת. שם ברחוב, אין צורך בחוקי העזר העירוניים ובתקנות החניה השונות להסדרת עינייני הזבל, התנועה והחניה. רכב שיחנה במקום, יעבור תהליך מהיר שיפסח על הבירוקרטיה הדמוקרטית של רשויות האכיפה והשיפוט. כאן, בצל או "מפאת קדושת המקום", יש מי שלאחר שאיים בלשון ברורה, הוא הפוסק והוא המעניש באיבחה אחת. נאה מאיים ונאה מקיים ושפתו אמת.

ערב יום השואה.

בגן סאקר, משפחה חרדית מכונסת סביב המנגל. אין לי בעיה עם זה. לא כל אחד מציין את יום השואה. יש כאלה ביננו שיום השואה אינו יום בעל משמעות כלשהי בחייהם. באמת שאין לי בעיה עם זה. אבל יש לי בעיה קלה עם זה, שכשאני נוהג בשבת במכוניתי יש כאלה הצועקים לעברי "שאבעס !". שהדרישות לסובלנות הם תמיד מצד אחד, ושהתנהגותי פוגעת ברגשותיהם, אבל לעולם לא להיפך.

מישל סיפרה לי שבעת שביקרה השבוע בתערוכת "עולמות הגוף" המוצגת במדעטק שבחיפה, ראתה שם את חה"כ , השר לענייני מיעוטים, הפרופ' אבישי ברוורמן.

בתערוכה מוצגות גופות אדם שעברו עיבוד המאפשר לצופה להתבונן באנטומיה, להכיר את גוף האדם ואת מחלותיו. כל הגופות נתרמו למטרת הצגתן בתערוכה על ידי האנשים בעודם בחיים.

הרהרתי ביני לביני, האם בעת שצפה בתערוכה, שקל אבישי ברוורמן אף הוא, לתרום את גופתו (אחרי 120 שנות חיים ארוכים וטובים) לתערוכה. אין ספק שגופו של ברוורמן כמו גם אישיותו עשויים מחומרים מיוחדים גמישים במיוחד, סתגלניים באופן מעורר השראה, שיש עניין רב ומקום להציגם לעין כל ולמען הדורות הבאים, שידעו אף הם כיצד בנוי אופורטוניסט משובח.

שני עולמות. The Horrors ופיליפ גלאס. בני דורות שונים שנמצאים במקומות אחרים בקריירה שלהם. ועם זאת ההאזנה הרציפה וההשוואתית לשניהם יוצרת חיבורים מפתיעים ואפילו מרגשים. יתכן שההורורס לא שמעו על פיליפ גלאס ולהיפך, אבל בלא דעת הם מדברים ולפעמים עשויים אף להבין זה את זה, גם אם הם משתמשים בשפות כה שונות. ההאזנה הרציפה אינה כרוכה במאמץ הסתגלותי ניכר.

הסרט "הנבואה" (מי נתן פה את השם הזה לסרט ? הייתי גוזר עליו אכילת מצות עד ל"ג בעומר) עם המוסיקה של פיליפ גלאס הוא עבורי נקודת ציון קולנועית, ראיתי אותו פעם אחת והחוויה היתה כה חזקה עד שנמנעתי מלראות אותו שוב, כדי לא לקלקל אותה. ככה זה, חוויות חזקות שואבות את כוחן מחד פעמיותן, מההילה שאופפת אותן, זוהי כנראה פרשנות אישית שלי למושג "הילה" בהקשר ליצירה אמנותית, שטבע וולטר בנימין במסה יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני . כעבור מספר שנים ראיתי את פיליפ גלאס בהופעה במסגרת פסטיבל ישראל באמפיתיאטרון בהר הצופים.

על ההורורס שמעתי רק עכשיו, אני לא מכיר את המוסיקה שלהם אלא רק את Sea Within A Sea מתוך האלבום Primary Colours שיצא ב 4 במאי. הקליפ שלהם טוב מאוד, קצת מהבהב מדי.

אז אתם מוזמנים להאזין כאן ל Sea Within A Sea של הלהקה הבריטית The Horrors ול Floe של פיליפ גלאס :
 

נזכרה בו שוב לאחרונה, קראו לו בולוש. אח של חברה שלה. החברה כבר לא חיה. אולי בבית אלפא. לא יודעת מה קרה איתו מאז. היה ילד. לא מוצאת את התמונה, בטוח היתה תמונה, שלושתם – היא, אחותו ובולוש בתל אביב. תראה למטה במגירה באמצע. לא מצליחה להזכר בשם המשפחה. משהו עם "פ". אולי פוקס, לא. הוא היה אחד מהילדים מוכרי הסיגריות בצד הארי. יש ספר של ז'מיאן "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". אולי שם יש את השם המלא שלו. דווקא מעניין אותה מה איתו. היה ילד. רכשתי את הספר באתר של ספרים משומשים. היא אחרי ניתוח קטרקט ובכלל העיניים שלה לא בסדר, אולי עד שאסיים את קריאתו גם מצב העיניים שלה ישתפר. הקריאה בו אינה קריאה רגילה. לא קראתי אותו כספרות, אלא כמסמך כתעודה. הוא מרתק. הספר מתאר את חייהן של קבוצות ילדים שנאבקו על הישרדותן ללא מבוגר, בצל איום מתמיד ובתנאי אי ודאות, מחוץ לגטו ורשה בצד הארי. מתברר, שלילדים יש הרבה כוח, לא צריך להיות בוגר ובעל ניסיון חיים ארוך על מנת להסתגל לתנאים משתנים ולהיות עצמאיים ויזמים. די בניסיון חיים קצר מאוד על מנת לקבל החלטות נכונות ולהפנים ערכים בסיסיים. ילדים בנסיבות חיים קשות הופכים להיות לרציונאליים, הם משתמשים במאגרי תבונה ובמנגנוני הישרדות חכמים שטבועים בהם. אחרי שאמרתי לה את זה, נזכרתי שגם היא היתה בת שש עשרה כשפרצה המלחמה, ובסיומה היא נותרה לבדה, בלי אמה בלי אביה ובלי שני אחיה, כולם מתו. בודדה בעולם. בולוש היה הילד הקטן בין חבורת הילדים מככר שלושת הצלבים. הילדים האחרים הרגישו שהוא קטן מדי, בעל מראה יהודי אופייני, כנראה גם בלט במעיל הפרווה המרופט שלבש מעל הסחבות, ובבכיו, חששו שהוא עלול לסכן אותם. בולוש נכנס שוב ושוב למצבים לא רצויים. הם חשו אחריות רבה כלפיו. "שור" היה הראש השקול, האחראי, מנהיג תחליף להורים. הוא ארגן, פסק, החליט, שמר ודאג להם. ומי דאג לו עצמו ל"שור". לך תדע מה ילד כזה סוחב אחר כך כל החיים. כשהילדות נמחקת ונוצר חלל ריק, חוסר שעלול להיות מעיק. החיים בצד הארי חייבו את הילדים להאבק יום יום על לחמם ועל יצועם. לקנות בזול ולמכור ביוקר, היום לא מחר. היום. להמשיך הלאה גם כשהגיעו הבשורות הרעות מתוך הגטו, וגם כשנודע להם שהם איבדו את משפחתם. לא היה להם זמן להתאבל ולכאוב. לא היה זמן להשחית על ההפנמה. אי אפשר היה לחכות עד שהדברים יחלחלו. כי היה צריך בו ברגע להמשיך לשרוד. לאן הלך החלק הזה שאיננו. המרחב הזה החיצוני והפנימי, שבו נותנים לאירועי החיים זמן להתעגל להספג, זמן להתאבל לשחרר את אנרגיית האהבה ממי שלא יהיה עוד לעולם. להיפרד כדי שאפשר יהיה ביום מן הימים גם להיפגש. מה קרה לילדים האלה לבעל שן, לקרנף, לצולע, לתרזה, לבולוש, לשור שהזילו דמעה ומיד מחו אותה והמשיכו במסע ההינצלות. ספק רב אם היו שורדים ללא עזרת הפולנים, שסיכנו את חייהם יום יום למענם. כמו "הסבתא" ששיכנה בביתה ילדים כה רבים עד שיום אחד עליית הגג קרסה מרוב עומס. האם אנחנו מעדיפים לזכור את הפולנים "הרעים", שצדו ברחוב יהודים סחטו והסגירו אותם,- שהשלימו לא פעם את מלאכת ההשמדה של הגרמנים, כי הרי העולם כולו נגדנו. וחוץ מזה האנטישמיות. בספר מודגשת גם דמותם של פולנים מופלאים שעשו מעשי הצלה והקרבה מופתיים. ושתי תמונות של בולוש אחת תמונת ילד והשניה במדי צה"ל כקצין משופם בדרגת סגן. היא מתבוננת בתמונות שבספר, בקצין, ואומרת שזה לא הוא. לא דומה לו. אני שואל אותה האם זה אולי השפם שמשנה הכל, או המדים, או הזמן שחלף ואולי הכל יחד. ואולי זו בכלל היא שהזיכרון החד שלה התקבע אי שם בדמות הצעיר בסוף שנות הארבעים. ולפתע עכשיו ממש השבוע מופיע ידיעה ב"הארץ" שיורק נפטר. היא שואלת אותי "ראית". איזה צירוף מקרים נוסף. איך לא. "ראית", כלומר "נו, מה אתה אומר על זה". לא היא לא הכירה את יורק. שמעה עליו. אולי שמעת, מחוץ למחתרת המאורגנת הממוסדת שהתבססה על בני תנועות הנוער החלוציות, התקיימו התארגנויות לא פורמליות חוץ ממסדיות. כמו קבוצות לוחמים "פראיים" שהארגון היהודי הלוחם לא קיבל לשורותיו, אם משום שלא השתייכו לשורותיו ולא היו "מאנשי שלומנו" ואם משום שאולי חששו מכניסת גורם שעלול לסכנם. אז קראו להם "פראיים" גידולי פרא לא מתורבתים, בלתי מאולפים. הלוחמים "הפראיים" עלו לארץ ונשארו גם כאן מחוץ לממסד, מחוץ לזיכרון הקולקטיבי. נושאים את כאבם של הדחויים הבלתי מוכרים. הכינוי "מוכרי הסיגריות" הוא כינוי מחמיץ ואולי אפילו ממעיט. מדובר בילדים עזי רוח שללא ידיעה או כוונה, הקימו ארגון שורד, לא פורמלי אבל מופלא, לא מופלא מרטיט. אבל כאן מעדיפים לגור ברחוב "עולי הגרדום" ולא ברחוב "מוכרי הסיגריות". ואיך קרה שדוקא היא גרה ברחוב "הגיבור האלמוני" פינת "יד לבנים", מי סידר את זה ולמה. למה דווקא כאן נשארה כל החיים, אולי כדי להיות  סמוכה למקום שבו רוחות שורקות באמצע העיר. רוחות שמשמיעות שריקות נוראיות. שלפעמים נשמעות כמו צרחות מקפיאות דם, שכאילו נישאות לכאן ממקום נורא. כאילו משם, מהמקום שבו החיים נקרעו לגזרים והגזרים המשיכו לנוע כצללים נושמים נטולי מבע. לצד המוות צמחה חבורת הילדים הנועזת הזו, ילדים שנכנסו ויצאו הלוך ושוב מהצד הארי לתוך הגטו להאכיל את משפחותיהם הרעבות ולפרנסן. ילדים שהפכו סדרי טבע ועולם. גם היא שם. שורדת כמותם. לא היה לה זמן להתאבל על בני משפחתה, לבכות על עולמה שחרב. להיפרד מחברותיה לכיתה. הכל התנדף התאדה. ואת מעט התמונות שהצליחה לשמור, זרקה לים מאנית המעפילים כשכלי שיט בריטי התקרב אליהם, ומישהו נתן הוראה לזרוק את כל הניירות הכל, גם תמונות. אז תמונות אין. אבל את הזיכרון הבהיר שלה ממרומי שנות השמונים לחייה איש לא הצליח לקחת ממנה. לקחו ממנה את ביתה ואת חרותה והרגו לה את המשפחה והנעורים, אבל איש לא יכול לקחת ממנה את הזיכרון המופלא את התמונות שהיא חוזרת ומתארת בבהירות עד שהן קמות וחיות לפנינו. שאנחנו יכולים לראות כמעט במו עינינו את בולוש ואחותו ואותה עומדים על הטיילת בתל אביב מול המצלמה.

WE LIVED OUTSIDE THE LAW

WE STRUCK WITH WILD DESIRE

WE BLINDED ALL WE SAW

WE MADE THE SUN OUR FIRE

T  BONE BURNETT / TOOTH OF CRIME /DOPE ISLAND

אני עובר ברחובות תל אביב ומגלה שפול אוסטר ב"המצאת הבדידות" צדק, לאורך רחובות העיר ואתריה ממתינים זכרונות ילדותי ונעורי. וכשאני חולף על פני מקום זה או אחר עולה הזיכרון וניצב לפני בהיר וחד כמו תמונה שאינה דוהה לעולם. העיר השתנתה מאוד, בתים נהרסו ובמקומם נבנו אחרים, אך הזכרונות בעקשנות ובנאמנות נותרו במקומם. כמו הבית החד קומתי שעמד בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג' ושימש את קן מרכז של השומר הצעיר. בית זה נהרס לפני שנים רבות, במקומו נבנה בית קומות חסר חן, שהוא עצמו כבר קשיש מאפיר, יהא אשר יהא, שם ימתינו זכרונותי. בכל פעם שאני חולף על פני בוגרשוב פינת קינג ג'ורג' הם שבים. ברחוב אלנבי סמוך לככר מגן דוד, הראש פונה ימינה אל המקום שבו עמד ויטמן הזקן חמור סבר ששלט ביד רמה וקפוצה בחנות הגלידה שלו, וריח המוקה-פונץ' שכמעט עולה באפי מתערבב בריח הצ'יפס הנישא מ"פינת המשלט". וממול במבנה העגול חנות הנעליים "פיל" ושם מחכה ה"יו-יו" שמגיע עם הנעליים החדשות. יום הולדת שמח תל אביב.

בחלון הרכבת / ישראל פנקס

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.

מתוך הספר הרצאה על הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.

רכבות זה מקום אחר. לחייל מחיל הים, מרושל במדי בית ונעלי פלאדיום, היה טעם טוב, לקצינה שישבה מולו והיתה עסוקה עם הניירת שלה היה את זה. משהו שמקרין נקיון, מוקפדות ותבונה. לא מתחנחנת, לא נופלת ברשת, ועם זאת, פתוחה קשובה סקרנית. כשהיה לה ברור שהוא ראוי, היא לחצה על סיכת השיער ופרשה לשניות את שערה החום החלק כמניפה, ומיד אספה אותו שוב. לפני שהיא ירדה הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו. היא לקחה והיא תתקשר. זה התחיל אתמול, מולי ברכבת. וזה יכול להיות לכל החיים. חיילת מחומצנת ואישה גדולה עם מזוודת גלגלים עברו לאורך הקרון ויצאו ממנו לקרון אחר. אחר כך הגיע האב הצעיר עם שני בניו חובשי כיפות סרוגות ענקיות, הילדים נראו כמו נוער הגבעות. הקטן יוחאי היה מאוכזב מאוד שלא היה מקום בקומה השניה. התרפק על אביו, והקשה עליו בטענות ובשאלות, אולי יתפנו מקומות. האב הנמיך צפיות, ניסה לקרוא משהו באנגלית על מיחשוב. אביחי הגדול יצא לסיור וחזר כעבור דקות אחדות , מצא מקומות. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה עם המזוודה חזרו והמשיכו לנוע לקרון אחר. מולי התיישבה אשה כבת ארבעים, נראתה כמו עולה ותיקה מבלרוס. חנוטה בחליפה חומה. פניה העגולים, היו מכוסים בשכבת מייק אפ עבה לכיסוי עקבות מיותרים מגיל ההתבגרות, שפתיה הצרות צבועות היטב ואת עיניה הדגיש קו שחור דקיק. זוג עגילים, צמיד מוזהב. הוציאה מתיקה לוח זמנים של רכבות והתלבטה בו ארוכות. אחר כך הרכיבה משקפי שמש ואי אפשר היה לדעת לאן היא מסתכלת. מישהו אמר "ביבי". ליד הבלרוסית התיישבה תלמידת אולפנה, ששלפה סידור והחלה להתפלל. שפתיה נעו בדבקות, היא הגתה בלי קול כל מילה ומילה. מאמינה לכל מה שכתוב שם. מספר פעמים במהלך התפילה עצמה את עיניה ועשתה תנועות טקסיות שכללו נגיעה במצח והצמדת קצות האצבעות לשפתיה,ואחר כך נשקה בצד אצבעה המורה. בתום התפילה דיברה בטלפון הנייד והיה לה חיוך טוב עם שמץ מפתיע שובבי. המישהו ההוא אמר שוב "ביבי". הכרוז קרא בשם התחנה הקרובה והזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם, גם באנגלית. באחת התחנות על ספסל ישב זוג מוזר, הוא נער מכוער שנראה חולני ומרוט ,היא אישה יפה חתולית. היא התרפקה עליו כעל אפולו. הם לא הרגישו שיש מסביב עולם. ככה זה באהבה. הרכבת המשיכה בדרכה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה שוב חזרו ממשיכות במסען האינסופי מצד אחד של הרכבת לצד השני. שמעתי "ביבי". לידי התיישבה אישה בשנות השלושים לחייה, שהפיצה ריח בושם רך, שילוב של ניחוח סחלבּ חם וטלק. כל העת קראה בעיתון, בעיקר דברי רכיל על תכניות וכוכבי טלוויזיה. הטלפון הנייד שלה צלצל אבל היא לא ענתה, אחר כך הציצה לראות מי טלפן. האשה הגדולה חזרה ועברה הפעם ללא החיילת המחומצנת. מוכר כעכים הציע בייגלה חם. קניתי אחד עם מלח, לא היה חם. הכרוז בקש להכין כרטיסים לבקורת ולהניח אותם על השולחן. משהו ענה לטלפון הנייד בקול רועם, כל הקרון הקשיב לשיחה, לא היה מעניין. ניסה לתאם מועד כלשהו למשהו. אחר כך נעמד והמשיך לדבר בטלפון וירד בתחנה. על הרציף, המשיך לדבר ואז חזר ונכנס לקרון וסיים את השיחה מיוזע וכעוס. שני ילדים לבושי מדים מאחת מהפנימיות הצבאיות שוחחו בלהט. דנו במישהו, הפליאו בהשמצות ונקרעו מצחוק "הוא עוד חושב שנזמין אותו, ממטר אני לא רואה אותו" צחוק גדול. אמרו "ביבי". באלכסון אפשר היה לראות רק חצי אישה בג'ינס קרוע כהלכה, תיק אדום גדול ליד הרגל, נעל עקב. התחברה לאייפוד. התגרדה. עוד תחנה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה צועדות על הרציף, הרכבת מתחילה לנוע לאט, מגבירה מהירות, בדיוק אז אני מבחין על ספסל  בזוג המוזר היושב גם כאן, הוא מכוער ומרוט והיא יפה וחתולית למדי. רכבת זה מקום אחר, עם זמנים אחרים, כאלה שנעים הלוך ושוב קדימה ואחורה, ונמצאים בו זמנית בשני מקומות שונים שנראים זהים, כמו שתי תחנות רכבת משובטות, לצד שני פסים מקבילים שלא יפגשו כנראה בקרוב.