Sub Stance

פבלוב \ ההתניה הקלסית \ התניה אופרנטית

Forum nucléaire from étapes: on Vimeo.
http://www.nuclearforum.be/fr

זה מאוד יפה שלוחמים מדווחים על התנהגות מחפירה ואכזרית של קצינים וחיילים במבצע עופצת ירוקה. זה מאוד מחמם את הלב שיש ביננו בעלי מצפון, שאנחנו עדיין אמונים על ירי ובכי, שנותרו בנו שרידי יפי נפש. מבלי לדון בשאלת "הצורך" לצאת למלחמה זו או אחרת, הגיע הזמן לסתום את הגולל על מושגים כמו "טוהר הנשק" "כיבוש הומני" "מלחמה צודקת" "לא משאירים פצועים" "דוגמא אישית" "אחרי" "חברים לנשק" וכיו"ב. יש לומר בפה מלא: מלחמה היא רוע, אין בה צדק ואין בה חמלה. המלחמה היא לא רק ביטוי לקוצר ידם של הפוליטיקאים, אלא מתן דרור ליצרים האפלים וההרסניים של האדם. כשמדינות מחליטות לפתור סכסוך באמצעות מלחמה, הן משלחות לשדה הקרב את היצרים התוקפניים, את אבדן העשתונות, הפחדים והבהלות הגדולות ואלה מוצאים את ביטויים במעשי זוועה, רשעות, בהרג והרס. ומעבר לכך, המלחמה אינה מסתיימת לעולם, – לדורי דורות ממשיכות המלחמות להתנהל בתוכנו, למרות שהפוליטיקאים ושרי הצבא הכריזו על סיומן, ערכו מצעדי ניצחון והעניקו אותות גבורה והצטיינות. על אפם וחמתם וללא פקודתם, ממשיכות חטיבות חסרות דגל ומבנה להכות להרוס, לכאוב וליילל. חייילים אלמונים שפשטו את המדים ממשיכים ללחום מאחורי תריסים מוגפים, ברחובות, בסמטאות ועל הכבישים. יום יום, בגסות רוח, באלימות, בוונדליזם, בזעם בכעס, בשנאת האחר, הזר והשונה, באיבה יוקדת או עצורה. אך גם בכאב נורא, כשהם נכי גוף ונפש – הלומים, פגועים, צרובים לנצח במראות הזוועה השבים ומוקרנים מולם בימים ובלילות, בזכרונות שאינם מרפים ובבעותי לילה. כל מלחמה בונה את גרעין המלחמה הבאה, שתיתן שוב דרור ליצרים האפלים, תחפש מזור לכאבים הבלתי נסבלים, ובאותה עת גם תפיץ באוויר את זרעי המלחמה הבאה.

אתר GLOBAL VOICES מוסר שהבלוגר האיראני אומיד רזה מירצאייפי (Omid Reza Mir Sayafi) בן ה 29 מת אתמול בכלא אווין שבטהרן. הוא נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר באשמת פגיעה במנהיגים הדתיים ומעורבות בתעמולה נגד הרפובליקה האיסלמית של איראן. מירצאייפי היה אמור לעמוד למשפט נוסף באשמת פגיעה באיסלאם. אתר פעילי זכויות אדם באיראן מוסר שמירצאייפי סבל בכלא מדיכאון, קיבל תרופות אנטי דכאוניות ונטל מנת יתר של כדורים. הרופא הכלוא ופעיל זכויות האדם האיראני ד"ר היסאם פירוזי (Dr. Hesam Firouzi) דיווח שדרש לפנות את מירצאייפי לבית חולים אולם רופאי הכלא סרבו. באיראן כלואים פעילי זכויות אדם ובהם בלוגרים משום שנטלו לעצמם את זכות חופש הביטוי. בשנה שעברה נסגר באיראן המשרד לזכויות אדם שנוהל על ידי כלת פרס נובל לשלום שירין אבאדי (Shirin Ebadi) בטענה שהוא התנהל כמפלגה לא חוקית.

בפייסבוק הוקמה קבוצה המטילה אחריות למותו של מירצאפיי על שלטונות איראן. וקבוצה נוספת למען ד"ר היסאם פירוזי.

אומיד רזה מירצאיפי

אם הייתי יושב במשא ומתן בקהיר מול החמאס, הייתי מציע להם את ההצעה הבאה:

1. מכיוון שברשימת האסירים מופעים X כאלה שממשלת ישראל אינה יכולה לשחרר כיום וסיבותיה עימה, אנו מציעים לכם במקום זאת פי 5, כלומר נשחרר בתמורה לגלעד שליט בנוסף ל  400 אסירים עוד 1600 אסירים שרשימת שמותיהם מצורפת בזאת, סה"כ ישוחררו 2000 אסירים.

2. אם יתברר לנו שבעקבות צעד זה, נפתחת תקופה של אי אלימות והפסקת הטרור, אנו מתחייבים בתום שנה לקצוב את ענשם של X האסירים והם ישוחררו בתוך 5 שנים. והאסירים שהוגלו יוכלו לשוב לבתיהם.

3.  אנו מתחייבים עתה, שבעקבות חתימה על הסכם כלשהו (שביתת נשק \ שלום וכיו"ב) בין ישראל לממשלת פלסטין, ישוחררו כל האסירים הפלסטינים.

אילנה צוקרמן הלכה לעולמה.

אמנית רדיו ייחודית ונדירה, שהפכה את הקול והצליל לחומר גלם, בנתה מהם פסלי קול – יצרה שפה אישית צלולה וחודרת. אילנה צוקרמן יצקה לתוך הרדיו את המיטב המזוקק בכובד ראש, שרק אדם פרא אציל יכול. תכניות רדיו משובחות לצד הקולאז'ים, הפורטרטים "אופוס", "ברונו שולץ", "אלזה – הומאז'" ואת "בימת שיר" שהפכה אצל רבים לפעימת לב, לפינת השפיות היומית, בקולה הערב העמוק היודע, הנוגע בשיר הטוב באהבה ובכבוד. מפעלה חקוק באינספור ארועי תרבות, ספרות ושירה ובהם הפסטיבל במטולה, ובלבבות רבים.

כך כתבה אילנה צוקרמן בקטלוג שליווה את יצירתה "זמן אמיתי בחדר האטום" :

" נקודה בזיכרון מתחילה לפעום, מתחילה להתרחב להתפשט עד שהיא בולעת. מותירה אותך מפרפר כלוא בתוך קורים. זמן פנימי, כמוס, השתחרר מרקמתו התפרץ ודמם. מותיר אחריו שיבושים, הרס, מראות וקולות בערפל. הדים מתוך זמנים אחרים משכפלים את עצמם. חורגים ממקומם. הכל מתרחש בבת אחת, רץ בהול נשימה בתוך ספירלה הפורמת כל הגיון ליניארי.

מתרחש עימות בין הזכרון הכמוס המתפרץ לבין הזכרון הידוע לך, המוכר לך, לבין הזכרון הכלוא במכונת ההקלטה, בפס הקול, החומר התיעודי של הזכרון האמור להיות הזכרון האובייקטיבי, ההוכחה, המפה. אבל כאשר הוא נשלף ומפוענח מן המערכת האלקטרונית – חושני, אמורפי, מוליד משמעויות בלתי צפויות, מפולש, הוא יוצר סביבה חדשה דמיונית עד להתמיה. החושניות של הסאונד והאמורפיות שלו יוצרים סתירה כה מוזרה ההופכת את הסאונד לטעון כל כך.

מערכת חיונית של חיים אחרים – זמן אחר – פולשת אל תוך זמן חייך הנוכחי, משאירה אחריה חיבורים פרדוכסליים, הדים, ספקות, חלומות, נגיעות של אושר וחופש. חופש אפשרי רק לאחר שנגעת שוב במוות, בזמן הקטוע שאתה נושא בתוכך כמו הריון. "

אפריל 1996, מתוך קטלוג התערוכה זכרון ארוך זכרון קצר. אוצרת נלה קסוטו.

כה תחסר כאן ביננו, בבצורת, עד מאוד.

" לסבא ממשהלע בלבוש פורים 30.3.1952  " זה הכיתוב בגב התמונה בכתב ידו של אבי ע"ה. התמונה צולמה בצלמניה ברחוב שהיום נקרא דרך ההגנה בשכונת התקוה בתל אביב. אני בן ארבע, וזוכר את הצלם מעלה אותי על כסא ומצווה עלי לא לזוז ולחייך. זה היה ארוך מדי ורציתי כבר לרדת, הכובע שהיה עשוי מקרטון מצופה בנייר עם שוליים מוזהבים גרד לי בראש, גם לא אהבתי את שני הגדילים שירדו אל עורפי. לצילום השני הוא נתן לי רובה ושכנע אותי להמשיך ולעמוד על הכסא. זו התחפושת הראשונה שלי כנראה, מלח. כעבור שנה הייתי אינדיאני. אין הוכחות מצולמות. אני זוכר הרבה נוצות צבעוניות ואת אימי מורחת את פני באדום בסלק חצוי.

מאז הייתי כבר הכל. בכיתה דלת זו השנה שבה קרקס "מדרנו" הגיע מאיטליה לתל אביב והתמקם על החול בככר מלכי ישראל. הבנים של הכיתה התחפשו ללוליינים, אני לבשתי טייטס וחולצת פסים. בנינו פרמידה אנושית. יענקלה שהיה הכי קל עמד למעלה וקפץ מראש הפרמידה, זה היה מרשים וכיף. בכיתה וו מצאתי את עצמי בבוקר בלי תחפושת. פתחתי את ארון הבגדים של הורי ולבשתי בגדים גדולים וישנים של אבי, אימי דחפה לתוכם שני כרים, חבשתי מגבעת ובדרך קניתי ככר לחם לבן ארוך. "השמן" היתה תחפושת מוצלחת ביותר שזיכתה אותי בפרס נהדר – "כל שירי שאול טשרניחובסקי". מאז כל התחפושות שלי הן אילתור של רגע, שמלות, חלוקים מעילים צעיפים כובעים, ופנים באיפור לבן ולפעמים אודם וקווי עיניים. לפני כמה שנים בחנות ספרים משומשים מצאתי באקראי את "כל שירי שאול טשרניחובסקי", ללא היסוס קניתי אותו מיד ב 32 שקלים. כאילו שהשבתי חלק ממני שאבד. כשהגעתי הביתה גיליתי להפתעתי את שמו של דן פגיס מתנוסס בראש הדף השני, ואני מניח שזה היה ספרו של המשורר הנפלא. דן פגיס כתב וצייר את ספר הילדים האהוב "הביצה שהתחפשה", שמעת לעת אני קורא ממנו לנכדי את השורות הנפלאות:

"- איפה היית ביצתי שלי ? כבר מזמן

רציתי לשבת עליך. לדגור כמובן.

– אמא, אינני רוצה,

אמרה הביצה,

תני לי להתגלגל בעולם.

– אולי בפעם אחרת,

אמרה הדוגרת,

ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם."

בבית הזונות שלנו לא סובלים שהאדמירל מבלה במועדון סטריפטיז. ככה זה, גם בבית זונות יש התנהגויות שאינן הולמות. זה לא שהתנהגות האלוף לא ראויה לגינוי ואולי אף נכון היה להראות לו את הדלת שמעליה כתוב "יציאה". אבל מה חשבתם שכאשר מסביב השחיתות חוגגת, אז דווקא המטכ"ל או הרבנות הראשית יהפכו להיות למעוזי המופת ? לא הגזמתם ? מי שחושב שלהתנהלות ראשי המדינה וחברי הכנסת אין השפעה על התנהגות עובדי הציבור והאזרחים טועה. לפרשיות כגון קצב, אולמרט, הירשזון, מצגר יש השפעות  על החברה הישראלית ומוסדותיה. הריקבון מתפשט, ככה זה, זו תכונתו, – וכבר נאמר  "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". הרחוב הישראלי מעריך שנבחריו מושחתים שהם מנצלים את משרותיהם לקידומם האישי ולקידום מקורביהם. הביטויים "כולם גנבים" או "כולם מושחתים" נפוצים, ומבטאים הלך רוח מדאיג באשר לתפיסת רמתם המוסרית של נבחרי העם. ובאשר למפקד חיל הים, מעבר למה שכבר נכתב, מעציב אותי שאדם שהגיע לתפקיד כה רם באחד המוסדות החשובים במדינה, שיש לו השפעה על אנשים צעירים שסרים למרותו ונתונים לפקודתו, שאדם כזה עשוי מחומרים כאלה שמובילים אותו לבחירה מפוקפקת מעין זו, לבילוי במועדון חשפנות.

ג'יני הלא היא פאצ'קעס הלא היא צ'ולה ומעת לעת פאשטונקה הלכה היום לעולמה בשנה ה 15 לחייה. לפני שלוש שנים איבדה את מאור עיניה וזכתה לכינוי המכובד "הלן כלב". ג'יני היתה קוקר ספאניילית מפוארת, טובת לב מזה ובעלת מספר הפרעות פסיכיאטריות שהלכו והחריפו עם השנים, מזה. היא האריכה ימים ונהנתה מהחיים בזכות טיפול יוצא דופן ומסור של מימי, שהיתה בו אהבה ונאמנות שרק כלב יודע להעריך.