Sub Stance

אני זוכר את זה במעומעם. מבעד לאדי הטישטוש והריאליטי מתערפלות שלוש דמויות שני גברים ואישה מרציני פנים יצוקים שכם אל שכם, מעמידים חזות אחת מגובשת מלוכדת כעופרת, אחים לנשק. אני זוכר אותם אומרים נוכח המצלמה שאינם "ששים אלי קרב", אך כשיצאו לקרב הם ששו וגילו והשתוללו כמו שרק צבא רעב אלי קרב יכול לשוש, מהכלים יצאה בששון אש תופת חסרת רסן שהרגה והרסה ודרסה. הרחוב התייצב מאחורי השלושה ואף למעלה מזה. אי אפשר עוד לשאת את ירי הטילים והרקטות ופצצות המרגמה מעזה על בתינו ועל ילדינו. "חיינו אינם הפקר" אמרו פה וגם שם. אחר כך אמר אחד מהשלושה שהעזתים צריכים להבין שבעל הבית השתגע, כלומר הגיע הזמן להראות לים מאיפה הדג משתין. להכות בהם עד שהם יכרעו ברך ויתחננו. עד שכל עזה תצא חמס על החמאס. נכה בהם עד שהיד השולחת את הגראד והקאסאם לא תעז לעשות זאת עוד, עלאק. הוא אמר שזה לא יהיה קל ולא יהיה קצר ושמלחמה בטרור בלב בלה בלה. כשמדובר בביטחון האזרחים וביציאה אלי קרב, הממשלה רחבת לב וכיסה פרוץ לרווחה, הא ראיה 3.97 מילארד שקלים עלתה מלחמת עזה. כל כך הם אוהבים את הביטחון שלנו – השוו את תוספת ההשקעה שלהם בביטחוננו בשלושת השבועות במלחמת עזה, מול תוספת ההשקעה שלהם בבריאותנו, ואז תגלו שהתוספת לסל התרופות בשלוש השנים הבאות תעמוד על 350 מיליון שקלים בשנה. כלומר מה שהמדינה השקיעה בהרס ובהרג בעזה גדול פי ארבעה בערך ממה שהיא (אולי) תוסיף לסל התרופות בשלושת השנים הקרובות. בעל הבית לא השתגע. בעל הבית משוגע. הבוקר התברר שוב שארבעת המיליארדים ( סליחה, 3.97 מיליארד שקלים) נזרקו לפח. הטילים והרקטות ופצצות המרגמה ממשיכים להכות בבתינו ובילדינו עד אשקלון, כמעט יום יום. מתברר שהים מסרב לראות מאיפה משתין הדג, ובעזה שמים פס על השגעון של בעל הבית וחושבים שהוא הוא הרשע והוא זה ולא אחר, שמביא עליהם את כל הצרות. אך לא אלמן ישראל, בנימין ואיווט זכו בבחירות. איווט אמר כבר מזמן שרק מיטוט החמאס הוא הפיתרון ושאפשר לסמוך עליו כי הוא מבין ערבית. ובמקום התיאוריה המבריקה "בעל הבית השתגע", תעלה אצלנו כנראה בקרוב תיאוריית "הפירומן" או "המחט בערימת השחת" – אנחנו נגיע למחט ונשמיד אותה. והדרך היעילה ביותר להגיע אל המחט בערימת השחת היא להעלות אותה באש. ולכן העלנו לשלטון פירומן.

עכשיו ממש ברצינות, כמו שכתבתי כאן במלחמת לבנון השניה, ובמלחמת עזה הראשונה אני כותב זאת שוב, על מנת להגיע להפסקת האלימות ולשלום צריך לדבר עם האויב. מלחמה גם כשהיא כורח לגיטימי (מה זה ?) הסיכוי הגדול ביותר הוא שהיא תגרום לעוד מלחמה. ככה זה ! שרץ מביא שרץ. החמאס מוכן לדבר איתנו, והדיבור עם החמאס עשוי להביא לשינוי במצב. מיטוט החמאס לעומת זאת עלול להביא לשלטון אירגון אחר אולי קיצוני יותר (ע"ע חמאס, חיזבאללה, אל קאיידה).

נ.ב. וכמו כן יש לדבר עם איראן, ויפה שעה אחת קודם.

יש לי הרגשה, שלאחר שזרקנו לפח 4 מיליארד שקלים, היד, שזה עתה יוצאת מכיס הימין, עוד נטויה.

באמצע שנות השישים זרקו אותי לגולני. שנים לאחר מכן, התברר לי שאלה היו הסיקסטיז, השנים שמתרפקים עליהן. כשהייתי שם בשנות השישים, הסיקסטיז לא הגיעו אלינו. בגולני שרנו "גולני גולני אנני נמו…" ואת "עודך זוכרת לילות ירח מול גלי הזהב על שפת כנרת טיילמו שנינו יחדיו". ילדי הפרחים לא שוטטו בבא"ח 1, אף לא אחד מהחיילים עשה סמים קלים והמין היה מאוד לא חופשי. אנחנו עשינו הרבה מלחמה והרבה פחות אהבה בשנות השישים שלי. פעם כינסו את החטיבה באמפיתיאטרון קיבוץ לוחמי הגיטאות, לציין אירוע כלשהו, כנראה איזה ניצחון במלחמה או משהו דומה. לאותו אמפיתיאטרון נהגה אמא שלי לקחת אותי לטקסי יום השואה, אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת. אני לא זוכר אם נאמו נאומים וחילקו ציונים לשבח, אם העניקו מגינים או גביעים, אבל כנראה שכך אכן עשו. מישהו לבטח אמר "מנשרים קלו מאריות גברו" כי תמיד המפקדים היו אומרים משפט כזה. אני זוכר שאל הבמה טיפסה בחורה טובת מראה וחייכנית והחיילים התחילו להריע. היא ניגשה למיקרופון והחלה ללא הקדמות לשיר. היה לה קול ממקום אחר עם חיספוס והרבה משקעים מהחיים. היא הזיזה את הגוף שלה כמו שצריך להזיז את הגוף מול חטיבה משתוקקת ושיחקה נכון עם שערותיה. היא הלהיטה את שמים, ולא הסתירה את הנאתה ממה שעשתה לכמה מאות חיילים בוערים. אחר כך חזרנו לאוהלים וכל החטיבה נרדמה איתה. השבוע הלכה עליזה עזיקרי לעולמה.

אני לפעמים כל כך קטנוני. לא פעם אני מנסה להשתחרר מהנטיה הזו שיש בה מעט מאוד רוחב לב וצרות עין לרוב. היא ממש מעוררת שאט נפש ואין בה היגיון צרוף ותפיסת מציאות תקינה. אבל כל אחד צריך להכיר בחולשותיו, או כמו שאמרו חז"ל "זה מה יש". אני יודע שזה ממש ממש לא לעניין אבל אני לא יכול להמנע מביצוע פעולות חילוק וכפל חסרות פשר. כן, אני יודע שזה  לא רציני לחלק מטוסים בתפוזים, אבל דחף שאינו בר כיבוש גורם לי לקחת מחשבון מקרטע ולהתחיל לחלק ולכפול ולהוציא שורש. למשל כאשר אני קורא בימים אלה על מאבקם של פועלי "פרי הגליל" שבחצור הגלילית להציל את מפעלם, פתאום קופצת לי השטות הזו לקחת את עלות השכר של יו"ר ומנכ"ל בנק מסויים בישראל ולחלק אותה בעלות שכרו של פועל במפעל כמו "פרי הגליל" ואז מתברר שהתוצאה היא בערך 330. כלומר בשכר של שני בנקאים ניתן לשלם שכר של כשלוש מאות ושלושים פועלים. וזה ממש לא לעניין כי מנהלי בנק הם מנהלי בנק, ופועלים הם פועלים, ומה עניין שמיטה להר סיני, מה אני מערבב מין שאינו במינו, אבל ככה אני מתענג על הידיעה המהדדת בתוכי, שיש אנשים שפניהם קורנים זיו ומדושנים דבש כשהם עומדים בבוקר מול הראי המלוטש בחדר הרחצה הגדול ואומרים "אני שווה מאה שישים וחמישה אנשים !" וואוו. לפעמים אני לוקח מחשבון ומנסה לתכנן את הוצאותי עם משכורת של כמה מאות אלפי שקלים בחודש וזה מסובך מאוד, זה הרבה יותר מסובך מאשר לחיות מארבעת אלפים ש"ח שנגמרים צ'יק צ'אק. המאות אלפים לא נגמרים לך, כמה ארוחות גורמה סוויטות אינסופיות חולצות מכנסיים תחתונים מפוארים ספא ספרים תקליטים הופעות טיסות פילגשים אפשר להספיק בחודש אחד ? כמה ? אז מישהו אמר לי שאני לא בעניין, שאני לא רק קטנוני אלא גם מנותק. ושיכול בהחלט להיות שהוא לובש כל יום חליפה חדשה וזורק אותה בסוף היום, ושהחליפות שלו הן מאלה שעולות 10000 ש"ח האחת, אז ככה הלכה לו המשכורת… צ'מע אמרתי לו, אם אוספים את החליפות האלה של שני הבנקאים, אז אפשר תוך שנה להלביש חצי מפעל בחליפות סופר דופר, איזה רעיון ענק.

הבוקר שמעתי את קריין גלי צה"ל מדווח על עובדי מפעל פרי הגליל שבחצור הגלילית, שהתבצרו במפעל וריתכו את שעריו במחמאה על מינוי כונס נכסנם למפעל. הקריין יצר בפליטת פה וכנראה בלא משים ביטוי יפהפה, במקום לומר כונס נכסים אמר :

עובדי פרי הגליל העומדים לאבד את מקור פרנסתם, לבטח מרגישים בדיוק כך, שמינו למפעל שהוא פרנסתם ומטה לחמם כונס נחשים.

מעולם לא הצבעתי בשבילך, ואין שום סיכוי שאצביע בשבילך בעתיד. לא רק שאני לא תומך בך אלא שאני גם נמנה עם אלה המקווים, שממשלתך לא תאריך ימים. אני לא סומך עליך ואין לי ציפיות שיצא ממך משהו טוב כראש ממשלה. בקיצור ביבי, אני ואתה מזרח ומערב, קובה וקרעפלאך, הפועל ובית"ר, שרהל'ה והגר. אנחנו בכלל לא. ממש לא בכיוון. אל תקח את זה באופן אישי, כי באופן אישי היינו יכולים להחליף דחקות ולהסתלבט, לא שאני עשוי מחומרים שמחליפים דחקות או מסתלבטים. מכל מקום, אנחנו לא באותו ראש, בכלל לא. יתכן שזה חצוף מצידי לפנות אליך בבקשה, אבל יש לי אחת כזו :

מר בנימין נתניהו, בימים אלה שאתה שוקד על הרכבת ממשלתך, יש משרד ממשלתי אחד שהוא חשוב בעיני עד מאוד, חיי רבים תלויים במעשיו ובמחדליו, זהו משרד התחבורה. אני פונה אליך בבקשה אחת ויחידה, בכל לשון של בקשה, אנא, אל תמנה את מר שאול מופז לשר התחבורה. בבקשה ממך.

יאללה ביי

משה

אין ספק שהסכם הרגיעה ושחרור החייל החטוף גלעד שליט הם מעשים חיוביים, אך לא כאשר הסכם הרגיעה הוא פועל יוצא של הויתור על השלום, והסתפקות מבישה בהפוגות לצורך הערכות לסבב אלימות נוסף.

לא להאמין, ישראל לא דורשת ולא מציעה שהסכם הרגיעה יהיה שלב מוקדם, נקודת פתיחה בתהליך שיביא בעקבותיו הסכם שלום ויישוב הסכסוך במזרח התיכון. נושאים חשובים כמו פתיחת המעברים, שחרור אסירים, הפסקת הירי וכיוצא באלה, אינם תחליף לצורך הקיומי של תושבי האזור בשינוי אמיתי של מציאות חייהם, כלומר התמודדות עם הסוגיות המרכזיות המרכיבות את הסכסוך לשם כינון שלום.

לרוע המזל הכיוון המסתמן הוא הפוך, –  מפלגת "ישראל ביתנו" מציגה בפני המפלגות הגדולות את תנאיה להצטרפות לקואליציה ובהן תביעה להפלת שלטון החמאס וסירוב לנהל מו"מ עם "ארגוני הטרור". נראה, שקדימה והליכוד אינן מסתייגות מתנאים אלו.

והשמאל ? הוא שרוי בעיצומה של השבעה לאחר מפלתו . שותק, הלום בחירות.

באחת ממדינות העולם, נענתה בסירוב בקשתו של יזם יהודי לקבל רישיון להוציא עיתון עברי ולהקים תיאטרון עברי. ארגונים יהודיים שונים טענו שזו דוגמא לדיכוי תרבותי, להעדר חופש ביטוי ולפגיעה בזכויות האדם. מוסדות יהודיים יתכנסו לישיבות דחופות, ויחפשו כל דרך לבטל את רוע הגזירה ולנסות לשכנע את ראשי המדינה לחזור בהם מסירובם ולהעניק את הרישיון להוצאת העיתון העברי ולהקמת התיאטרון.

האירוע הנ"ל התרחש כאן בישראל עם הקמת המדינה. מרדכי צאנין סופר ועיתונאי אידי ביקש רישיון להפוך את השבועון "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות) לעיתון יומי. משרד הפנים הישראלי סירב. ממשלת ישראל ראתה ביידיש שפה גלותית ואוייב העברית שאין לעודד את השימוש בה. התנגדותה הנחרצת לעיתון היומי האידי נמשכה תשע שנים. רק אחרי מאבק ממושך עלה בידי צאנין לקבל בשנת 1957 את הרישיון המיוחל. בנוסף לכך, הוטל איסור מטעם הצנזורה (שמה הרשמי היה המועצה הציבורית לביקורת סרטים ומחזות) על הופעות תיאטרון בשפת היידיש, ובית המשפט המחוזי אף קנס שחקן תיאטרון יידי ב 20 לירות על שהפר צו על תנאי שאסר על התיאטרון היידי להמשיך ולפעול.

אלה המתגעגעים למדינת ישראל הצעירה והיפה זורים חול בעיננו. אכן, היו במדינה הצעירה מפעלים מרשימים והישגים מפוארים. אך אי אפשר להתעלם מהחלקים האחרים. – המדינה הצעירה ומנהיגיה נהגו בעריצות. הפליטים שהגיעו לישראל ממחנות הריכוז וההשמדה באירופה והעולים שנעקרו מקהילותיהם בארצות המזרח, הגיעו לישראל כאל חוף מבטחים, אלא שכאן חוו השפלה ודיכוי. דוד בן גוריון וממשלתו נהגו בהם כ"באבק אדם", כבכאלה שהלכו "כצאן לטבח" – כבנחותים. נעשה ניסיון אלים ושיטתי למחוק את תרבותם, מסורתם, שפתם ושמותיהם. הם נדרשו להיטמע בתוך כור ההיתוך ולעקור מתוכם את לב זהותם.
מרדכי צאנין מייסד ועורך ה"לעצטע נייעס" הלך ב 4 בפברואר לעולמו והוא בן 103. צאנין פרסם עשרות ספרים ובינהם את המילון השלם עברי-יידיש ויידיש-עברי. תרומתו ומאבקו למען היידיש במדינת ישראל היו צריכים לזכות אותו בפרס ישראל.

זה נגמר כצפוי  בבכי*. ואולי נכון יותר לומר שזה רק מתחיל. כלומר הבכי. יהא אשר יהא זה שישב על כסא ראש הממשלה, המכתיר הלאומי, הכהן הגדול יהיה איווט. על פיו יישק דבר. מולו יש להערך. הניסיון להציג מול גוש הימין את גוש השמאל, הוא ניסיון מגוחך. אין גוש שמאל. השמאל הישראלי תופס היום בערך עשרה מושבים בכנסת. זה המצב ואין טעם לנסות להונות את עצמו. אין למנות בתוך השמאל את קדימה משום שקדימה אינה שמאל. אין מקום לצרף אל השמאל את העבודה כי העבודה רוב רובה אינה שמאל. לאורך שנות דור בחרה מפלגת העבודה לטשטש את ההבדלים בינה לבין "המרכז". כך איבדה את עצמה וסינפה את עצמה אליו, אלא ששם יש שחקני מרכז אטרקטיביים יותר ממנה. הקשר של מפלגת העבודה אל ציבור העובדים דומה מאוד לקשר בין בנק הפועלים למעמד הפועלים. מרצ היא שמאל במשבר זהות עמוק עם בעיות קשות בדימוי עצמי. המלחמה בעזה הבליטה את המבוכה הרעיונית במרצ, היא הושפעה מהגל האנטישלומי, וגימגמה באשר לתפקידה כשומרת חותם השלום בסדר היום הציבורי. מרצ שבלב ליבה היא מפלגה סוציאליסטית, קצת מתביישת בכך – מתנהגת כמו מי שמרגישה לא נוח בבגדיה, מתנצלת על מי שהיא. אחרי שנים ארוכות ומתסכלות בשוליים, היא נשחקה ונסחפה בלא משים אל עבר הקונצנזוס החמים. אלא שמי שמחפש מיינסטרים לא יעשה זאת במרצ. ומי שמחפש מפלגה סוציאל דמוקרטית תוססת ולוחמנית קבע אתמול שבעיניו מרצ מנמנמת מתבכיינת, וכמעט לא רלוונטית. או לחילופין היא מפלגה שבקלות בלתי נסבלת, ניתן לנטוש אותה ולהצביע טקטית ליבני.

*"זה ברור שזה יגמר בבכי.
המהלך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. מפלגות של אנשים טובים מלאי עזוז ותקווה, ירוקים וורודים יתנפצו כרגיל על אחוז החסימה האכזרי. כך זה היה וכך זה שוב יהיה. אלפי קולות מאוד חשובים יתבזבזו. גוש השמאל שאינו יכול להרשות זאת לעצמו, יצליח בעזרתן של כוונות טובות או תמימות לבזבז עצמו לדעת. כן זה מאוד אופנתי בבלוגופולניה לחבוט במרץ ובעבודה. אבל תזכרו ילדים מה שאמרתי, זה יגמר בבכי."

(תגובתי מיום 30.1 בעוד בלוג תל – אביבי)

ביום רביעי בבוקר יתברר שהמפלגה הגדולה בישראל היא ישראל ביתנו. היא תזכה  ב 27 מושבים בכנסת. אחריה הליכוד עם 24 מושבים, קדימה עם 18, העבודה 17, ש"ס 11, האיחוד הלאומי, מרץ והמפלגות הערביות 6 מושבים לכל אחת וליהדות התורה 5.

אביגדור ליברמן מזהה מיד שלגוש המיידי שלו עם הליכוד והאיחוד הלאומי יש 57 מנדטים. האם ציפי לבני תחליט להישאר בגוש החוסם ? או שברגע שהיא תזהה תנועה של קבוצת חברים מקדימה לכיוון הליכוד היא תחבור לליברמן (ליברמן לליבני: תחליטי או שאת סגנית ראש הממשלה או שמופז שר הביטחון…) האם ברק יוותר על תיק הביטחון שליברמן יציע לו (ליברמן לברק: תחליט או אתה שר הביטחון או שאתה לא נכנס ומופז לוקח ).

האם בתוך הסחר מכר הייצרי הזה, יקום מישהו ויאמר במפורש:  "לא יעלה על הדעת שאחבור לממשלה בראשות גזען אלים". האם ללבני וברק יש את הכוח להציב התנגדות על מנת לנסות ולמנוע את האפשרות המחרידה שבראש ממשלת ישראל ישב אדם המחזיק בעמדות חשוכות. או לפחות להציב מולו אופוזיציה לוחמת.

להערכתי גם ליבני וגם ברק יצטרפו לממשלה כזו ויש להם כבר שורה של נימוקים טובים ("מישהו צרך לשמור על ליברמן מבפנים", "אתה היית מפקיר את המדינה בעת כזאת בידיים של ליברמן, מופז ונתניהו ?" ).

מחר יום הבחירות.