שנות השישים
27 בפברואר 2009באמצע שנות השישים זרקו אותי לגולני. שנים לאחר מכן, התברר לי שאלה היו הסיקסטיז, השנים שמתרפקים עליהן. כשהייתי שם בשנות השישים, הסיקסטיז לא הגיעו אלינו. בגולני שרנו "גולני גולני אנני נמו…" ואת "עודך זוכרת לילות ירח מול גלי הזהב על שפת כנרת טיילמו שנינו יחדיו". ילדי הפרחים לא שוטטו בבא"ח 1, אף לא אחד מהחיילים עשה סמים קלים והמין היה מאוד לא חופשי. אנחנו עשינו הרבה מלחמה והרבה פחות אהבה בשנות השישים שלי. פעם כינסו את החטיבה באמפיתיאטרון קיבוץ לוחמי הגיטאות, לציין אירוע כלשהו, כנראה איזה ניצחון במלחמה או משהו דומה. לאותו אמפיתיאטרון נהגה אמא שלי לקחת אותי לטקסי יום השואה, אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת. אני לא זוכר אם נאמו נאומים וחילקו ציונים לשבח, אם העניקו מגינים או גביעים, אבל כנראה שכך אכן עשו. מישהו לבטח אמר "מנשרים קלו מאריות גברו" כי תמיד המפקדים היו אומרים משפט כזה. אני זוכר שאל הבמה טיפסה בחורה טובת מראה וחייכנית והחיילים התחילו להריע. היא ניגשה למיקרופון והחלה ללא הקדמות לשיר. היה לה קול ממקום אחר עם חיספוס והרבה משקעים מהחיים. היא הזיזה את הגוף שלה כמו שצריך להזיז את הגוף מול חטיבה משתוקקת ושיחקה נכון עם שערותיה. היא הלהיטה את שמים, ולא הסתירה את הנאתה ממה שעשתה לכמה מאות חיילים בוערים. אחר כך חזרנו לאוהלים וכל החטיבה נרדמה איתה. השבוע הלכה עליזה עזיקרי לעולמה.
