בבוקר לא היה אפילו רמז לכך שבתוך שעות ספורות אמצא את עצמי בלב תקרית דיפלומטית זוטא עם הגדולה שבמעצמות. הוא החל בצעידה נעימה לאורך הכביש החוצה את גן העצמאות. תשע ומשהו בבוקר, הגן ריק וצונן, הדשא הגדול צהבהב משובץ איים חומים וקצוות ירוקים, מעין מרבד מנומר ענקי כמו רשת הסוואה שאין לה מה להסתיר, אלא רק להציג את עצמה ללא כחל וסרק כמות שהיא, אך גם אין לה במה להתגאות, משום שהיא בעצם דשא מאוד לא ירוק. ודשא שאינו ירוק כמעט שאינו דשא.
כשהגעתי לרחוב סלומון פינת יפו נעתקה נשימתי, הבית שעמד בפינת הרחוב איננו עוד. אני יודע שבימים אלה שבהם במרחק של יותר משעת נסיעה מכאן, בתים אינם נוטים לעמוד על תילם, אלא אם הטייס מגלה שמקומם נפקד מרשימת היעדים שהוקצו לו על ידי מנהל בנק המטרות, אני יודע שיש בכך חוצפה מתפנקת להלין על כך שבית שעמד בלב ירושלים בכיכר ציון נבלע על ידי כלי כבד ולא על ידי פצצה חכמה, 
אבל בכל זאת, הרשתי לעצמי להתכסות בתימהון להיות מופתע מאוד וכעוס. כשהגעתי הביתה חיפשתי בגוגול והתברר לי שאני היחיד בעולם שאינו יודע שהבניין שבו שכן מועדון האנדרגראונד נהרס לטובת מיזם נדל"ני. יובל הימן ב NRG כותב דברי הספד לאנדרגראונד שאיננו עוד ובין היתר :
"תשמע, המקום מאוד תמים ביחס לספינת הדגל של הבילויים בירושלים, האומן, ששם יש קוק ואקסטה. האנדר היה יותר בסיסי. אלכוהול, קצת גראס ומכות"
כשניסיתי לצלם את חורבות המקום נשלח אחד הפועלים לסגור את הפתח, ולכן מצאתי נקודת תצפית סבירה לצילום, בכניסה לבניין מכוער מאוד, שגם הוא הוקם על חורבותיו של קולנוע ציון שכבר שנים רבות איננו עוד. ככר ציון היתה שקטה מאוד. רחוב יפו מושבת לרגל סלילת תוואי הרכבת הקלה שתעבור לאורכו. השקט הזה מצא חן בעיני. הרחוב הזה, שבימים כתיקונם מבריח אותי כל עוד רוחי בי, הפך לאתר בניה סימפטי ושקט. ואפילו החלטנו שאת הקפה נשתה בהלני המלכה פינת יפו, בזוית נכונה אל השמש ואל העוברים ושבים. 
מני הזמין אספרסו כפול ואני קפוצ'ינו וקרואסון רגיל. ניתחנו את המצב והגענו ללא חילוקי דעות למסקנות מהירות. כלומר המצב ממש מחורבן. היה ברור שהם הורסים את העיר. שאין אהבה ליופי של הבניינים הישנים ושהבניה החדשה היא לעיתים קרובות אטומה ולא מתחשבת.
מולנו על גגו של הביתן למכירת כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס הציבו גג מפואר מתכתי שקיבל גוון טוקיזי לא רע, שמסתיים עם אלמנט מחודד. מה זה הדבר הזה. נראה שמדובר בגג שהיה אולי שייך למבנה אחר באזור, מבנה שנהרס, ואת הגג גאלו והניחו לתפארת עולמים פונקט על הבודקה של מפעל הפיס. תנועת העוברים ושבים ברחוב גברה, אל הגבר הבודד שישב בשולחן שליד המאבטח הצטרף חבר. ממול בבית הקפה ניסה צלם לצלם את המאבטח וזה הסתיר את פניו באמצעות ספר התפריט, קבוצה של צעירים עליזים התפרצה לרחוב, הנשק של אחד מהם, הכיפות ופריטי הלבוש האופיניים סימנו אותם כמתנחלים שבאו לעשות שבת בק"ק. קשישה נשענה על מטפלת פיליפינית הסועדת אותה. מני אמר שהוא בעצם גם היה רוצה כבר עכשיו מטפלת שתפנק אותו ותטפל בו ותרחץ אותו, אנחנו מקדמים את הרעיון והוא ממש בשל לביצוע.
זו כנראה הדרך שלנו להתמודד עם הזיקנה שלא תקפוץ עלינו חלילה וחס כי אנחנו צעירים לנצח, פרט לגיל שהולך וצובר ספרות מיותרות ללא כל צורך. אנחנו די אטומים לקושי הגדול של אדם קשיש, שחי כל חייו בדרכו עם גבולות והרגלים עם מידה של פרטיות כמידתו, ונאלץ יום סגריר אחד לחלוק את חייו עם מטפל סיעודי, עם דמות אחרת זרה, שנכנסת לתוך כל הפינות הנסתרות של הרגליו, לתוך כל הרגעים הפרטיים ביותר. יש בכך כנראה מידה לא מבוטלת של אבדן, תחושה שהאינטימיות שלך הופקרה. קשה קשה מאוד. אל שני הגברים בשולחן שליד המאבטח הצטרפו בטיפטוף עוד שלושה, ועכשיו זה נראה מפגש של גברים שכיח, הידוע בכינוי הנפוץ "פרלמנט". כנראה שבכל הארץ פזורים להם מוסדות כאלה, שבהם עולים לדיון מסודר מבחר בעיות מרכזיות מחיי האומה. הפרלמנט שלנו נראה מהוגן עם חלוקה מאורגנת זורמת של קשב ודיבור. איך זה שמעולם לא הצלחתי להשתייך ולהתברג לתוך מוסד שכזה, איך זה שאני מוצא את עצמי שוב ושוב בשוליים, מחוץ לזרם המרכזי.
בדרכי חזרה עברתי ליד האתר שבו עתיד לקום מוזיאון הסובלנות בתכנונו של הארכיטקט פרנק גרי על חורבות בית קברות מוסלמי
, כן אני יודע שזה כבוד גדול שגם כאן בירושלים יהיה לנו לא רק קאלטראווה אלא גם פרנק גרי, ומה יותר יפה ממוזיאון הסובלנות. מוזיאון בלב ליבה של העיר הזו שהיא מחולקת לאורך ולרוחב שכולה איים איים, שכונות שכונות. מזרח ומערב, דתות ושנאות לאומים ומלחמות, מה יותר יפה מאשר בתווך יקום לו מוזיאון הסובלנות שיסודותיו יעמדו על חוסר הרגישות בתוך בית קברות מוסלמי. אתר המוזיאון מוקף כיום חומה גבוהה ושמירה. מה קורה שם היום בפנים מאחורי החומה ? מישהו כתב גם עליה "אז" הוא כותב "אז" בכל מקום, העיר משובצת באינספור אזים. יש טענה ש"אז" הם ראשי תיבות של שמו של גורו ברסלבי נערץ (אברהם זגדון ?) מכל מקום, על הגדר או יותר נכון החומה המקיפה את האתר מישהו הוסיף ל"אז"את "אגמור בשיר", וזה נחמד, אלא כשהתבוננתי בצילום גיליתי בפינה הימנית העליונה מצלמה ! כלומר האתר מאובטח ומתוצפת היטב ויש לכך מן הסתם סיבות טובות. בינתיים העבודות לא מתבצעות משום שקיימת התדיינות משפטית. ולך תדע מה יהיה עלינו שכל מה שאנחנו רוצים זה בסך הכל פרנק גרי משלנו.
בקצה גן העצמאות הבחנתי במראה מופלא, על הדשא ישב איש מבוגר סביבו שקיות ניילון מלאות בשיירי לחם, והוא האכיל עורבים שהתקבצו אליו מכל הסביבה. כהרגלי הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו. בעודי שקוע במלאכת הצילום שמעתי קריאות וקולות לא ברורים שלא ייחסתי להם חשיבות, וגם לא חשבתי לרגע שהם מכוונים אלי. אבל די מהר גיליתי איש בטחון המאבטח את הקונסוליה האמריקאית קורא לי לא לצלם. ברגע בראשון לא הבנתי מה פסול בצילום מראה כל כך יפה של האכלת עורבים. אלא שדי מהר הבנתי שהמאבטח חושב שאני מצלם את הקונסוליה. הוא ביקש ממני לראות את התמונות שצילמתי ולמחוק אותן,,,כמובן שסרבתי לשתי בקשותיו והמשכתי בדרכי, שמעתי אותו מדווח משהו בקשר, וראיתי תכונה יוצאת דופן בסביבה, לא האמנתי שהכל קשור אלי. בדרכי הופיע מאבטח נוסף ושאל אותי מה אני רוצה…השבתי לא שאיני רוצה דבר. הוא שאל מדוע אני לא מוכן להראות את התמונות והשבתי לו שזו זכותי והמשכתי בדרכי. אלא שאז שמעתי קריאות נוספות וגיליתי שלושה שרודפים אחרי, איש בטחון חמוש במשקפיים, חיילת מג"ב ושוטרת עבריה. כמובן שעצרתי. ואז החל תחקיר. ביקשתי שאיש הביטחון שאינו שוטר לא ישתתף בתחקיר אולם בקשתי לא התקבלה ואיש הביטחון היה נוכח בשיחה. במענה לשאלות השוטרת מסרתי שצילמתי את הזקן עם העורבים, שלא צילמתי את הקונסוליה ושמהמקום ממנו באתי לא היה כל שילוט שאוסר את הצילום. השוטרת קיבלה ממני את פרטי האישיים ולקחתי את הפרטים שהיו רשומים על התג (היא לא הרשתה לי לצלם את התג…) בקונסוליה האמריקאית המנומנמת שברחוב אגרון בירושלים, היה היום הרבה אקשן. אני מתאר לעצמי שכבר זמן רב לא הוקפצו הכוחות הערניים כפי שזה היה היום. אין ספק שהאבטחה סביב הקונסוליה מעולה, יש להעביר לוושינגטון מחמאות ולתגמל את הקב"ט שעושה כאן עבודה טובה. אבל למה עלי ? מה אני ? מי אני ? רק רציתי לצלם קשיש מאכיל עורבים בלחם משקיות ניילון, אל תספרו לי שהקשיש הזה הוא סוכן חשוב ? אל תספרו לי ששרפתי לאמריקאים את האיש שלהם, כי על זה הם לא יסלחו לי.
