אהבתם
נכתב בתאריך 26 בינואר 2009 מאת משה קרוןהערבים לא מבינים אותנו את היהודים. הם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה במקומות הלא נכונים ומחמיצים אותנו. כמו רבים וטובים הם ישר הולכים אל השואה, מנסים להשען על מאפייני הפוסט טראומה שלנו, על הפחדים שלנו, חוסר האמון וחוסר הביטחון. הם טוענים שוב ושוב שאנחנו כוחניים, אלימים שאנחנו מבינים רק כוח, רק כאשר מביסים אותנו אנחנו מתרצים, כלומר כאשר אנחנו משלמים מחיר מאוד מאוד גבוה אנחנו מעריכים את הסחורה. אבל אם הם רק היו קצת יותר רגישים הם היו יודעים את האמת, והאמת היא שאנחנו זקוקים לקצת אהבה, לקצת חמימות. ולא סתם לאהבה כי אם לאהבתם. הסיפור שהכי מחמם את הלב היהודי הוא סיפור על ערבים שאוהבים יהודים. יהודים מספרים זה לזה אין סוף סיפורים איך שערבים שמחו לקראתם לאחר כיבוש הגדה המערבית מידיו של המלך חוסיין, איך שערבים בלבנון בעזה ובכל מקום שאותו כבשנו שוב ושוב האירו פנים לחיילים היהודים חיבקו ונישקו אותם זרקו עליהם אורז וממתקים. אין, אין סיפורים שמחממים את הלב היהודי יותר מסיפורי אהבתו של ערבי את היהודי. כמעט לכל יהודי שלישי, יש סיפור קטן על ערבי שהסיע אותו, ניקה אצלו, קנה ממנו ,מכר לו, בדק אותו במחסום, הפשיט מעליו את בגדיו, עשה לו קפה, בידק אותו בשדה התעופה, הגיש לו חומוס, אטם לו את הבית, ואותו ערבי לחש על אוזנו של היהודי, מאחורי דלת פלדה ווילונות כבדים דברי אהבה ותחינה לאמר- טוב לנו בישראל, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו לא רוצים עצמאות לא רוצים חמאס, לא רוצים פתח, לא רוצים כלום רק אתכם. בבקשה בבקשה רק תכבשו אותנו ואל תתנו לנו חס וחלילה מדינה. והיהודים כל כך מתמוגגים מגילויי החיבה האלה מהמבט המצועף, הלחשוש באוזן, לפיתת המרפק. אח אח אח לו הערבים היו יודעים כמה שאנחנו זקוקים לאהבתם. ביומן השבוע בערוץ השני ראיין דני קושמרו את ח"כ אחמד טיבי וח"כ ג'אמל זאחלקה, בסוף הראיון שואל המראיין את ח"כ זאחלקה האם אתה אוהב את המדינה ? יש לך משהו טוב לומר על המדינה ? וח"כ זאחלקה שוב מחמיץ את ההזדמנות לעשות אותנו מאושרים, ומשיב את פני קושמרו ריקם, ללא אהבה. זה עתה סיימנו להרוג את גבריהם, נשיהם, ילדיהם וזקניהם, השארנו שם אלפי פצועים, הרסנו שם שכונות שלמות, קני הרובים שלנו עדיין מתקררים, ומה שמעניין את דני קושמרו ואותנו זה האם הם אוהבים אותנו. מתי, מתי הם סוף סוף יבינו אותנו באמת.
28 בינואר 2009, בשעה 11:09
Dear Moshe,
Sorry to have to admit that I have little patience for subtle ironies of the type produced here — if that is what the piece is supposed to evoke.
My mood is currently inimical to subtleness of all kinds: as an example of my mood, let me state that I found David Grossman's piece in "Haaretz", which bore the title "The Story in which we are confined", ludicrous (and you can tell him that too): the strongest state in the Middle East (and one of the strongest in the world) confines 1.5 million persons which it has turned into eternal refugees into a small strip of land (and confines another 2.5 million people behind high walls in enclaves), and then one of its leading writers and left-wing cultural heroes has the temerity to turn the situation upside down and to claim that the jailers are the ones who are confined , that the jailers are the ones who are being jailed [!].
His central message is that it is necessary to begin talking, to conduct a dialogue between the jailed and their jailers — pretty stupid, one must agree because real dialogues can only take place between discussants when both are free and not between oppresssive jailers and the oppressed inmates of their jails — which is what he was calling for…
If he had taught his son to observe reality better, he might have been a conscientious objector and have been alive too. Grossman's plea was both ludicrous and lamentable. So please spare us your subtle ironies..
Henry