ספר טוב לעת מלחמה ולכל עת
נכתב בתאריך 8 בינואר 2009 מאת משה קרוןאין ספר טוב יותר לעת מלחמה, לעת שלום ולכל עת, מהספרון האנטי מלחמתי של ז'ורז' פרק "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר ?" (תורגם מצרפתית על ידי חגית בת עדה, עריכה מיכל סבו, בהוצאת בבל בשנת 2001) על העטיפה תצלום של פרק במדים מתקופת שרותו בצבא צרפת, ללמדך שספר אנטי מלחמתי זה נכתב על ידי מי שהיה חייל קרבי, שאיבד את הוריו במלחמה – במלחמת העולם השנייה, בהיותו בן ארבע.
גיבור הספר חייל ששמו משתבש כל העת לאורך כל הספר, חפ"ש שמשתוקק להשתמט מהמלחמה:
"היה אחד 'קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמי ? קאראכמה ? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות."
שלא שוכחים בקלות ? שהוא נשכח כבר בפתיחה. שאולי הוא אינו חשוב אלא מייצג, את המוני הקראמשהם שכמוהו עשויים להעיד על עצמם:
…"אני לא אוהב את המלחמה, אני לא רוצה להילחם, אני לא רוצה ללכת לאלג'יריה; אני רוצה להישאר בפאריס, איפה שגרה הנערה שנכנסה לי לדם; אני רוצה לחבק אותה בזרעותי הגדולות והחזקות."…"שבור לי את הרגל כך שלעולם לא אוכל להשתמש בה למטרות רצח קטלניות. ואלך לי גורר את ייסורי ומכאובי מבית החולים החילי לחיל בית החולים. שפיית ההחלמה תיגע בי בשרביטה. שתיתן לי את מירב הגימלים שביכולתה. ואני אעביר אותם, כן, אני אעביר אותם על יצועה של הנערה שנכנסה לי לדם ואז נראה. אנחנו עוד נבלע את הגלולה האלג'יראית. ואולי אפילו ממש עכשיו נחתום חוזה שלום"…
זה ספר בו מתוודע הקורא לצעירים פריסאיים, שתוך כדי נסיונותיהם לסייע לחייל (חבר של חבר) למצוא דרך להחלץ מהמלחמה, פותחים צוהר לעולמו ולעולמם, הם "אזרחים נטולי דרגות" שמתאבים את המלחמה, שנונים חמושים בהומור כחלחל-לבנבן-אדמדם הנוגע בבוז עצמי :
"…ניסינו לדובב אותו ושאלנו בין לבין במפתיע, מה הוא חושב על המלחמה, אם הוא בעד או נגד. היתה זו, הקורא אולי יזכור, שאלה אופנתית מאוד בעת ההיא וכל כמה ימים היא עוררה איזשהו ויכוח, ציבורי או פרטי. אבל לנו היה ענין מיוחד להציג אותה, והקורא השנון הבחין בכך בלי כל ספק, מכיוון שלא נמנענו ישמרנו האל, מלפזר, כאילו באקראי, אי אילו רמזים מרושעים, ולפעמים נכלוליים אפילו, בקשר לעניין, כי כמו שכבר אמרתי, היינו קצת מוטרדים מכך שהתרועעות עם איש חסר תווית פוליטית עלולה להכתים את שמנו הטוב; הרגשנו אשמים על שאנחנו מפגינים מאמצים רבים כל-כך כדי לגונן על שלוותו של מי שכל מבוקשו אינו אלא להמשיך ולעשות חיים במיטתה של הנערה שנכנסה לו לדם, בזמן שהחברים היקרים עושים שמירות בפתח מוסדות ומסכנים את כבודם, ושנראה כי הוא מייחס חשיבות מוגבלת בלבד, שלא לומר שולית, לחירות, לדמוקרטיה, לערכי האנושות הנעלים, לסוציאליזם ולכל הבלגן."…."ואולם, האם בסופו של דבר באמת היה צורך להסתכן כל כך כדי להגיע להיבט הפוליטי-במובהק של הפרשה ? האם לא די היה להיות סתם בנאדם, בחור קטן וטוב, צנוע ועניו, סתם בנאדם מהשכונה, שהולך לקנות חלב בנעלי בית, שלא אוהב את המלחמה, למה שהמלחמה זה פויה, שאוהב את השלום, למה שהשלום זה אחלה, שאוהב לרקוד בליל שבת לנעימת כושי כלב קט, לצלילי האקורדיאון, בכיכרות, תחת פנסי הרחוב בשלושת צבעי הדגל. וחוץ מזה – האהבה ! האם לא די בכך שיש לו נערה בדם כדי שיינצל? ".
תיאוב המלחמה הוא ארצי מקורותיו נובעים מאהבת החיים, מהתשוקה והתאווה. הרעיונות האנטי מלחמתיים אומר לנו פרק אינם רק משובת אופנה או גחמה סלונית, אלא תאוות חיים ייצרית, פשוטה לעיתים גמלונית כמו כל קראמישהו זה או אחר, שבאמת ובתמים לא רוצה למלחמה, ויש לו את הכח לקום ולומר בפה מלא תעזרו לי, אני לא רוצה למלחמה.
עטיפת הספר בעיצוב גילה קפלן
ז'ורז' פרק
