זה ניגמר בבכי
נכתב בתאריך 11 בפברואר 2009 מאת משה קרוןזה נגמר כצפוי בבכי*. ואולי נכון יותר לומר שזה רק מתחיל. כלומר הבכי. יהא אשר יהא זה שישב על כסא ראש הממשלה, המכתיר הלאומי, הכהן הגדול יהיה איווט. על פיו יישק דבר. מולו יש להערך. הניסיון להציג מול גוש הימין את גוש השמאל, הוא ניסיון מגוחך. אין גוש שמאל. השמאל הישראלי תופס היום בערך עשרה מושבים בכנסת. זה המצב ואין טעם לנסות להונות את עצמו. אין למנות בתוך השמאל את קדימה משום שקדימה אינה שמאל. אין מקום לצרף אל השמאל את העבודה כי העבודה רוב רובה אינה שמאל. לאורך שנות דור בחרה מפלגת העבודה לטשטש את ההבדלים בינה לבין "המרכז". כך איבדה את עצמה וסינפה את עצמה אליו, אלא ששם יש שחקני מרכז אטרקטיביים יותר ממנה. הקשר של מפלגת העבודה אל ציבור העובדים דומה מאוד לקשר בין בנק הפועלים למעמד הפועלים. מרצ היא שמאל במשבר זהות עמוק עם בעיות קשות בדימוי עצמי. המלחמה בעזה הבליטה את המבוכה הרעיונית במרצ, היא הושפעה מהגל האנטישלומי, וגימגמה באשר לתפקידה כשומרת חותם השלום בסדר היום הציבורי. מרצ שבלב ליבה היא מפלגה סוציאליסטית, קצת מתביישת בכך – מתנהגת כמו מי שמרגישה לא נוח בבגדיה, מתנצלת על מי שהיא. אחרי שנים ארוכות ומתסכלות בשוליים, היא נשחקה ונסחפה בלא משים אל עבר הקונצנזוס החמים. אלא שמי שמחפש מיינסטרים לא יעשה זאת במרצ. ומי שמחפש מפלגה סוציאל דמוקרטית תוססת ולוחמנית קבע אתמול שבעיניו מרצ מנמנמת מתבכיינת, וכמעט לא רלוונטית. או לחילופין היא מפלגה שבקלות בלתי נסבלת, ניתן לנטוש אותה ולהצביע טקטית ליבני.
(תגובתי מיום 30.1 בעוד בלוג תל – אביבי)
12 בפברואר 2009, בשעה 0:00
קדימה לקחה לעבודה ולמרץ הרבה יותר קולות מאלה שלקחו המפלגות שלא עברו את אחזו החסימה. אם ברק רץ לתפקיד שר הביטחון צריך להאשים את העבודה שנתנה לו לנהל כזה קמפיין, קמפיין שהכתיר את ציפי לבני כראש מחנה השמאל.