אילנה צוקרמן
נכתב בתאריך 13 במרץ 2009 מאת משה קרוןאילנה צוקרמן הלכה לעולמה.
אמנית רדיו ייחודית ונדירה, שהפכה את הקול והצליל לחומר גלם, בנתה מהם פסלי קול – יצרה שפה אישית צלולה וחודרת. אילנה צוקרמן יצקה לתוך הרדיו את המיטב המזוקק בכובד ראש, שרק אדם פרא אציל יכול. תכניות רדיו משובחות לצד הקולאז'ים, הפורטרטים "אופוס", "ברונו שולץ", "אלזה – הומאז'" ואת "בימת שיר" שהפכה אצל רבים לפעימת לב, לפינת השפיות היומית, בקולה הערב העמוק היודע, הנוגע בשיר הטוב באהבה ובכבוד. מפעלה חקוק באינספור ארועי תרבות, ספרות ושירה ובהם הפסטיבל במטולה, ובלבבות רבים.
כך כתבה אילנה צוקרמן בקטלוג שליווה את יצירתה "זמן אמיתי בחדר האטום" :
" נקודה בזיכרון מתחילה לפעום, מתחילה להתרחב להתפשט עד שהיא בולעת. מותירה אותך מפרפר כלוא בתוך קורים. זמן פנימי, כמוס, השתחרר מרקמתו התפרץ ודמם. מותיר אחריו שיבושים, הרס, מראות וקולות בערפל. הדים מתוך זמנים אחרים משכפלים את עצמם. חורגים ממקומם. הכל מתרחש בבת אחת, רץ בהול נשימה בתוך ספירלה הפורמת כל הגיון ליניארי.
מתרחש עימות בין הזכרון הכמוס המתפרץ לבין הזכרון הידוע לך, המוכר לך, לבין הזכרון הכלוא במכונת ההקלטה, בפס הקול, החומר התיעודי של הזכרון האמור להיות הזכרון האובייקטיבי, ההוכחה, המפה. אבל כאשר הוא נשלף ומפוענח מן המערכת האלקטרונית – חושני, אמורפי, מוליד משמעויות בלתי צפויות, מפולש, הוא יוצר סביבה חדשה דמיונית עד להתמיה. החושניות של הסאונד והאמורפיות שלו יוצרים סתירה כה מוזרה ההופכת את הסאונד לטעון כל כך.
מערכת חיונית של חיים אחרים – זמן אחר – פולשת אל תוך זמן חייך הנוכחי, משאירה אחריה חיבורים פרדוכסליים, הדים, ספקות, חלומות, נגיעות של אושר וחופש. חופש אפשרי רק לאחר שנגעת שוב במוות, בזמן הקטוע שאתה נושא בתוכך כמו הריון. "
אפריל 1996, מתוך קטלוג התערוכה זכרון ארוך זכרון קצר. אוצרת נלה קסוטו.
כה תחסר כאן ביננו, בבצורת, עד מאוד.
