בולוש

נכתב בתאריך 8 באפריל 2009 מאת משה קרון

נזכרה בו שוב לאחרונה, קראו לו בולוש. אח של חברה שלה. החברה כבר לא חיה. אולי בבית אלפא. לא יודעת מה קרה איתו מאז. היה ילד. לא מוצאת את התמונה, בטוח היתה תמונה, שלושתם – היא, אחותו ובולוש בתל אביב. תראה למטה במגירה באמצע. לא מצליחה להזכר בשם המשפחה. משהו עם "פ". אולי פוקס, לא. הוא היה אחד מהילדים מוכרי הסיגריות בצד הארי. יש ספר של ז'מיאן "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". אולי שם יש את השם המלא שלו. דווקא מעניין אותה מה איתו. היה ילד. רכשתי את הספר באתר של ספרים משומשים. היא אחרי ניתוח קטרקט ובכלל העיניים שלה לא בסדר, אולי עד שאסיים את קריאתו גם מצב העיניים שלה ישתפר. הקריאה בו אינה קריאה רגילה. לא קראתי אותו כספרות, אלא כמסמך כתעודה. כספרות הוא מאכזב אבל כמסמך הוא מרתק. הוא מתאר את חייהן של קבוצות ילדים שניהלו את חייהן ללא מבוגר, בצל איום מתמיד ובתנאי אי ודאות, מחוץ לגטו ורשה בצד הארי. מתברר, שלילדים יש הרבה כוח, לא צריך להיות בוגר ובעל ניסיון חיים ארוך על מנת להסתגל לתנאים משתנים ולהיות עצמאיים ויזמים. די בניסיון חיים קצר מאוד על מנת לקבל החלטות נכונות ולהפנים ערכים בסיסיים. ילדים בנסיבות חיים קשות הופכים להיות לרציונאליים, הם משתמשים במאגרי תבונה ובמנגנוני הישרדות חכמים שטבועים בהם. אחרי שאמרתי לה את זה, נזכרתי שגם היא היתה בת שש עשרה כשפרצה המלחמה, ובסיומה היא נותרה לבדה, בלי אמה בלי אביה ובלי שני אחיה, כולם מתו. בודדה בעולם. בולוש היה הילד הקטן בין חבורת הילדים מככר שלושת הצלבים. הילדים האחרים הרגישו שהוא קטן מדי, בעל מראה יהודי אופייני, כנראה גם בלט במעיל הפרווה המרופט שלבש מעל הסחבות, ובבכיו, חששו שהוא עלול לסכן אותם. בולוש נכנס שוב ושוב למצבים לא רצויים. הם חשו אחריות רבה כלפיו. "שור" היה הראש השקול, האחראי, מנהיג תחליף להורים. הוא ארגן, פסק, החליט, שמר ודאג להם. ומי דאג לו עצמו ל"שור". לך תדע מה ילד כזה סוחב אחר כך כל החיים. כשהילדות נמחקת ונוצר חלל ריק, חוסר שעלול להיות מעיק. החיים בצד הארי חייבו את הילדים להאבק יום יום על לחמם ועל יצועם. לקנות בזול ולמכור ביוקר, היום לא מחר. היום. להמשיך הלאה גם כשהגיעו הבשורות הרעות מתוך הגטו, וגם כשנודע להם שהם איבדו את משפחתם. לא היה להם זמן להתאבל ולכאוב. לא היה זמן להשחית על ההפנמה. אי אפשר היה לחכות עד שהדברים יחלחלו. כי היה צריך בו ברגע להמשיך לשרוד. לאן הלך החלק הזה שאיננו. המרחב הזה החיצוני והפנימי, שבו נותנים לאירועי החיים זמן להתעגל להספג, זמן להתאבל לשחרר את אנרגיית האהבה ממי שלא יהיה עוד לעולם. להיפרד כדי שאפשר יהיה ביום מן הימים גם להיפגש. מה קרה לילדים האלה לבעל שן, לקרנף, לצולע, לתרזה, לבולוש, לשור שהזילו דמעה ומיד מחו אותה והמשיכו במסע ההינצלות. ספק רב אם היו שורדים ללא עזרת הפולנים, שסיכנו את חייהם יום יום למענם. כמו "הסבתא" ששיכנה בביתה ילדים כה רבים עד שיום אחד עליית הגג קרסה מרוב עומס. האם אנחנו מעדיפים לזכור את הפולנים "הרעים", שצדו ברחוב יהודים סחטו והסגירו אותם,- שהשלימו לא פעם את מלאכת ההשמדה של הגרמנים, כי הרי העולם כולו נגדנו. וחוץ מזה האנטישמיות. בספר מודגשת גם דמותם של פולנים מופלאים שעשו מעשי הצלה והקרבה מופתיים. ושתי תמונות של בולוש אחת תמונת ילד והשניה במדי צה"ל כקצין משופם בדרגת סגן. היא מתבוננת בתמונות שבספר, בקצין, ואומרת שזה לא הוא. לא דומה לו. אני שואל אותה האם זה אולי השפם שמשנה הכל, או המדים, או הזמן שחלף ואולי הכל יחד. ואולי זו בכלל היא שהזיכרון החד שלה התקבע אי שם בדמות הצעיר בסוף שנות הארבעים. ולפתע עכשיו ממש השבוע מופיע ידיעה ב"הארץ" שיורק נפטר. היא שואלת אותי "ראית". איזה צירוף מקרים נוסף. איך לא. "ראית", כלומר "נו, מה אתה אומר על זה". לא היא לא הכירה את יורק. שמעה עליו. אולי שמעת, מחוץ למחתרת המאורגנת הממוסדת שהתבססה על בני תנועות הנוער החלוציות, התקיימו התארגנויות לא פורמליות חוץ ממסדיות. כמו קבוצות לוחמים "פראיים" שהארגון היהודי הלוחם לא קיבל לשורותיו, אם משום שלא השתייכו לשורותיו ולא היו "מאנשי שלומנו" ואם משום שאולי חששו מכניסת גורם שעלול לסכנם. אז קראו להם "פראיים" גידולי פרא לא מתורבתים, בלתי מאולפים. הלוחמים "הפראיים" עלו לארץ ונשארו גם כאן מחוץ לממסד, מחוץ לזיכרון הקולקטיבי. נושאים את כאבם של הדחויים הבלתי מוכרים. הכינוי "מוכרי הסיגריות" הוא כינוי מחמיץ ואולי אפילו ממעיט. מדובר בילדים עזי רוח שללא ידיעה או כוונה, הקימו ארגון שורד, לא פורמלי אבל מופלא, לא מופלא מרטיט. אבל כאן מעדיפים לגור ברחוב "עולי הגרדום" ולא ברחוב "מוכרי הסיגריות". ואיך קרה שדוקא היא גרה ברחוב "הגיבור האלמוני" פינת "יד לבנים", מי סידר את זה ולמה. למה דווקא כאן נשארה כל החיים, אולי כדי להיות  סמוכה למקום שבו רוחות שורקות באמצע העיר. רוחות שמשמיעות שריקות נוראיות. שלפעמים נשמעות כמו צרחות מקפיאות דם, שכאילו נישאות לכאן ממקום נורא. כאילו משם, מהמקום שבו החיים נקרעו לגזרים והגזרים המשיכו לנוע כצללים נושמים נטולי מבע. לצד המוות צמחה חבורת הילדים הנועזת הזו, ילדים שנכנסו ויצאו הלוך ושוב מהצד הארי לתוך הגטו להאכיל את משפחותיהם הרעבות ולפרנסן. ילדים שהפכו סדרי טבע ועולם. גם היא שם. שורדת כמותם. לא היה לה זמן להתאבל על בני משפחתה, לבכות על עולמה שחרב. להיפרד מחברותיה לכיתה. הכל התנדף התאדה. ואת מעט התמונות שהצליחה לשמור, זרקה לים מאנית המעפילים כשכלי שיט בריטי התקרב אליהם, ומישהו נתן הוראה לזרוק את כל הניירות הכל, גם תמונות. אז תמונות אין. אבל את הזיכרון הבהיר שלה ממרומי שנות השמונים לחייה איש לא הצליח לקחת ממנה. לקחו ממנה את ביתה ואת חרותה והרגו לה את המשפחה והנעורים, אבל איש לא יכול לקחת ממנה את הזיכרון המופלא את התמונות שהיא חוזרת ומתארת בבהירות עד שהן קמות וחיות לפנינו. שאנחנו יכולים לראות כמעט במו עינינו את בולוש ואחותו ואותה עומדים על הטיילת בתל אביב מול המצלמה.

WE LIVED OUTSIDE THE LAW

WE STRUCK WITH WILD DESIRE

WE BLINDED ALL WE SAW

WE MADE THE SUN OUR FIRE

T  BONE BURNETT / TOOTH OF CRIME /DOPE ISLAND

מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים

נכתבו 5 תגובות לפוסט “בולוש”

  1. נון:

    תקשיב, זה ממש מרגש איך שאתה כותב.

    אמא שלך, נכון?

    אני לא בטוחה ש"מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" לוקה בחסר מבחינה ספרותית, אבל אני אצטרך לחזור ולקרוא אותו שוב היום, בעיניים של מבוגר. קראתי אותו כשהייתי ילדה, והוא זכור לי לצידם של "מחניים" (שתורגם שוב מאוחר יותר כ"נערים מרחוב פאל") ו"הכיתה המעופפת". כלומר, כילדה קראתי אותו כיצירה ספרותית – בדיונית – ולא כמסמך היסטורי. אהבתי מאוד את שלושתם. אני אחפש אותו ואנסה לקרוא אותו שוב.

  2. משה קרון:

    נונה, תודה רבה.
    כן אמא שלי.

  3. דני ברק:

    אני דור שני לניצולי שואה (שכבר נפטרו). אני זוכר בילדותי את הספר הזה. אני זוכר כתבה בעיתונות על הספר הזה. גם את בתמונות של בולוש הצעיר והקצין אני זוכר היטב. למרבית הפלא, היום, ערב יום השואה נזכרתי שוב בספר וחשבתי לעצמי שאני צריך לקרוא אותו שוב ושאלתי את עצמי מה קרה לבולוש הקטן. בערב, בטקס יום השואה, ביבי נתניהו הזכיר את יורק ז"ל וחשבתי איזה צרוף מקרים. נכנסתי לגוגל וקראתי את הבלוג שלך.
    מאוד מעניין אותי לדעת מה קרה לאותם ילדים מכיכר שלושת הצלבים.

    דני ברק

  4. משה קרון:

    דני,
    אכן, גם אצלי עברה המחשבה הזו – מה עלה בגורלם של הילדים מכיכר שלושת הצלבים, אם ואיך ילדותם השפיעה על מהלך חייהם.

  5. Sub Stance » ארכיון הבלוג » מסתובבים:

    […] לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז […]