Sub Stance

בנימין לא ענה לה כמה ימים, אולי גם הוא הסתובב כמו החברה שלה מיגור שנודע לה רק עכשיו שהסתובבה. בשבת שוב התקשרה אליו והוא ענה, התברר שהוא חי וקיים. לפני חודש זה קרה עם חנהלה שלא ענתה, "מי יודע שהיא בבית חולים או חס וחלילה יצאה לטיול הגדול, אין לי את המספר של הבן שלה השני, לא זה שהיה ברוסיה וחזר, לא יודעת מה הוא עושה שם. צופיה גם היתה מאושפזת, הוא היה חולה מאוד עם חמצן יום ולילה". היא עושה ספירת מלאי לעיתים תכופות, אם משהו מבשר לה רעות, היא מתקשרת לבדוק. שואלת  אם אני מכיר אנשים יותר מבוגרים ממנה. אני אומר לה שכן, שמדי פעם אני שומע על בני תשעים ויותר, רווח לה, שאינה הקשישה ביותר בעולם, שיש לה עוד זמן עד שתסתובב, כמו שחשבה, יש אחרים לפניה בתור. היא מפתיעה ושואלת אותי בת כמה היא. אני אומר לה שתלוי איך סופרים, אם סופרים לפי האמת היא תהיה בת שמונים ושבע. היא אומרת "לא שמונים ושש". אני מאשר.  שואל אותה אם היא פוחדת למות, אחרי היסוס עונה: "קצת". כלומר כן. לאחרונה, כמעט כל שיחת טלפון ביננו היא השיחה האחרונה. בשבועות האחרונים אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שלא אמרה לי  בכל שישים ושלוש שנות חיינו המשותפות. לקח לי זמן להבין שהיא לא רק אומרת לי את דבריה האחרונים, אלא שמאוד רוצה לקחת איתה לטיול הגדול את מילותי האחרונות. – אם אני שוכח או לא מקפיד בהן, היא שואלת אותי אם יש לי עוד משהו להגיד לה. "אימי האהובה, את יקרה לי". לאחרונה בורחות לה מילים. היא מתביישת "אתה רואה מה קרה לי ?" או " נהייתי טיפשה". כשאני אומר לה שיש ימים טובים יותר ויש ימים שהמילים קצת בורחות היא מתעודדת "כן, זה ככה". נמנעת לפגוש אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות,- מודעת היטב לשינוי הגדול במראה שלה. לא רוצה שיראו אותה ככה "אין לי כוח לאנשים". כשסיפרתי לה שיש לי חדשות מבולוש, השמיעה קריאת התרגשות, כבר זמן רב שלא התרגשה כך" מה אתה אומר, אני לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז הוא חי, פה, עם משפחה… ". "לא הוא לא זוכר אותך, לא הוא לא זוכר שהצטלמתם יחד עם יולצ'ה בחוף הים בתל אביב" אני מספר לה שבולוש יודע מעט מאוד על הוריו שהיה רוצה לדעת יותר. היא זוכרת שיולצ'ה סיפרה לה שאביהם היה צבעי ושעבודתו היתה עונתית בעיקר בקיץ. יותר היא לא זוכרת. אני מספר לה שאני מדבר עם אשתו, שהוא כנראה אדם יותר מסוגר – כל השנים נמנע מעיסוק בעבר. אשתו מספרת שיש לו קשר עם "שור" מנהיג חבורת הילדים, שכמו אז גם היום הוא אדם נפלא. לא, בולוש היה הכינוי שלו אף אחד לא קורא לו כך כיום. כן החליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, אלה היו שנים שבן גוריון והמפאייניקים ניסו למחוק כל זכר לגלותיות "אנשים שברחו משם כל כך התביישו בעצמם הרגישו אפילו אשמים ששרדו. ופה בארץ, התייחסו אליהם כמו..כמו…". היא רוצה לשמוע עליו ועל ילדיו ואישתו. אני מספר לה ששניהם גדלו בקיבוצי השומר הצעיר והיום הם דתיים. אשתו רצתה לדעת את שם אימך כדי לעשות לך מישביירעך". "אז הם לא יודעים מה שקרה ליולצ'ה, יותר טוב ככה…לא אמרת להם, מה זה יעזור. ככה אנשים עברו את הדברים הכי קשים במלחמה ובאים לפה וקורים להם דברים כאלה". יולצ'ה, הכרתי אותה אחרי המלחמה, שנינו קיבלנו תפקיד מהתנועה ונסענו מפה לשם לבדוק איפה יש יהודים, ובדרך דיברנו וככה התחברנו. תשמע אני לא נרגעת שמצאת את בולוש, יש לי תמונה אני לא יודעת איפה עם יולצ'ה ובולוש על שפת הים. מעניין מה עם חנהלה בקיבוץ היום לא ענתה לי, אולי הבן שלה לקח אותה קצת אליו, היא יותר מבוגרת ממני שלוש שנים אולי, גם בנימין הוא בא לפה מפרושקוב לפני המלחמה, לפני שבוע דיברתי איתו אולי לפני, אתה יודע מי זאת הבת שלו, סיפרתי לך".