Sub Stance

בלונדון, ב 12 למאי 1943 , אתמול לפני 66 שנים, שמואל מרדכי (ארתור) זיגלבוים שם קץ לחייו. הוא השאיר אחריו מכתב ובו כתב:

11 במאי, 1943

לכבוד
אדון נשיא הריפובליקה הפולנית
ולאדיסלאב ראצ'קביץ'
ראש הממשלה
הגנרל ולאדיסלאב שיקורסקי

אדוני הנשיא,
אדוני ראש הממשלה,

אני מרשה לעצמי להפנות לאדונים את דברי האחרונים, ובאמצעותכם אל הממשלה הפולנית ולציבור הפולני, לממשלות ולעמים של בעלות-הברית, למצפון העולם:
מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות בלתי מרוסנת את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגיטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה, שאין לה תקדים בהיסטוריה.
האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן-ילדים, נשים וגברים מעונים – הם נעשו שותפים לאחריות.
עלי לקבוע שאף על פי שהממשלה הפולנית גרמה במידה רבה להתעוררות דעת הקהל בעולם, הרי היא לא עשתה די. היא לא עשתה מעשה בלתי שגרתי, שיהא הולם את ממדי הטרגדיה המתחוללת בפולין.
מתוך קרב ל- 3.5 מיליון יהודים פולנים ומכ- 700,000 יהודים שגורשו לפולין מארצות אחרות, חיו עדין באפריל ש"ז על-פי הנתונים הרשמיים של "הבונד" שהועברו על-ידי נציגות הממשלה, כ- 300,000 בלבד. והרצח נמשך.
אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם.
חברי בגיטו וארשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים.
אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיץ, ומרשה להשמיד את העם היהודי.
אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה, אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין.
חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה לכל אלה שאליהם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה,
מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי
ש' זיגלבוים                                    (מתוך האתר: http://www.krotman.co.il/arthur.htm)

זיגלבוים יליד 1981, נתן במכתבו הסבר למניע למעשהו הקיצוני הוא ציפה שמותו יבטא מחאה עמוקה ביותר, שמעשהו יגרום לזעזוע ושאולי בזכותו ינצלו חיי קומץ היהודים שעוד שרדו. הוא ביטא תחושת שותפות גורל, –  הצר על כך שלא "זכה" ליפול עם נשק ביד כמו חבריו בגטו ורשה, והרגיש שמקומו הוא בקבר ההמונים, ושאינו יכול "לחיות ולשתוק". זוהי הסיבה המוצהרת להתאבדותו. אלא שהחיים הם כמובן יותר מורכבים ומאחורי המניעים המוצהרים רחשו כוחות נוספים חלקם ידועים וחלקם עלומים. אין ספק, זיגלבוים במעשהו ובמכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו טבע חותם על הדרך שבה יזכר. מאמרו של דניאל בלטמן "בשליחות ללא סיכוי : שמואל זיגלבוים בלונדון (אפריל 1942 – מאי 1943) " שופך אור על אישיותו ועל התנהלותו בשנת חייו האחרונה, וניתן ללמוד ממנו על מהלכיהם של עסקני ושליחי הציבור בצל מלחמת העולם השניה.

בלונדון פעלה המועצה הפולנית הלאומית Rada Narodowa ובה הוקצו שני מקומות ייצוג ליהודים האחד ליצחק שוורצברט נציג הציונות והשני לנציג הבונד התנועה הסוציאליסטית האנטי ציונית, שמואל (ארתור) זיגלבוים. מינויו של זיגלבוים היה מינוי שנכפה על מרכז הבונד בניו יורק על ידי הפולנים, שראו בו מועמד נוח יותר מאחרים. נציגות הבונד בניו יורק ניסתה לשלוט על מהלכיו של זיגלבוים והוא נדרש להביא כל עניין ונושא לאישורם. זיגלבוים פעל בלונדון כאשר מרכז הבונד בניו יורק מצר את צעדיו ודוחף לכיווני פעולה בעלי דגש על אינטרסים מפלגתיים. עם כניסתו לתפקידו הצהיר בראיון:

"בהיותי סוציאליסט אני עומד על כך שבעיות פולין, יהודי פולין, והעולם כולו יכולות להפתר רק על פי העקרונות הסוציאליסטיים, על ידי בניית עולם חדש".  ( מתוך מאמרו של דניאל בלטמן בשליחות ללא סיכוי: שמואל זיגלבוים בלונדון אפריל 1942- מאי 1943 ).

יחסיו עם יצחק שוורצבלט היו גרועים וקרעים נוצרו בקשריו עם הארגונים היהודיים בלונדון, זאת לאחר שלא נתן יד ליצירת חזית למען יהודי פולין. מאמרו של דניאל בלטמן מתאר את הקשיים והכשלים בפעילותו של זיגלבוים לא רק בשל נוקשותו ועמדתו הפלגנית, אלא גם בשל הקו המנוכר והמנותק שהכתיב מרכז הבונד בניו יורק.  בלטמן מסכם את תקופת עבודתו הראשונה של זיגלבוים בלונדון כהצלחה בביסוס הקשרים המפלגתיים, אך בביקורת על כך שלמרות שהחלו להגיע הידיעות הקשות על המתרחש בפולין לא הצליח להפנימם והפנה את מרצו למאבקים ולסוגיות כספיות ומנהלתיות. התקופה השניה עומדת בצל התפקחותו והתפרקותו לנוכח הטרגדיה של יהדות פולין. מוורשה הגיע דו"ח קשה שנכתב על ידי ד"ר ליאון פיינר (מיקולאי) שתאר את חורבן יהדות פולין.בדצמבר 1942 הפיץ זיגלבוים את דו"ח פיינר במאות עותקים באנגלית ובפולנית. זיגלבוים שהחל להבין את גודל הטרגדיה של יהדות פולין הפנה יותר ויותר מאמצים לפעולה שכוונה להצלת יהדות פולין, הוא תאר שוב ושוב את יאושו ואת הקושי למלא את תפקידו. יאן קרסקי שליח המחתרת הפולנית שנכנס בעצמו לגטו ורשה הגיע ללונדון ואיתו מסר בעל פה מד"ר ליאון פיינר:

ברזובסקי (פיינר) אמר לי למסור לך, מר זיגלבוים, ולכל היהודים את הדברים הבאים: מסור להם, שאנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו…אין הם עושים די. אנו יודעים, כי שם, בעולם האנושי והחופשי, אי אפשר כלל להאמין במה שמתרחש אתנו כאן, יעשו איפוא דבר אשר יכריח את העולם להאמין…אנו מתים כולנו, ימותו אף הם שם, ישימו מצור על הממשלה של צ'רצ'יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, גם ימותו בשביתת רעב ולא ימושו עד שיאמינו וינקטו האמצעים כדי להציל את האחרונים שעוד נשארו בחיים. אנו יודעים, כי שום פעולה פוליטית, שום מחאות או הכרזות על הענשים אחר המלחמה לא יועילו, כל אלה לא עושים כל רושם על הגרמנים, הדבר היחידי שיכול היה דווקא לעשות רושם, ואולי גם להציל את שארית היהודים אשר יהיו עוד באותו רגע, הרי זה – כאשר יוציאו להורג מספר מסוים של גרמנים בחוץ לארץ וכן יודיעו בפומבי, שאם הגרמנים לא יפסיקו את הטבח של יהודי פולין, ייהרגו בירייה קבל עם קבוצות גדולות יותר של גרמנים" (מתוך ישראל גוטמן \ יהודי וארשה 1939-1943 הוצאת יד ושם האוניברסיטה העברית ספרית פועלים 1977)

פיינר מפיו של יאן קרסקי נשמע כועס ומאשים את הנציגים היהודיים באי נקיטת פעולה נחרצת ומספקת, הוא דרש פעולה שתזעזע את העולם. בעצם הוא ציפה לפעולה אלימה, לשימוש בטרור כאמצעי לעצור את הטבח. תגובתו של זיגלבוים לדברים אלה היתה קשה ביותר, יאן קרסקי מתאר את התנהגותו :

"…פתאום קם מן הכסא והחל מתרוצץ בחדר כחיה פצועה. כשהוא עושה תנועות שנראו לי מגוחכות, טרגיות ומצחיקות…" …"  'ובכן מה לעשות ? אינני יודע מה לעשות !  העולם השתגע ! העולם השתגע ! '  והוא המשיך לרוץ בחדר אנה ואנה 'העולם השתגע !' ".

המסר של פיינר העמיס על כתפיו הצרות של זיגלבוים נטל כבד מנשוא והגביר לבטח את תחושות האשם שלו. מצבו הנפשי בתקופה זו היה רעוע, הוא אמנם עדיין נדרש על ידי מרכז הבונד בניו יורק גם למשימות מפלגתיות, אך עיקר מרצו היה למען יהדות פולין, חילוקי הדעות בין הזרמים השונים – שבינו לבין שוורצבלט, הפכו להיות חסרי משמעות נוכח הידיעות הנוראיות שהמשיכו לזרום מפולין. בלטמן מעריך שבסוף מרץ תחילת אפריל 1943 עם הגיען של הידיעות על המרד בגטו וורשה, גמלה בליבו של זיגלבוים ההחלטה להתאבד. יצחק דויטשר היה האחרון שפגש את זיגלבוים ערב מותו ב 11 במאי 1943, התרשם משברונו ויאושו. בלטמן אינו נוגע בטרגדיה האישית של זיגלבוים – אשתו ובנו נותרו מאחור וניספו, הוא שהיה חבר היודנראט הראשון בוורשה, הצליח כנראה לצאת מפולין באמצעות רישיונות יציאה (מקוריים או מזויפים) שהונפקו לכמה אלפי יהודים ובינהם עסקני ציבור וחברי היודנראט הראשון, הרבי מגור ופמלייתו ואחרים. איננו יודעים מה היה משקל אבדן משפחתו כמניע להתאבדותו אף שלא ציין זאת במכתבי ההתאבדות שלו.