לא נהיה מה שהיינו

נכתב בתאריך 29 ביולי 2011 מאת משה קרון

ראיתי אותו יושב בחזית חנות הספרים שטיין. היה לי ברור מה אני צריך לעשות.- שלפתי במהירות את המצלמה ולחצתי שלוש פעמים. חבל שלא הורדתי את החלון שהיה מאוד מאובק.  אני זוכר אותו מלא וחסון. לקחתי אותו טרמפ לפני שלושים ושתיים שנים מבית היולדות בהדסה עין כרם. אשתו ילדה באותו יום שבתי נולדה. בדרך דיברנו, הוא סיפר לי שהוא נשוי לבתו של שטיין. זו תמצית הכרותנו. ליד היכל שלמה נתתי לאוטובוס מפרקי להשתלב לפני. הנהג שמאחורי החל לצפור לעברי בטירוף. בתחנת האוטובוס מול מלון מוריה, עמד צעיר עם כיפה גדולה בצבע חום-אוקר והרבה ציציות, התנדנד בדבקות והתגרד. ילדה שהתבוננה בו זזה הצידה, התרחקה מעט. ברדיו עוד מישהו אומר משהו על אמי ויינהאוז. איך אוהבים אותה מאז שהיא מתה. הנהג שלפני  זרק מהחלון נייר מקומט לכדור, אני חושב שהוא אפילו לא הרגיש שהוא עשה את זה. מול בית מוזס שתי האחיות הקשישות פוסעות לאיטן. שין נכנסת כמו כל שבוע לויקטור לשלוח טופס רגיל. הרוח הזו שנושבת לכל הארץ מרוטשילד מפיחה תקוה. מישהו אמר בבוקר שיותר כבר לא נהיה מה שהיינו.

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 15 ביולי 2011 מאת משה קרון

אנוכי הגדרה מתוך מילון אבן שושן

"אגואיסט, האוהב את עצמו במידה מפרזת מבלי להתחשב כלל בזולתו".

ואז מגמדים אותך לתוך מכרז

נכתב בתאריך 8 ביולי 2011 מאת משה קרון

אחרי כל השנים האלה של עבודה קשה והשקעה מופלאה של צוות, שהיה מוכן ללכת איתך במדבר הצחיח ולהקים מרכז טיפולי- התפרסם המכרז. ואחרי שנאחזנו בציפרניים, והמשכנו לטפח את המקום שלנו מתוך הכרה בחשיבות הטיפול בבני נוער וצעירים שהתמכרו לסמים ולאלכוהול, והכרה בנחיצות קיומו של השירות הציבורי לטובת האוכלוסיה המוכה, אחרי כל השנים האלה של עבודה סיזיפית בימים ובלילות, אתה קם יום אחד ונדרש להתמודד במכרז. לא סתם מכרז – מכרז של להיות או לחדול. אם תזכה תמשיך, אם לא תזכה במיכרז – שלום לך. גמרנו. כמו בתכניות הריאלטי, ככה גם בחיים, רק אחד זוכה והשאר מודחים. וכל זאת למה ? כי יש במדינה חוק וסדר ויש גם "חוק מכרזים", כי אנחנו חיים בחברה שחרטה על דיגלה "הפרטה". והמדינה החליטה ש 23 המקומות שיש היום לגמילה לבני נוער וצעירים (16 במג"ל בירושלים ו 7 במלכישוע בגילבוע) בישראל, יאוחדו למרכז ארצי אחד, ועליו יתמודד כל מאן דבעי. כן כן, לא טעיתי, בישראל יש היום 23 מיטות לגמילה לבני נוער וצעירים לא יותר. אחד או יותר משני המרכזים הפועלים היום ומגישים שירותי גמילה לבני נוער, אחד מהם או שניהם יסגרו את שעריהם וישלחו את כל עובדיהם הביתה, יחד עם הניסיון שנצבר, ההשקעה שהושקעה – את הכל ישליכו לכל רוח. איני מומחה לחוק המכרזים ואיני מבין בהפרטה, אני רק יודע שאי אפשר לקחת את כל הניסיון, ההשקעה, מסורת העבודה, את כל מה שעשית במשך כמעט שני עשורים, לכמת או להציג אותו באופן שמייצג את עבודתך ואת רוחה בתוך הטפסים היבשים של המכרז. ואחרי כל השנים הארוכות האלה, אתה צריך למלא את עמודי המכרז ולעמוד ב"תנאי הסף", לחזר על הפתחים ולבקש ממי שמכיר את עבודתך לכתוב עבורך המלצה שתצורף למכרז…ובאמת האנשים שפניתי אליהם היו נחמדים ונעתרו ברצון לבקשתי. המעטפה שולשלה השבוע לתוך תיבת המכרזים, ואנחנו מרגישים איך מגמדים מפעל חלוצי והופכים אותו למעטפה חומה שתכריע את גורלו.
גם אם נזכה במכרז, קשה יהיה להיפטר מהתחושות הקשות של חווית המכרז.

התעללות בחסרת ישע

נכתב בתאריך 21 ביוני 2011 מאת משה קרון

לאמי ויינהואס יש בעיית סמים קשה.
היא לא רק תחת השפעה מסיבית של חומרים אלא גם סובלת וחסרת אונים. בובה מסמורטטת על חוט. לרגעים אלימה, לרגעים מנותקת ובעיקר אבודה.
על הבמה הזו היא לא היתה צריכה לעלות. בסביבתה היה צריך להיות מבוגר אחראי שהיה חייב לומר לה לא. אבל לא היה שם מישהו כזה. ואולי ההיפך מכך – המכונה שאוהבת כסף ומאמינה שהקהל הוא אוסף מעריצים שוטים שאפשר להתל בו, למכור לו הצגה שקוראים לה "הזמרת לא כל כך שרה אבל נראה לכם כמה היא מסטולית", המכונה הדורסנית הזו זורקת את האישה השבורה הזו לבמה. ועל הבמה היא אומללה ולא מצליחה לשיר אלא רק להזיז מדי פעם את הגוף בתנועות מכניות מביכות.
להעלות את אמי ויינהואז במצבה על הבמה זוהי התעללות בחסרת ישע וניצול מכפיר.
אמי ויינהואז היא אמן מוכשר זמרת מרתקת, כפי שנראה עכשיו החומרים הממכרים דופקים לה את החיים והקריירה. האם אין שם בסביבה מישהו ששומר עליה באמת ?

KIDULT

נכתב בתאריך 11 ביוני 2011 מאת משה קרון

KIDULT ITW (uncensored) "ILLEGALIZE GRAFFITI" from eric on Vimeo.

האם הוא אמן רחוב, ונדליסט פורע חוק, רודף פרסום או אולי פעיל חברתי ?
KIDULT אינו משאיר את הפריסאים אדישים הוא בוחר בקפידה את האובייקטים שלו – חנויות הפאר בעלות דימוי יוקרתי מסורתי הפונות לפלחים הסוציואקונומיים המרשרשים, ומרסס עליהם את שמו באמצעות מטף כיבוי אש שהוסב למיכל ריסוס גדול. הוא מחליף את שלטי הפרסום המוארים בכרזות שעובדו מחדש על ידו . אם יש לו אמירה חברתית היא לא מנוסחת.- נקיטת עמדה חברתית פוליטית אינה יכולה להסתפק בכך שכל מה שעומד מאחוריה הוא כינויו.

תחנת אגד הנטושה בבת גלים

נכתב בתאריך 10 ביוני 2011 מאת משה קרון

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

שחרור

נכתב בתאריך 5 ביוני 2011 מאת משה קרון

האמן גיא ברילר יחד עם יונתן אמיר ורונן אידלמן יצאו לפרוייקט "המסע לשחרור ירושלים" במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים. ישבתי יחד איתם בניידת ליד מרכז הגמילה בליפתא ושוחחנו על השחרור מהתמכרות לסמים. בעקבות מפגש זה כתבתי את הפוסט הזה:

צ'רלי פרקר סיפר פעם שפנה לקרדיולוג מומחה כדי לקבל עזרה בבעיות לב וזה לא כל כך עזר, ופנה לרופא הפנימי בבעיות האולקוס שלו ולא מצא הקלה, ורק כשהגיע לסוחר הסמים בסימטא החשוכה מצא שחרור ממכאוביו.

צעירים משתמשים בסמים ממניעים שונים,- כדי להנות, להתרגש, לנסות, למרוד ולהשתייך. יש כאלה שרוצים לפרוץ את גבולותיהם ולהשתחרר ממגבלותיהם להסיר חסמים. יש שחולמים להרחיב את טווח יכולותיהם וכישרונם לגעת במה שמעבר להישג ידם. הם ממשיכים ומעמיקים את השימוש בחומרים על מנת להשיג שחרור ממועקת הזיכרונות הקשים, ממכאוביהם, מדאגותיהם, ממחשבותיהם הקשות על עצמם ועל העולם שסביבם. רבים מוצאים בסמים ובאלכוהול מרפא ליסוריהם עוגן לטלטלות נפשם. שוב ושוב ניתן לשמוע משפטים כמו "הסם הפך להיות החבר הטוב ביותר שלי" או "אף אחד לא הבין אותי כמו שהסם מבין",  והוא כל כך מבין אותם עד שהם מוותרים על העולם ומלואו.- חייהם מצטמקים סביב השימוש הופכים להיות אנוכיים ומצומצמים למשולש קטן: חיפוש אחר כסף, רכישת הסם והשימוש בו – שוב ושוב וחוזר חלילה. הבדידות והסגירות והשפעת החומרים אוטמת אותם בשיריון חשדני עשוי פחדים, זרות מנותקת ועוינויות. העולם נצבע בשחור ולבן . אין מצבי ביניים או שיש סם או שאין. או שאתה שוטר או שאינך. כל חבילת שטרי כסף מתורגמת אך ורק למספר מנות. היחסים עם האחר או האחרת מבוססים על טובת הנאה שניתן להפיק מהם,- כסף או סמים. הניתוק הריגשי מוריד מסך שחוצץ בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובבים "עמדתי ברחוב והשתנתי בצד, אישה מבוגרת שעברה אמרה לי אתה לא מתבייש, מה אתה ילד בן ארבע, לא הבנתי מה יש לה מה עשיתי לה. באלהים שלא הבנתי מה לא בסדר. זה לא שחייתי בסרט… ידעתי שאני במקום לא טוב, שמה שאני עושה לעצמי זה רע אבל המשכתי לעשות את זה ולא חשבתי על שינוי".

מה ששיחרר אותם לרגע, הפך לכובל מזיק, הרסני ומכאיב בדרכו. פה מתחיל מסעם החדש – אל עבר השחרור מכבלי הסמים והאלכוהול. זמן רב הם משחיתים על הירהור בשינוי בלי לעשות דבר. שוב ושוב הם דוחים אותו. לפעמים בשל חוסר אמונה שזה בכלל אפשרי, לפעמים בשל הפחד מהפרידה מהסם. מישהו שאיבד כמעט הכל שחי בביבים אומר "אולי לא סבלתי מספיק…", אחר מספר שלילה אחרי לילה בוקר אחרי בוקר סיפר לעצמו שזה השימוש האחרון שזו הפעם האחרונה "…תמיד, אבל תמיד חסרה עוד מנה, עוד שימוש אחד ודי, לנצח. " שנים ארוכות חולפות עד שמבינים שאין פרידה. שלנצח תרדוף אותם מנת הסם החסרה. מסיבת הפרידה מהסמים היא מסיבה שאינה נגמרת. אט אט הם מתפכחים מהתפיסה הפשטנית הרואה בגמילה תהליך של "ניקיון" – כבס ולבש, התנקה וצא לדרכך. הם מגלים שהשחרור קצר, ומבינים שהתוצאה הצפויה ביותר לגמילה היא חזרה לשימוש. כדי להתמיד באי שימוש ובאי שתיית אלכוהול עליהם לסגל לעצמם אורח חיים חדש, להתרחק ולהימנע ממצבי סיכון, להפחית עד למינימום את היחשפותם לטריגרים שעלולים לעורר בהם מחשבות על שימוש שישליכו אותם ללוע הבולעני של הכמיהה לסם. גמילה היא תהליך מתמשך שמחייב התמסרות והתמדה עקבית. שבעצם גם הוא כובל בדרכו שלו.

כך נוצר לו מעגל אינסופי. השיחרור מהאזיקים, שמביא את תחושת ההקלה והחופש, הוא קצר. את הכבלים של אתמול יחליפו לעולם השלשלאות של המחר.

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 30 במאי 2011 מאת משה קרון

בקצה הסולם: איש.

נכתב בתאריך 29 במאי 2011 מאת משה קרון

ברובע ה 19 בבלוויל ובמנילמונטאן אפשר למצוא אותו שוב. הפעם הוא יושב בקצה סולם לרוב בתנוחה עוברית. קל להתפתות ולומר שהוא טיפס גבוה ולא יודע לרדת, ולהחמיץ. הוא הלום חיים, עלה והתיישב גבוה ככל שרק יכול היה. התרחק מהבלי העולם הזה או מהרוע,- יושב בקצה ומתבונן, מבועת ונפחד. הוא בחוץ, פרש נפלט, פה ושם מצליח ליצור קשר עם חבר, הם מחזיקים ידיים, מצביע לכאן ולשם אולי מחפש. בדרך כלל עצוב מחוק שחוק. פרט לקיר הסולמות פזורות עבודות בודדות עם אותו מוטיב ואף מפגש בין שתי הסדרות. שנתיים אני עוקב אחרי החברים הפריזאיים המצלמים אמנות רחוב ומחכה לו. אתמול זה קרה.- ההפתעה היתה רבה קיר מלא סולמות ועליהם יושבים הוא ושכמותו. עד כמה שאני יכול לראות הסולמות מצויירים על הקיר ואילו הדמות מצוירת על נייר ומודבקת. הפעם האמן נחשף שמו פיליפ הראר Philippe Herard. שיטוט קצר באינטרנט מספק סרטון קצר עליו.

כה נפלא.

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 28 במאי 2011 מאת משה קרון

פחחחחחח

נכתב בתאריך 24 במאי 2011 מאת משה קרון

איזה מחיאות כפיים. איך שהם קמו שוב ושוב ושוב והריעו לכבוד ראש ממשלת ואיך שהוא אמר סנק יו סנק יו והם המשיכו לעמוד ולמחוא כף. "מחי מחי כפיים ניסע לירושלים אבא יקנה נעליים אחת שתיים שלוש ידיים על הראש", ככה קפץ לי פתאום הקוף לראש "אחת שתיים שלוש ידיים על הראש". ואיך שהקרפדה הירוקה רוותה נחת מהבנג'מין שלה, שיודע להגיד "מידל איסט". נראה אתכם אומרים "בינלאדן" כמו שרק הוא יודע להגיד לאמריקאים "בינלאדן". ואיך שהוא עמד על שלו והיה תקיף ועשה להם עם היד אגרוף. הם היו סמוקים מרוב נחת ומייקאפ וקמו וישבו וקמו וישבו "במעגל נחוגה לשבת לקום, לשבת ולקום", ואם זה היה נמשך עוד חצי שעה אפשר היה לעשות להם "פול שכב פול שכב" ולהוריד אותם לשכיבות שמיכה. איך שהוא יודע לגעת בהם, לדבר אליהם בשפה שלהם. כמה שהוא נפלא ויודע בדיוק של אלפיות השניה להשהות, לעפעף, להסתובב שמאלה וימינה "ימינה ימינה שמאלה שמאל לפנים אחורה" בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. להיות שובב ומהורהר, נחרץ ומתחנחן אין אין עליו. והקרפדה איך שהיא ידעה להיות הכי ירוקה בביצה ואיך שהיא עמדה מתמוגגת ומחאה כפיים ואמרה לעצמה בלי קול "ימותו הקנאים". ורק אני האידיוט הקשבתי טוב טוב טוב ולא שמעתי כלום כלום כלום, פרט למשק כנפי האינתיפאדה. ואז חיממתי לנו את הכרוב שבישלתי אתמול.

המפקחת

נכתב בתאריך 22 במאי 2011 מאת משה קרון

עברו ארבעה ימים ומה שנשאר מדמותה הן ציפורניה המלאכותיות הצבעוניות רעשניות להפליא ורשע. מהרגע שכף רגלה דרכה אצלנו נמרחה הבעת תיעוב מתנשא על פניה. היא שאלה שאלות ולתשובות שקיבלה לא היה כל ערך. היה ברור שהיא סובלת מהפרעת קשב חמורה ושהבנת הנשמע שלה בעייתית. זה היה יכול להוסיף לה אצלי נקודות אם המקור להפרעה היה אורגני, אך במקרה של הדוקטור המפקחת האזורית, חוסר הקשב נבע ממקורות תוקפניים. אנחנו בכלל לא שייכים לאזור שלה, אבל הפקידות הממשלתית העליונה הורתה והיא מבצעת. נתנה לנו להרגיש שאנחנו העונש שלה. טעיתי כשחשבתי שהיא צדה את מנת הטרף היומית שלה כאשר מצאה במקרר גביע גבינת קוטג', שביום אתמול פג תוקפו, או כשגילתה שהרופא שלנו לא נוהג להטביע חותמת מעל חתימתו. הכל היה כלום, שטויות קטנות, קפריזות טרום ווסתיות, עד שראיתי אותה מתקרבת לעבר דלת השירותים מרימה את רגלה ופותחת אותה ספק בדחיפה ספק בבעיטה, – נמנעת מלגעת בידיה (זוכרים את הציפורניים) בדלתות המזוהמות של הבית שימוש של הנרקומנים המלוכלכים בגמילה. זו תמונה שחוזרת, שבה ועולה. תמונת הדוקטור לפסיכיאטריה המפקחת האזורית, שנכנסה לתוך המרכז שלנו ברגל גסה, ואל תשאלו אותי מה היה אחר כך.