Sub Stance

1. יום שישי ה 30 בדצמבר 2011 החומוס אצל לינה היה טוב כמו החומוס אצל לינה. מיץ התפוזים הטרי היה מיץ תפוזים טרי שנסחט ממש במקום. משם הלכנו בסימטאות העיר העתיקה, ואז נקלענו בין המון אדם שזרם בתום התפילה במסגד אל אקצה מהרחובות סוק חאן אז זיית (בית הבד) ואל וואד (הגיא) בואך שער שכם. שם במפגש שני הרחובות, עמדנו נפעמים כעשרים דקות, נוכח המראה של נחיל אנושי צפוף ואינסופי, שנהר בינות לרוכלים שהכריזו בקולי קולות על מרכולתם. הרגשנו בטוחים כמו תיירים אחרים וכמו שני צעירים חובשי כיפות שנקלעו לתוך הזרם.
אני מעלה היטב בדעתי מה היה קורא לי ולזוגתי (שתחיה, ודאי שתחיה) אם היינו נקלעים יום למחרת לכיכר השבת. או איך היו נראים שני צעירים ערביים עוטי כאפיות אם היו מוצאים את עצמם לפתע בקרב המון חרדי משחיר. בלשון פשוטה – אם צריך לבחור בינהם,- מומלץ מאוד להיקלע להמון מוסלמים היוצא ממסגד אל אקצה ובשום פנים ואופן לא להמון חרדים המתגודד בככר השבת.
2. נכון שהחרדים אינם עשויים מיקשה אחת. ויש בהם עדיני נפש, אוהבי אדם וצדיקים משכמם ומעלה. יש בתוכם מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה ואינם משחיתים עיתותיהם בהבלי קווי מהדרין ושאר מרעין בישין. אבל אנחנו בעוונותינו, לוקים בנטיה להכליל ולשמוע את הצעקה והיריקה ולא את לחש התפילה ורישרוש הדף היומי. כנראה שבשולי הדת היהודית מתגבשות כתות יהודיות, שיש לנהוג בהן כמנהגנו בכתות מסוכנות.  כנראה שאליאור חן וחסידיו צמחו מתוכן או לידן.
3. אנו, הרוב הלא חרדי הזמני ביותר, במקום להאבק בשולי, שומה עלינו להתמקד בעיקר ולפתוח במבצע הצלה – הפרדת הדת מהמדינה! אם לא נעשה זאת מיד, יקיץ רחמנא ליצלן הקץ על חופש הרוח. יש להנהיג את הפרדת הדת מהמדינה תוך הבטחת חופש הפולחן הדתי, ובד בבד לאסור את קיומן של מפלגות דתיות. המדינה לא תממן ולא תקיים פעילות דתית. מוסדות דת יוכלו לגבות מס חבר מקהל המאמינים.
4. הדת היהודית היא מיסיונרית, ועושה מאמצים עקביים ושיטתיים להעביר יהודים חילוניים אל שורותיה ("החזרה בתשובה") תוך שימוש בכל האמצעים. קיים חופש פעולה מיסיונרי מוחלט ורובו המכריע במימון משלם המיסים. הגיעה העת שהמדינה תממן גם את התנועה בכיוון ההפוך – תסייע לחוזרים בשאלה. אני מציע לתכנן סל קליטה לחוזרים בשאלה. לית מאן תפליג, שהחוזרים בשאלה באים בשערי העולם החופשי כשהם חסרי כל. כמו פליטים מארצות נדחות – בודדים, חסרי שפה, נטולי כישורי חיים וללא עורף כלכלי וחברתי. עלינו לעשות הכל ע"מ לסייע לכל מי שחפצה נפשו לעזוב את החברה החרדית שיהיו בידיו התנאים הבסיסיים להקלט ולהשתלב בחיק העולם החופשי.

העיר העתיקה ירושלים

"…קשה לי עם החנוכה.
זכרונות מאוד מאוד קשים ואין לי עם מי לדבר.
אולי אני אתקשר לבלבינה, אולי היא חיה.
זה היה חנוכה לפני שהעבירו אותנו לוורשה לגטו. הגרמנים העבירו את היהודים מהעיירות בסביבה לוורשה. בחנוכה היינו עוד בפרושקוב, כן בגטו של פרושקוב, שהיה רחוב אחד מהבית שלנו. כבר לא היתה לנו חנוכיה. אבא שלי לקח חתיכת עץ והדליק עליה את הנרות.
העברנו לידידים פולנים קצת דברים שלנו שישמרו לנו. אחר כך שלמק היה יוצא מהגטו לפרושקוב ומקבל מהפולנים קצת כסף. כל פעם הם מכרו משהו מהדברים שלנו, וזה עזר לנו, לא הרבה כסף. היינו עניים. היינו עניים מאוד.
אולי אני אתקשר לחנהל'ה, אין תשובה מהחדר שלה בקיבוץ, היא כבר לא בדירה שלה, דיברתי עם בנימין, הוא ביקש שאתקשר אליה לראות מה איתה. אין כבר בני גילי מפרושקוב רק אני. טוני גרה לא רחוק מכאן ואני לא יודעת מה המצב שלה מה איתה. אולי בלבינה חיה, אני חושבת שיש לי את מספר הטלפון שלה בקנדה.
מה שהגרמנים עשו. אני לא מדברת היום טוב. כל השבוע דיברתי בסדר, היום הדיבור שלי לא טוב.
נדליק נר.
מתי נדבר שוב…"

א תשרי היום הראשון בשנה החדשה.
אני זוכר היטב איך עמדתי על המיטה בלילה ליד החלון המלבני הקטן שפנה צפונה לכיוון שיכון המזרחי, והרמתי את עיני למעלה וביקשתי שבשנה החדשה יהיה למשפחה שלנו טוב. ביקשתי גם כמה דברים אישיים שנ' תחזיר לי אהבה, שאצליח לעבור 1.60 בקפיצה לגובה ושאצליח במבחן הסקר. וגם אמרתי את ההבטחה שהבטחתי להגיד כל יום עד שאתחתן ואולי גם לאחר מכן, במשך השנים לא בדיוק זכרתי את נוסח ההבטחה אבל אמרתי לעצמי שאני מבטיח. ההבטחה הזו הפכה במשך השנים לגרעין קשה ומוצק לאיזו ידיעה פנימית שיש לי הבטחה ושאני אעמוד מאחוריה ולעולם לא אתכחש לה משום שהיא מאוד מאוד חשובה.
אתמול בערב, רחובות ירושלים היו ריקים. השמים היו סגולים ורוח נעימה בישרה סתיו. מיכל גילתה בין העצים את חרמש הירח המרהיב. עברנו בטלביה ליד הבתים החדשים המפוארים, המקיפים את אתר בית החולים לחולי נפש, שכבר שנים רבות סגור. כל כך הרבה חלונות אטומים מעידים כאלף עדים שבדירות רבות לא מתגורר איש. תושבי חוץ או משקיעים עתירי ממון השקיעו כאן את מיטב כספם, שימשיך לעבוד עבורם, והם ימשיכו לעמוד מוגפי תריסים. העיר הזו הולכת והופכת להיות חשוכה וריקה.
גן השושנים. הגן שבו גדלו הילדים, גן קסום ומופלא אגור זכרונות. חנינו לידו, כדי לעבור דרכו ולהתבשם ממנו, גן זה הוא מהמקומות הקטנים מרחיבי הלב. בכניסה הדרומית לגן ראיתי איש צעיר נמוך קומה מחזיק בידיו פעוט, מניף לפתע את רגלו ובועט בכוח רב בילד כבן שבע או שמונה, וצועק אחריו "זה שתרגיש מה שעשית עכשיו לאוטו…" ועוד הוסיף דברים שלא הצלחתי לשמוע, כי מה שהמשיך להדהד באוזני היה עלבון הבעיטה שבעט בא' בתשרי אב בבנו הרך. כשעברנו על פניהם ראיתי שבאזנו של האב נעוץ עגיל ושהילד שנבעט מתנדנד בנדנדה עם עוד ילדים. אחר כך נכנסנו ל"בארוד" אני הזמנתי את סלט הבית החריף ומיכל הזמינה מוסקה, שתינו צ'ילאג קברנה. היה לנו נעים, רק שהבעיטות למיניהן אינן מרפות וממשיכות להיבעט כל החג הזה.

כשכתבתי עליו כאן, חששתי שהלב הגדול לא יעמוד במה שמבחן החיים זימן לו באכזריות כה רבה. טעיתי. הלב הגדול עמד בכל היסורים שאדם יכול לעולל לזולתו, ונכנע רק לסרטן הארור. הוא ניסה להרדים את המחלה להשכיח את עצמו ממנה, בשיחה האחרונה שלנו דיבר על טיולים בארץ ועל אשתו השלישית האהובה. הלב הגדול המשיך לפעום ולהניע את הסובבים אותו, שהתמסרו לו והלכו אחריו אחר קסמו, מתבשמים מהחום והאהבה שהעניק לכל.
עבדנו יחד שלוש שנים, ביום ובלילה. הוא הדביק את כל הצוות במסירות ובדבקות חסרת פשרות. העבודה היתה המשפחה. כה תמימים היינו כה תמים הוא היה. "היחידה" כך כינינו את מקום העבודה שלנו, "היחידה" היתה הבית, לפעמים הראשון לפעמים השני. אנחנו לא היינו מקום עבודה, אלא מעין קומונה. עבדנו ועבדנו ואכלנו ועבדנו וחגגנו ורקדנו ודיברנו ועבדנו והתאהבנו אחד בשני ועבדנו. לא פעם מה שנראה ממרחק השנים כבלתי אפשרי, כחוצה גבולות ומבלבל, היה אז בימי התום כה מובן מאליו. רובנו התבגרנו והבנו שיש גבול וסייג ולא הכל בכל מחיר. למדנו שיש גם מקום לקוצר היד, למגבלותינו ולחולשה האנושית. לא כך היה גד הררי. גדי המשיך לחתור מול הזרם לנהוג בכיוון ההפוך לתמרורים – כי שם ניצבה הנערה הנזקקת שם המתין המכור האבוד.
אל תקישו בגוגל גד הררי. אתם תמצאו שם מישהו אחר. הקשיבו למאות ואולי אלפי אנשים שגדי שינה את מהלך חייהם, שהושיט להם יד בוטחת כשהיו שקועים עד צוואר במדמנה. הם יעידו – גד הררי היה אדם ישר, אוהב אדם בעל לב גדול מאוד. הוא מת עכשיו,- בימים האלה שבהם אומרים סליחות.

לכבוד

ראש ממשלת טורקיה

מר רג'פ טאיפ ארדואן

מר ארדואן הנכבד,

אנא העבר בשמי לנשיא טורקיה, לאסיפה הלאומית, לממשלה, לעם הטורקי ולמשפחות השכולות את התנצלותי על מותם של תשעה אזרחים טורקים בפעולת צה"ל על אניית המרמרה. מסור נא למשפחות השכולות גם את תנחומי והבעת צערי.

נכון הוא, שאני חסר כל מעמד רשמי במדינת ישראל. אך מכיוון שבמקרה זה ממשלתי אינה פועלת באופן שמייצג את תפיסת עולמי, לא נותר לי אלא לפנות אליך כאדם פרטי באמצעות הבלוג. להערכתי, רבים מחברי וקרוב לוודאי שציבור ישראלי נוסף שותף לעמדתי זו.

בהזדמנות זו אני מבקש להסתייג מהתנהגותו המבישה של סגן שר החוץ הישראלי מר דני איילון כלפי השגריר הטורקי, להתנער ממנה ולגנותה. אנא העבר את התנצלותי לשר החוץ הטורקי ולשגריר טורקיה בישראל.

בכבוד רב

משה קרון

אזרח ישראלי, ירושלים.

הרחבת תחום המאבק \ ענר שלו

האישה והגבר שמגישים את התכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל השתלחו הבוקר (22.8) במוסיקת הג'אז. יש אנשים שלא אוהבים מוזיקה כזו או אחרת וזה מובן. אלא שהבוקר זה היה שונה. השניים במשך דקה ארוכה, התחרו בינהם תוך שהם נכנסים זה לדברי זה, בשנאה עמוקה למוזיקת הג'אז. הפליאה בעיקר האישה, כמה ציטוטים, כמעט מדוייקים מדבריה, שהותזו בטון לועג ומתלהם : "לקחת מוזיקה ולהשחית אותה",  "ג'אז זה רק כדי שתוכל להגיד הייתי בפסטיבל הג'אז",  "אני לא מאמינה ולא תשכנעו אותי שיש אנשים שאשכרה נהנים מזה", "במעלית הייתי מגבילה את הג'אז" ו- "אופרה אני אוהבת יותר, ואתם יודעים כמה אני לא אוהבת אופרה".
פסטיבל הג'אז המתקיים ממש עתה באילת נפגע קשות מהתקפת הטרור האחרונה על נוסעים בכביש לאילת, וירי הטילים בדרום הארץ. מספר מוזיקאים מחו"ל ביטלו את השתתפותם בפסטיבל, ויתכן שגם קהל המשתתפים קטן יותר. כשהקשבתי לדברי הבלע של מגישי התכנית כנגד הג'אז, נתקפתי בשני דחפים,- הראשון לסגור את מקלט הרדיו ברכב והשני לשנות את תכניותי ולרדת לפסטיבל הג'אז באילת. לפני כמה שבועות גדי כתב שהוא מתעב אותה את מגישת התכנית, אני בעיקר בז לה ליהירות וההתנשאות הזו, ששואבת את סיפוקה מהרגזה ונקיטת עמדות חשוכות להכעיס.

בין מתנגדי הג'אז היו בנוסף לאישה ההיא מגלי צה"ל גם הנאצים, הם ראו בג'אז חלק מהתרבות המודרנית המנוונת שיש לעוקרה משורש, ולכן אסרו את השמעת הג'אז והבלוז. מי שאינו אוהב ג'אז יש לו טעם שונה משלי, ואין לי נגדו דבר. אך מי ששונא בכל נימי נפשו ג'אז, מנצל את הבמה התקשורתית העומדת לרשותו להפצת משנתו וקורא למנוע את השמעת הג'אז, מתחבר לפרקים האפלים בהיסטוריה הגזענית.

עבודתו העיתונאית של גיא רולניק היא בעיני מופתית. מאמריו יצקו שבוע אחר שבוע את הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה. מאמרו "אתם חייבים להישאר ברחוב; עד שתגיעו למיליון" חשוב מעין כמותו.  משאת נפשה של הממשלה היא לפורר את המחאה. תנועת מחאה רעה לכל שלטון. באמצעות עבודת הועדות מתכוונת הממשלה להוציא את הרוח ממפרשי המהפכה. ממשלות יודעות לזרוק עצם, לפתות את נושאי הדגל – להגיש לפיתחם הצעות שקשה לסרב להן. בינתיים הממשלה מחבקת את מחאת האוהלים, השרים ישראל כץ וגלעד ארדן יורדים אל העם בשדרות רוטשילד משדרים סחבקיות והזדהות. בישיבת הממשלה הבאה הם יעלו על השולחן ויצעקו "העם דורש צדק חברתי" וביבי ואלי עם יובל ולימור ואהוד גם, ישיבו להם כהד עם אגרוף מונף ובקצב הנכון "העם דורש צדק חברתי". לא ירחק היום וגם יצחק ונוחי ושרי ואילן ירקדו העם דורש ויצליבו ידיים.  תנועת המחאה יודעת להבחין בין העם לבין השלטון וההון. היעד שלה בשלב הזה הוא העם. על התנועה לאסוף ולקבץ תחת דיגלה ציבור רחב ככל שניתן, לנסח את ערכיה ולא לפרוט אותם לרשימת דרישות. משמעותו של סדר היום האזרחי הוא ששוב אי אפשר להשתמש במילות הקסם "צרכי הביטחון" "מצבנו הביטחוני" וכיו"ב. אנחנו לא קונים את האיום האיראני קו נטוי החמאסי קו נטוי סורי חיזבלאי וגו'. לא שאין לנו צרכים ביטחוניים או איומים על קיומנו. יש גם יש. אבל אי אפשר עוד להשתמש בהם לרעתנו. ועוד דבר, אני מעריך שככל שהנוער יהיה מעורב בעיצוב הסדר החברתי החדש. ככל שהוא יווכח שהוא משפיע על דמותה של החברה הישראלית, כך תגבר עשרות מונים מעורבותו והתגייסותו להגן עליה בגופו. ולהיפך,- ככל שהחברה הישראלית תרחיב את הפערים בתוכה, תפנה את גבה לצעירים, כך תגבר תחושת הניכור ואיתה ההימנעות מההשתתפות בהגנה עליה. וחשוב יותר, כשנהיה חברה צודקת יותר, יהיו לנו הרבה יותר כוחות נהיה הרבה יותר חזקים. יצירתיים ונועזים, ונביא גם את השלום והרבה קודם את גלעד שליט.

חברי ממשלת ישראל,

ימים מיוחדים עוברים על מדינתנו, ימים שעוד יכתב עליהם בדברי ימי עמנו. הדמוקרטיה הישראלית מוצגת לעין כל בשיא תפארתה. אזרחים צעירים יוצאים לרחובות ומאחדים סביבם מאות אלפים מימין ומשמאל, מהעיר ומהכפר, חילונים ודתיים יהודים ושאינם יהודים. קולם הולך וגובר וקריאתם ברורה "העם רוצה צדק חברתי", ליבנו עמם. לא נוכל למלא את כל משאלות ליבם. על כלכלת העולם עוברת טלטלה ועלינו לעמוד על משמר הכלכלה הישראלית. לא נפרוץ את התקציב באופן לא אחראי. עלינו להמשיך במדיניות הכלכלית הנכונה – לחסום תהליכים מסוכנים, ולמנף מהלכים שירחיבו את היסודות הבריאים להמשך שגשוגה של מדינת ישראל. הועדות שהקמנו יגישו את המלצותיהם כדי שנמצא את הדרך הנכונה לשפר את מצב הדיור והחינוך ולחזק את מערכות הרווחה והבריאות. נמשיך להיות קשובים לרחשי העם, לא נעמוד מנגד. נתייצב לצידם שכם אל שכם. אלה ימים שבהם מוטלת על כתפינו אחריות כבדה, משמעותה – לשמש מופת. הם נושאים אלינו את קולם ואת עיניהם. עיננו פקוחה ואוזננו כרויה. לפיכך רציתי להודיע לכם על החלטתי לשנות את הרכב הממשלה. החלטתי לצמצם את מספר השרים לשנים עשר ואת מספר סגני השרים לארבעה. אין לי ספק שמהלך זה מבטא את רצון בנינו ובנותינו. אני מכיר כל אחד ואחד מכם היטב, ויודע שתקבלו צעד זה בתמיכה הנובעת מתחושת אחריות ציבורית, למרות המחיר האישי  הכבד, למרות הויתור הכואב על הזכות לשרת את המדינה והעם משולחן הממשלה. לאחר שאתייעץ עם ידידי ראשי הסיעות המרכיבות את הקואליציה, אודיעכם בתוך שבוע על הרכב הממשלה. אם המהלך לא יעלה בידי, אגיש ביום א' לאחר ישיבת הממשלה את התפטרותי לנשיא המדינה.

*לא היה ולא נברא

זה מספר חודשים שהוא מסתובב בעיר ויורה. במקום קליעים הוא יורה את הדם. מרכז ירושלים הולך ונעשה מנוקד בטיפות אדומות. לפעמים הנקודות מפוזרות על פני הקירות במרווחים נינוחים בטיפות עגולות ומדויקות, ולפעמים זה מקבץ צפוף ועצבני ואז הטיפות פחות סימטריות. יש ימים שהוא מעלה על הקירות סצנות רצחניות במיוחד כמו זרם דם המותז מהקיר אל שלולית דם על המדרכה, או פנים מנוקדים בדם הניגר לאורכם. האם העוברים ושבים נשארים שווי נפש נוכח הקירות שצועקים "דם". האם הוא מספק את מאוויי ההמון התובע באיצטדיונים "מ-ל-ח-מ-ה" . או שאולי הוא זועק מרה על דמו שנשפך. לי הוא מזכיר שהרחובות השלווים למראית עין, הם אותם רחובות שרק לפני שנים אחדות היו מלאים במראות זוועה של הדם שנשפך בפיגועים.