Sub Stance

ילדה כבת שלוש.

עומדת על מדרגות המוליכות לבית עץ, אולי מחסן. פניה עגולים. לחייה מלאות. מחייכת. שערה כהה. קצה אוזן מבצבצת. לבושה סריג ונועלת נעלי עור. מחזיקה בשתי ידיה חתול לבן, אפור זנב.

על האדמה מסביב שרידי שלג. מימין גדר עץ ומאחוריה – עצים בשלכת, בית לבן ולו גג כהה ועוד חלק משני בתים. על צריף העץ מימין תלוי בגד, בתוך הצריף מספר חפצים. משמאל כנראה אדנית.

בצידה האחורי של התמונה כתוב בפולנית:

"הדסה דצמבר 1940"

שמואל, אבא של הדסה, נרצח במחנה השמדה בגרמניה.

הדסה ואמה צירל הסתתרו כל תקופת המלחמה אצל פולנים בכפר סנדומייש.

יום או יומיים לפני נסיגת הגרמנים הסגירו אותם פולנים לידי הנאצים.

שתיהן הוצאו להורג ביריה.

הדסה היתה כבת שמונה במותה.

הדסה קרוין

צירל ושמואל קרוין

הדסה, בת שמואל וצירל קרוין, בת דודי.

לזכרם.

ערב יום השואה תשע"א 2011

בנימין לא ענה לה כמה ימים, אולי גם הוא הסתובב כמו החברה שלה מיגור שנודע לה רק עכשיו שהסתובבה. בשבת שוב התקשרה אליו והוא ענה, התברר שהוא חי וקיים. לפני חודש זה קרה עם חנהלה שלא ענתה, "מי יודע שהיא בבית חולים או חס וחלילה יצאה לטיול הגדול, אין לי את המספר של הבן שלה השני, לא זה שהיה ברוסיה וחזר, לא יודעת מה הוא עושה שם. צופיה גם היתה מאושפזת, הוא היה חולה מאוד עם חמצן יום ולילה". היא עושה ספירת מלאי לעיתים תכופות, אם משהו מבשר לה רעות, היא מתקשרת לבדוק. שואלת  אם אני מכיר אנשים יותר מבוגרים ממנה. אני אומר לה שכן, שמדי פעם אני שומע על בני תשעים ויותר, רווח לה, שאינה הקשישה ביותר בעולם, שיש לה עוד זמן עד שתסתובב, כמו שחשבה, יש אחרים לפניה בתור. היא מפתיעה ושואלת אותי בת כמה היא. אני אומר לה שתלוי איך סופרים, אם סופרים לפי האמת היא תהיה בת שמונים ושבע. היא אומרת "לא שמונים ושש". אני מאשר.  שואל אותה אם היא פוחדת למות, אחרי היסוס עונה: "קצת". כלומר כן. לאחרונה, כמעט כל שיחת טלפון ביננו היא השיחה האחרונה. בשבועות האחרונים אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שלא אמרה לי  בכל שישים ושלוש שנות חיינו המשותפות. לקח לי זמן להבין שהיא לא רק אומרת לי את דבריה האחרונים, אלא שמאוד רוצה לקחת איתה לטיול הגדול את מילותי האחרונות. – אם אני שוכח או לא מקפיד בהן, היא שואלת אותי אם יש לי עוד משהו להגיד לה. "אימי האהובה, את יקרה לי". לאחרונה בורחות לה מילים. היא מתביישת "אתה רואה מה קרה לי ?" או " נהייתי טיפשה". כשאני אומר לה שיש ימים טובים יותר ויש ימים שהמילים קצת בורחות היא מתעודדת "כן, זה ככה". נמנעת לפגוש אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות,- מודעת היטב לשינוי הגדול במראה שלה. לא רוצה שיראו אותה ככה "אין לי כוח לאנשים". כשסיפרתי לה שיש לי חדשות מבולוש, השמיעה קריאת התרגשות, כבר זמן רב שלא התרגשה כך" מה אתה אומר, אני לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז הוא חי, פה, עם משפחה… ". "לא הוא לא זוכר אותך, לא הוא לא זוכר שהצטלמתם יחד עם יולצ'ה בחוף הים בתל אביב" אני מספר לה שבולוש יודע מעט מאוד על הוריו שהיה רוצה לדעת יותר. היא זוכרת שיולצ'ה סיפרה לה שאביהם היה צבעי ושעבודתו היתה עונתית בעיקר בקיץ. יותר היא לא זוכרת. אני מספר לה שאני מדבר עם אשתו, שהוא כנראה אדם יותר מסוגר – כל השנים נמנע מעיסוק בעבר. אשתו מספרת שיש לו קשר עם "שור" מנהיג חבורת הילדים, שכמו אז גם היום הוא אדם נפלא. לא, בולוש היה הכינוי שלו אף אחד לא קורא לו כך כיום. כן החליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, אלה היו שנים שבן גוריון והמפאייניקים ניסו למחוק כל זכר לגלותיות "אנשים שברחו משם כל כך התביישו בעצמם הרגישו אפילו אשמים ששרדו. ופה בארץ, התייחסו אליהם כמו..כמו…". היא רוצה לשמוע עליו ועל ילדיו ואישתו. אני מספר לה ששניהם גדלו בקיבוצי השומר הצעיר והיום הם דתיים. אשתו רצתה לדעת את שם אימך כדי לעשות לך מישביירעך". "אז הם לא יודעים מה שקרה ליולצ'ה, יותר טוב ככה…לא אמרת להם, מה זה יעזור. ככה אנשים עברו את הדברים הכי קשים במלחמה ובאים לפה וקורים להם דברים כאלה". יולצ'ה, הכרתי אותה אחרי המלחמה, שנינו קיבלנו תפקיד מהתנועה ונסענו מפה לשם לבדוק איפה יש יהודים, ובדרך דיברנו וככה התחברנו. תשמע אני לא נרגעת שמצאת את בולוש, יש לי תמונה אני לא יודעת איפה עם יולצ'ה ובולוש על שפת הים. מעניין מה עם חנהלה בקיבוץ היום לא ענתה לי, אולי הבן שלה לקח אותה קצת אליו, היא יותר מבוגרת ממני שלוש שנים אולי, גם בנימין הוא בא לפה מפרושקוב לפני המלחמה, לפני שבוע דיברתי איתו אולי לפני, אתה יודע מי זאת הבת שלו, סיפרתי לך".

הם אומרים שהם עושים ימים כלילות, שהם הופכים כל אבן, שהעניין לא יורד מסדר יומם, שיום יום שעה שעה הדבר עומד לנגד עיניהם. הם אומרים את המשפטים האלה לפרוטוקול מכסה התחת, ומשום שיש אנשים שמאמינים להם או שרוצים לשמוע אותם. אמירות אלה היו ועודן קלישאות ריקות, מהשפה אל החוץ. אין מאחוריהם אמת. ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה פעם משפט אנטי מלחמתי מובהק כמו שלעולם לא תסלח לערבים שאילצו את בנינו להרוג במלחמה, אבל הוכיחה את ההיפך המחלט כשהתייחסה בבוז ובלעג לנשיא הקונגרס הציוני העולמי נחום גולדמן כשזה ביקש ממנה בשנת 1970 אישור לצאת לפגישה עם נשיא מצריים גמאל עבד אל נאצר שהזמינו לקהיר. הפגישה לא התקיימה ומאידך מלחמת ההתשה נמשכה וגבתה קורבנות רבים וכעבור שלוש שנים הופתעה ישראל ע"י צבאות מצריים וסוריה במלחמת יום הכיפורים וקיום ישראל עמד בסכנה. ראש הממשלה גולדה מאיר לא עשתה ימים כלילות ולא הפכה כל אבן כדי למנוע את שפיכות הדמים – עובדה היא מנעה את נסיעתו של נחום גולדמן למצריים, טרקה בשחצנות ובאטימות דלת שנפתחה לנו ע"י הגדולה והחזקה שבמדינות ערב. שיקולים לא ענייניים הנחו מאז ומעולם את מקבלי ההחלטות במצבים המכריעים ביותר מאז בן גוריון ועד בנימין נתניהו יבל"א. היום בעידן התקשורת האינטרנטית והויקיליקס השקיפות וחופש המידע נותנים לאזרח אפשרות לדעת ולהכיר טוב יותר את הפוליטיקאים העומדים בראש המדינה. כל אחד מאתנו יודע שחלק גדול מזמנם ומאמציהם מופנה לצבירת נכסים ומנעמים כמאמרו של מגייס הכספים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב: יש שני דברים חשובים בפוליטיקה האחד הוא כסף ואת השני איני מצליח לזכור.

גרפיטי בדרום תל אביב

חשבנו שהמדינה הזו לא שייכת לאיש ושהיא אינה רכושו. ברשות המבצעת משרתים היום כבעבר אנשים המתנהלים באופן שמעלה חשד סביר שהם משוכנעים שהם הם בעלי הבית ושמגיעות להם זכויות יתר וטובות הנאה, שבעלי דעות ואמונות שונות משלהם חייבים להצהיר על נאמנותם לבל יבולע להם. במעשיהם ובעיקר במחדליהם חורצים את גורלנו ואת אופיה של המדינה.

לישראל ממשלה גדולה מאוד אבל העניינים החשובים אינם מגיעים לדיון על שולחנה. מתחזק הרושם שהמקום המכריע ביותר בחיינו הוא המרחב שבין גליל נייר הטואלט לידית הניאגרה בביתו של אביגדור, בהתרחשות בסינפסות העצמאיות של אהוד הגאון או בין שפתיה של הגברת שרה לאוזנו של בנימין. הערכים הנשגבים המעצבים את השקפת עולמם מעובדים ומזוקקים בבית מדרשם של בעלי הון.

ואנחנו, אנחנו נמשיך לשבת מול המסך הקטן, ונמשיך להתפעם מנפלאות שתלי הסיליקון והבוטוקס ולסובב את שיפודי הבשר מעל הגחלים הלוחשות לנו שתה ואכול.

הן חוצות את הכביש בשלווה. פוסעות בטור על פי גובהן,- שלוש ילדות וארבע נערות. אחת מהן לועסת משהו. מאחור בין שני בניינים נשפך אור שמש עמום על המדרכה וממנה באלכסון אל הכביש המאובק. הן מתנהגות באופן שאינו מסגיר את הגורל האכזר הצפוי להן מעברו השני של הרחוב. כך, בדיוק כך נראית אי הידיעה, הציות התמים או ההונאה העצמית. הלוע המפלצתי נפער באופן שאיש אינו יכול לזהותו. חדר המוות נראה כמו כל חדר אחר וחלונותיו נראים כמו כל חלון. הנוף הנשקף הוא כמו כל נוף הנשקף מחלון בתוך עיר, – קיר, מרפסת וחלון, צל מוטל, עמוד חשמל שני עצים ומגבת תלויה על מעקה. למוציא להורג אין חטוטרת, הוא לבוש כמו כל פקיד ממשלתי שבשעה קבועה מוציא מתוך תיקו כריך עטוף. החיילים המלווים את הצעירות עולים למשרד המפקדה לקבל הוראות אחרונות. והן הצעירות, הן עומדות ברחוב ומחכות. אלה דקות שלא יחזרו על עצמן, דקות שמבדילות בין קיום לחידלון. הן אינן מבינות שזו ההזדמנות האחרונה להיחלץ. ממשיכות לחכות לשובם של החיילים, מצחקקות בלי לדעת שהן ממתינות למותן, שאלה הצחקוקים האחרונים. המילים המתגלגלות אינן שונות מכל דיבור יומיומי אחר נטולות שמץ סופיות. אני מתרומם ממקומי ומסמן להן נמרצות בידי שעליהן להימלט ומראה להן את כיוון הבריחה. הן חוצות את הכביש במהירות ונבלעות בתוך הסימטא המוליכה אל הרחובות הקטנים של הגטו. עוד מעט יחזרו החיילים ויגלו שהילדות היהודיות ברחו. אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד ומנסה למצוא את קז'יק או מישהו אחר מהארגון היהודי הלוחם שיחפש ויאסוף אותן למקום מסתור.

יש מעשים שאין בהם משום עבירה, ולמרות זאת ראוי להימנע מהם. מעשים והתנהגויות אלו עלולים להראות רע, או לקבל פירוש לא נכון על ידי הזולת ויש בהם כדי להטעות, להכשיל או לגרום לאחרים לנהוג בדרך פסולה. זהו עקרון "מראית עין". מהטעם הזה יהודי שומר מצוות לא יבשל בשר בחלב שקדים או קוקוס אעפ"י שהדבר מותר, שכן הוא עלול להראות כמי שעבר עבירה. התנהגות ברוח עקרון מראית העין, חשובה שבעתיים כאשר מדובר במנהיג או נושא משרה שאחרים נושאים אליו את עיניהם,- במעשיו יש כדי להשפיע ואולי אפילו לעודד נורמות התנהגותיות פסולות.

אם העובדות שפרסם העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 10 מבוססות, ואפילו אם אינן מהוות עבירה,- יש בהן טעם רע. נראה שראש הממשלה נהג בנהנתנות ופזרנות גחמנית יתרה, שמומנה על ידי בעלי הון. למראית עין הוקמה כאן תשתית לא רצויה למחויבות ראש הממשלה להשיב להם כגמולם על השקעתם הנדיבה.

רעולי פנים הם אנשים המסתירים את פניהם בעיקר משני טעמים: טעם אחד היא הצנעת הפנים והטעם השני הסתרתם. כיסוי הפנים נפוץ בימינו בין נשים מוסלמיות שעושות כן מחמת הצניעות, ובין שודדים או עבריינים אחרים הנוהגים לכסות את פניהם כדי למנוע את זיהויים על ידי הרשויות האוכפות את החוק והסדר הציבורי. כמו כן כיסוי הפנים במסכה או באיפור מאפשר להתחפש או להסתוות ומהווה חלק מטקסים, קרנבלים וחגיגות מסורתיות, או על מנת להגן עליהם מפני קור, זיהום אויר וכיו"ב.

ביום שישי 4.3.2011 בהפגנה השבועית בשייח ג'ארח כמחאה על פינוי התושבים הפלסטינים מבתיהם ויישובם בידי מתנחלים יהודיים, הופיעו שוטרים אחדים כשפניהם רעולים. מכיוון שהשוטרים לא היו נשים מוסלמיות, לא השתתפו במסיבת פורים או בקרנבל ומזג האויר היה נעים, עולה חשד שהשוטרים העלו רעלות על פניהם על מנת למנוע את זיהויים. יתכן שהם תכננו מראש לבצע מעשה לא חוקי או שאינו ראוי.

גם אם היה לשוטרים מניע סביר, היה מקום שינהגו לפי עקרון "מראית העין", שאוסר על התנהגות או מעשה, גם אם אינו מהווה עבירה, ולו מהטעם שלא לעורר חשד שהוא כזה.

במדינת ישראל, שוטרים שאמורים לשמור על הסדר הציבורי, לשרת את האזרח, לדאוג לביטחונו ולהגן על זכויותיו, עוטים מסכות כפושעים. צפיה בסרטון מחזקת את התחושה הקשה שהותיר האירוע. – ראוי היה שהשוטרים, מפקדיהם ושולחיהם נבחרי הציבור, יספקו כפיים ויליטו את פניהם מחמת הבושה. המדרון החלקלק מתחיל להיות תלול.

שנים כה רבות אנו מתבוננים במועמר קדאפי (להלן מו"ק) מנהיג לוב ורואים שמשהו שם מאוד משובש, כדי שהזייה מנהיגותית כזו תצליח לשרוד היא נזקקת למשתפי"ם. ולא רק למשתפי"ם בביתו פנימה אלא גם מקרב עמיתיו בקהילה הבינלאומית. לא מפתיע שאיש מבינהם לא קם וקרא "המלך שרוט". צפוי שלמוקי"ם כאלה יש פרטנרים, שמוכנים לשחק איתם. אף אחד מאיתנו לא היה מקבל את מו"ק לעבוד בחברתו או בארגונו וספק אם היה נותן לו רישיון נהיגה או נשק. אבל מנהיגי מדינות מוכנים לפרוס לפניו ולדומים לו שטיח ולהטות אוזן אמפטית לבלילת המילים הנפלטת ממנו והלאה, ללחוץ את ידו או לנשקה, לכרוע לפני המו"ק ברך ולהפליג בשבחו. איש מהם לא קם ואמר "הנ"ל דפוק" שהוא אדם פסול למנהיגות. ואז מגיע רגע שהקוריוז המנהיגותי הזה יושב עם אצבע על ההדק ומקבל את ההחלטות האכזריות השואבות את תוקפן מעולמו המופרך, ואז לפתע כולם מצקצקים וסופקים כפיים ומזדעזעים. אלה שידעו שמו"ק הזוי ושיחקו את משחקי החנופה והליקוק לשררה ולכסף, ממשיכים לשחק את המשחק הצבוע והמסוכן במגרשים אחרים על פני כדור הארץ, על מו"ק שנופל קם בן אלים חדש,- שליט הזוי אכזר ומופרך שלחיינו אין ערך בעיניו כי אין מלבדו.

אין שעשוע שההמון אוהב יותר מהפלת פסלו של המנהיג הכל יכול. שנים ארוכות של סבל ודיכוי שווים את הרגע המשחרר שבו העם צופה בפסלו של הרודן מתמוטט ארצה מתנפץ בקרקע ונגרר מבוזה ומושפל כפגר מצחין. הדרך שהמנהיג עושה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא אם האביונות.

בעקבות סטאלין סדאם חוסיין ואחרים, נזדמנה לנו שמחת עניים קטנה משלנו – פסלו של משה קצב הניצב בשורת פסלי נשיאי ישראל במשכן הנשיא שבירושלים. עוד לא יבש הדיו מעל פסק הדין המהדהד של השופט קרא ועמיתותיו, וכבר התייצבו להם תלייני הפסלים מוכנים לקשור את החבל העבה סביב צווארו של פסל משה קצב, נלהבים להטיח אותו ארצה לגרור אותו ברחובות רחביה עד גיא בן הינום.

אני, משבית שמחות בעוונותי, מבקש לעצור בעדם. יש להשאיר את פסלו של הנשיא האנס על כנו לדיראון עולם. כך יעברו על פניו גדולי האומה ועולם, שופטים, מצביאים, רבנים, מבקרי מדינה, קונסולים של כבוד ושגרירים מכאן ומשם, יישירו מבט אל הפסל ולא ישכחו שהיה אנס בנשיאים.