Sub Stance

בוקר כזה. מסוג הבקרים שהעיון בעיתון והעלעול ברשת מוציא אותי לרחוב שטוף האור בתחושה שמשוררנו הלאומי היטיב לתארה: "וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה". אני מתרווח במזדה הפרטית שלי כדרך שבה מתרווחים להם בני אדם בבוקר בטויוטה שלהם בצאתם לעבודה. מחייג לה' להודות לה שהיפנתה את תשומת ליבי לסרט ששודר אמש. ה' שואלת מתי יודעים שהמצב בכי רע, אני משיב לה שאולי מרגע שאנשים מתחילים להתנהג בפחד. למשל מצניעים את דעותיהם מוחקים את שמם המלא מהבלוגים שלהם, חוששים להופיע בהפגנה או לחתום על עצומה, פן הדבר יפגע בפרנסתם או בקידומם המקצועי. אני חולף ליד בית הנשיא שם ליד השער מתגודדת קבוצה של שועים לבושים בבגדים מהודרים, נעליהם משובחות, עניבותיהם ממוסמרות, שערם עשוי בקפידה ועורם וורדרד – ממתינים לבוא ולהתחכך בכבוד הנשיאות. כדרכי בסיבוב הפונה מרחוב הנשיא לרחוב האר"י אני בודק מה קורה היום בקיוסק הפינתי, האם בנה של נ' נמצא שם, או שש' שוב ממלא את מקום בעל הבית מאחורי הדלפק, או מעשן בעמדתו הקבועה על הכסא הגבוה שליד הדלת. אלא שאז רמקול תוקפני קוטע את תמיהותי הבוקריות ומורה לכלי הרכב לעצור. יבבות הצופרים מאחור מסמנות שראש וראשון לנו, הוא ולא אחר עומד לחלוף. וכך אכן היה. שיירה של מכוניות שחורות ארוכות ומצוחצחות שעליהן סמל המנורה, וביניהן מכוניות משטרה ורכבים מטורזנים והרבה אורות מפנסים מבהיקים מרצדים כחולים ואדומים. לתוך יבבות הצופרים ניתכות פקודות נחרצות משהו כמו "היצמד לימין" "עצור" או אולי "עמוד", זה לא המקום והזמן למילים כמו "בבקשה" או "סליחה על ההפרעה" "תודה על שיתוף הפעולה, והמשך יום נעים". כאן הכל ברור ואינו נתון למשא ומתן, לערעור או השגה. ואז עובר הרכב המאסף אפור ובוהק, השימשה האחורית שלו מורמת אל על ומהפתח מגיח קצה קנה של רובה או מקלע. קצה של רובה או מקלע המכוון לגובה אדם אל מרכז הרחוב. אני עוקב במבטי אחר הרכב והתמונה ברורה וחד משמעית – קנה רובה לא ביצבץ או נשען באקראי לאן שכוון,- הנשק מוצב שם כנראה על חצובה ומאבטח את השיירה לאחור. בוקר כזה בלב רחביה ברחוב האר"י בואך מטודלהשטרסה עם קנה רובה לתוך הפרצוף שלך, עושה סדר, מבהיר לך בדיוק רב מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

הם מדברים זה עם זה בשקט. הם אינם לוחשים. זה לא רק שהם מדברים באופן כללי בשקט הם גם לא צועקים. בבית הקפה של ריצ'מונד 401 ישבו שישה, כנראה אנשי צוות של פרוייקט כלשהו וניהלו ישיבה. זה לא רק שהם לא צעקו, הם הקשיבו זה לזה. בשלב מסויים אחת המשתתפות הרימה ידיים למעלה והשמיעה קריאת שביעות רצון והיתר חייכו בהנאה. אחר כך במעלית השקופה איש הניקיון, החליף איתנו דברים על מזג האויר ואיחל לנו יום נפלא. זה לא רק שהם מקשיבים ומנומסים ומסבירי פנים, זה לא שהם הם (ויש להם לבטח את הצרות שלהם), זה שאנחנו אנחנו. ואנחנו, חיים בתוך עוינות מתמשכת שחילחלה ונספגה בכל תא מתאינו. המלחמות והכיבוש ניצחו אותנו. קרוב לודאי, שהמילה "מלחמות" במקרה הפרטי שלנו כוללת בתוכה את הפוגרומים, הגזירות, הפרעות, האינקוויזיציות, הסלקציות ומחנות ההשמדה שנספגו בתוך הדי.אנ.אי שלנו והתגבשו לתכונות מאפיינות. אנחנו מפוחדים, תוקפניים, צועקים ומתקשים להקשיב. היחסים שלנו עם הזולת הם חשדניים. אנחנו במאבק בלתי פוסק עם הסביבה, משדרים עוינות וחוששים לצאת פראיירים. הכיבוש הוא הכור שהיתך אותנו סופית למי שאנחנו. התכוונו להקים כאן בית לאומי ויצא לנו קרחנה.

רחוב נרקיס. רכב עוקב רכב. אבק קיץ מתארך באיטיות במורד בואך אוסישקין. בין העוברים ושבים על המדרכה הדרומית אני קולט אותו. הוא בגבו אלי. לא ראיתי אותו מאוקטובר אלף תשע מאות שישים ושש. אני מיד מזהה את ההליכה שלו. שמו כבר שקע במעמקי השכחה אך לא קפיציות הליכתו. אני מאיץ מעט את רכבי נצמד לשמאל ונוסע לצידו מעיף מבט קצר שמאשר – זה אכן הוא. אני קורא אליו "היית בגולני ?" הוא נעור כמו מחלום משיב "כן", אני נכנס למפרצון קטן, "אתה לא מכיר אותי" אני מרגיע אותו "היית המם כף שלי בבן עמי". חיוך ענק נפתח לו בפנים חושף שיניים צחורות גדולות צוחקות את כל הפה שלו. מאחורי אישה בשביס לוחצת על הצופר במלוא הכוח, "לא השתנית" אני אומר לו, הוא ממלמל בהתרגשות ניכרת, ניגש אלי ולוחץ בחום את ידי. אל האשה הצדקת שצופרת כמו נכנס בה דיבוק, מצטרף עוד אחד מלמד וו צופרים, בעל זמבורה להעיד שהוא כלי כלי. אני יודע שבימים אלה אסור לעורר את חמתם של נהגים – זה עלול לעלות בחיים. אז הסתפקנו בלחיצת יד חמה. אני התגלגלתי לתוך אוסישקין והשארתי אותו עם פה שסרב להפסיק לחייך מרוב אושר שגרמתי לו. אתם יודעים מה זה שטירון שלך מזהה אותך ברחוב אחרי ארבעים וארבע שנים, אין אושר דומה לזה, זה יכול לשנות לך את כל היום, את כל השבוע אפילו את כל החיים, גם אם כולם מצפצפים במורד נרקיס ולא נותנים טיפת כבוד לשני קשישים מגולני.

כל אחד מאיתנו, אם הוא מחובר באופן סביר למציאות יכול להרכיב רשימה נאה של מיומנויות, תפקידים ומקצועות שגם אם הוא יקדיש להם מספיק זמן וילמד אותם לפני ולפנים, הוא לא יהיה כשיר לבצעם.  לכל אחד מאיתנו מגבלות שמונעות ממנו את היכולת לבצע כל מטלה ותפקיד, רוב רובנו אינו מושלם. ככה זה. אבל יש מיומנות אחת שכולם אבל ממש כולם חושבים שהם חייבים לרכוש – נהיגה. התוצאה הרג המוני ונכות. או בשפה אחרת המדינה מעניקה ביודעין לאזרחים בעלי מסוכנות רשות לבצע פעולה המעמידה בסכנה ממשית את שלומם וחייהם של אחרים. כל מי שנוהג בכבישים נתקל בנהגים לא ראויים, כאלה שמאבדים בקלות ריכוז, שאינם שולטים ברגשותיהם ומגיבים בתוקפנות, ואחרים בעלי דחפים הרסניים ואולי אפילו בעלי משאלות מוות.

הכבישים ימשיכו להיות מקום מסוכן ביותר לבני אדם אם לא תערך חשיבה מחדש בנושא מאוד לא פופלרי, שאין אישיות פוליטית המכבדת את הכסא עליו היא יושבת, שתעז לעלות אותו על סדר היום הציבורי את השאלה – מי ראוי ומי אינו כשיר לנהוג בכבישים. בימים אלה משרד התחבורה שוקד על העמקת ההכשרה לנהגים זה בהחלט צעד מבורך אבל לא מספיק. עליו להציע אמות מידה כדי שנקבע מי אינו ראוי לנהוג משום שרמת מסוכנותו חוצה נורמה מוסכמת. זה בהחלט אפשרי אבל כנראה מבריח קולות בוחרים.

מבין 3.5 מיליון המחזיקים בישראל ברישיון נהיגה יש להערכתי אלפי נהגים בעלי רמת מסוכנות גבוהה. הורדתם מהכביש אינה פשוטה, אבל מצילת חיים. התוצאה עשויה להיות ירידה דרמטית בשיעור התאונות וההרג בכבישים. הדבר כרוך בבניית הסכמה חברתית רחבה ושינוי בנורמות חברתיות.

1. הדישדוש סביב עניין הקפאת הבנייה בשטחים הכבושים אינו משרת את תהליך השלום אלא את מתנגדיו. על הפלסטינים להמשיך בתהליך יהא אשר יהא, עם ההקפאה או בלעדיה. התקדמות תהליך השלום עלול לעורר את מתנגדיו הקיצוניים ולהניע אותם לבצע פיגועי טירור. לרשות כל אחד מהצדדים בוידעם עמוס תירוצים טובים והסברים משכנעים מדוע יש לעכב או להשעות את תהליך השלום. ואכן זה שנים שהמנהיגות הישראלית והפלסטינית משחיתות את הזמן. הן חיפשו וגם מצאו עילות מרשימות יותר או מגוחכות פחות, כדי לשלול משני העמים את הזכות לחיות כאן בשלום. הדבר מעיד כאלף עדים על חולשתן וריפיון ידיהן, או לחילופין על כך שבניגוד לרצון שני העמים הפוליטיקאים אינם בשלים לשלום.

2. הצלחת ביבי לזכות בחבילה ביטחונית מרשימה תמורת הארכת ההקפאה בשלושה חודשים, מחזקת את התחושה שאכן לכל דבר במקומותינו יש מחיר, והוא גבוה מאוד, לעזאזל עם האנטישמים שתמיד יראו בנו את בני דמותו של שיילוק. ביננו לבין עצמנו, האם תמורת בניית העתק משוכלל של דיסנילנד בנגב (Negevland), לא נהיה מוכנים לוותר על הריבונות על הר קודשנו למשך עשרה חודשים ?

3. טוב שיש לנו את שלמה אבינרי לנזוף בנו וללמדנו מהו פאשיזם ולקבוע שישראל אינה פאשיסטית. אחרי חודשים ארוכים שבהם שגיתי וטעיתי לחשוב שאנו גולשים במדרון החלקלק למקום איום ונורא, שאנו הופכים אט אט יום אחר יום למקום חשוך ואפל, בא שלמה אבינרי וקבע כבר סמכא, שהדבר הנורא הזה שלתוכו אנחנו נופלים אינו פאשיזם. עכשיו אני גם מרגיש שקורה לנו משהו נורא וגם לא יודע איך קוראים לו.

שלט חוצות ירושלים, דרך חברון פינת ינובסקי, מול בית האומות 19-10-2010.

יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. השנאה מהולה בבורות.

ראשוני המתנחלים בשטחים הכבושים הם היום בני שישים ומעלה. ילדיהם ונכדיהם נמנים עם בני הדור הצעיר החי כיום בהתנחלויות. שם הם נולדו , גדלו ובגרו. השטחים הכבושים הם מולדתם, נופי ההתנחלויות הם נופי ילדותם, נופים שילוו אותם לאורך כל חייהם באשר ילכו. הם לא בחרו להיוולד בשטחים הכבושים, ההתנחלות היא ביתם הטבעי היחיד. כשאני מכנה את ביתם ונופי ילדותם "שטחים כבושים" אני מתעלם מהעובדה שזו מולדתם ונותן קדימות להיות המקום שטח כבוש. כשאני אומר או כותב שאני תומך בנסיגה מהשטחים הכבושים אני תומך בעקירתם הכואבת ממחוזות ילדותם.

הכיבוש המתמשך, אוזלת היד של המנהיגות הכושלת הישראלית והפלסטינאית, גרמו לא רק להנצחת הבעיה ולהעמקת הסכסוך והאיבה, אלא גם להעמסת עוול על גבי עוול. לצד הדיכוי, פגיעה בזכויות האדם ושלילת החופש והעצמאות  מהפלסטינים, עלול להיגרם עוול משווע לדור צאצאי המתנחלים שנולדו בשטחים הכבושים. השמאל הישראלי אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהיות צאצאי המתנחלים גם הם קורבנות הכיבוש.

נעשה לך כבוד. יש לנו כאן הרבה פרסים שיכולים לבשל לך אוכל מבית אמא, מה שתבקש תקבל – גונדי נוחודי, חורשט בה, פסנג'אן, הכל. רוצה מוסיקה ? יש לנו כמה זמרים משובחים ששרים את מיטב הזמר הפרסי נביא לך בהרוז אהרוני, חזי פניאן, תרצה נביא את ג'נט יהודיאן, אל תדאג יש עוד, ריטה בטח ריטה. רוצה קצת שואה, אחלה יד ושם ליד יער ירושלים.  השתלמות בפיזור הפגנות ? דיכוי מתנגדים ? תבוא תבוא יש יום יום אקשן בסילואן.  בא לך להרביץ תפילה – אל אקצה ? מכפלה ?  חסן בק ? רק תגיד. רוצה גרעין למטרות שלום ? למטרות מלחמה ? הכל יש. אנחנו פה לפנק לפנק לפנק. קרן לא פרסיה לא, אולי מנשה, לא בטוח. מנשה לא מנשרי. מנשרי בטח איזו שאלה.

באמת, אם אתה כבר בסביבה, למה שלא תקפוץ לנו. תקפוץ תקפוץ. אצלנו, מי שלא קופץ – שוטר.

משהתקבל השבוע בממשלה התיקון לחוק האזרחות וכל מתאזרח ישבע אמונים לישראל "יהודית ודמוקרטית" , נגולה אבן מהלב. נהיה מעתה משוחררים מהדאגה שמא תחת שמינו המנוקדים בעננות פשיסטית, יסתובבו כאלה הזוממים להפוך את ישראל למדינת הלכה או לדיקטטורה ר"ל. לא עוד.

בימים מוטרפים אלה, כשהכנרת נסוגה, כשכל הקווים האדומים נחצו וסכנת ההתייבשות מאיימת על בתינו ושדותינו, זו העת לא לעמוד מנגד ולהוסיף לחוק האזרחות תיקון,- שבועת אמונים למשק המים. לא יתכן שנאזרח כאן גורמים חתרניים, שופכי מים לשוא תחת כל עץ רענן ודשא.

האם נסכים שבכבישי ארצנו ינהגו כאלה שלא נשבעו אמונים ל"זהירות בדרכים" ולא התחייבו לנהוג "בביטחה, במתינות ובפיכחון" ? רק כך נוכל להבטיח שאלפי סטלנים ורבבות שיכורים הלומי יין, ירדו מהכבישים ויתנדנדו רגלית.

הרשימה יכולה להתארך עוד ועוד. אך לית מאן דפליג, שלא נוכל לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שופעת מים ובטיחות בכבישים מבלי שהמתאזרחים ישבעו אמונים למנגל, לפיתה ולחומוס גרגירים.

מתרגלים טרנספר ?

עם הנץ החמה, תלפיות הישנה.

ברחובות בעיקר אנשים מבוגרים, כאלה שנוגעים בה עוד מעט בזיקנה. מתנשפים איש איש במסלולו, מוליכים את הגוף המתבלה אל עבר הוכחה כלשהי. יש המניפים את זרועותיהם בתנועות מוגזמות, סנטרם נחוש לפני גופם. יש בהם משהו נוקשה, מאומץ ועקשן. אחרים רכים רפוסים, מתנהלים באיטיות לא נואשת, מתבוננים בחתולים ובעצים שהחלו השבוע להשיר את עליהם. בוקר בוקר יחידים חמורי סבר, זוגות שאינם ניתנים עוד להפרדה ורביעיה קולנית פוסעים כולם אל עבר היעד.- שמים יהבם על הובלת הגוף והנעתו הלוך ושוב יום יום. ולצידם בוקר בוקר צועדים אחרים גם הם מבוגרים או כאלה שנוגעים בזיקנה, פונים אל בתי הכנסת לעדותיהם. מנערים מעליהם את קורי השינה, באים להתעטף בטלית הרחמית, להתנועע קדימה אחורה ולצדדים, לחוש את רצועות העור המהודקות מתפתלות על זרועם ואת הטוטפת בקצה מצחם מכוונת בכל מאודם אל בורא עולם. בוקר בוקר הם אומרים את אותו טקסט, נושאים את מבטם למעלה בקימוט המצח ובהלטת הפנים. מתפללים בריכוז רב בהדגשת מילים מסוימות. לידם גם מי שאומרים את תפילתם בהיסח הדעת ממלמלים אל הקב"ה בשעה שמחשבותיהם נודדות אל עמל היום וטרדותיו.

אלה גם אלה המתפללים והצועדים  כה דומים הם,- מנסים להרחיק מהם והלאה את קו הגמר. המתפללים מאמינים שבורא עולם ישעה לתפילתם ישיב להם כגמולם ויאריך את ימיהם. ואילו הצועדים מקווים שההליכה תחשל את גופם, תפיח בהם משב נעורים ותדחה את מותם. ויש כאלה המהדרין שגם צועדים וגם מתפללים טו בי און דה סייף סייד.

כשהיה נכנס התרחש משהו. נוכחותו היתה משנה את התנהגות האחרים. הם המשיכו לדבר לרקוד לשתות או לנגוס אבל היה ברור שהוא שם. הוא לא התאמץ להיות. הוא הוסיף רטט לתוך הדחיסות ההיא של מסיבות שנות השבעים. ישב ומיעט לדבר, התבונן, היטה את ראשו בזוית קטנה מאוד, חייך החליף מבטים. די מהר התקבצו לידו כמה נשים וגברים ניסו להיכנס לתוך השדה הממגנט שלו. הוא היה מבוגר מאיתנו, קשוב, פה ושם העיר הערה, ביקש הבהרה הוליך את איש שיחו למקומות לא צפויים.  ר' סיפרה לי שחצי שנה אחרי ששוחחו נפגשו שוב והוא המשיך את השיחה מהמקום בו הפסיקו: "היתה לו יכולת נדירה לתת לי את ההרגשה שהסיפור שלי חי בתוכו, ואני  חשבתי לעצמי מי אני בכלל הקטנה לידו, יש לו אלף כמוני… פעם אחת שכבתי איתו ויצאתי עם ההרגשה המטופשת שאני האשה הראשונה שלו למרות שידעתי שזו מחשבה ממש לא מציאותית, אבל זו היתה ההרגשה שהוא נתן לי". לפעמים היה מספר סיפור קטן איזו אנקדוטה מחויכת, משהו שקרה לו בדרך, או שהיה פונה למישהו ומבקש ממנו לחזור ולספר שוב משהו שכבר סיפר. הוא ידע לפנות מקום לאחר לקחת צעד אחד לאחור, בשום אופן לא להדחף. מעולם לא רץ לספר לחברה, גם משום שלא היו לו חברה. ידע להצניע את מאגרי הידע ואת נפלאות הזיכרון שלו. לא, הוא לא היה צנוע, אך השתדל לא לנקר עיניים. טווס אבל נטול גנדרנות טווסית. הכיר בכוחו וידע את העוצמה שיש לנוכחותו. פרש רשתות עדינות מבלי להישיר מבט בוטה. הערפל היה החבר הטוב ביותר שלו הוא עישן בגלל העשן – היה מרים מסך ומוריד מיד ארבעה. אחרים ניסו להתלבש כמוהו אבל החולצה הוורודה, צעיף המשי או נעלי העור המשובחים נראו עליו אחרת לחלוטין. מוקפד מרושל. לא הסתרק גם לא נראה מסופר. בעיר הסתובב שנים סיפור שבנעוריו גבר קנאי ירה בו בבטנו ופצע אותו קשה. כל הניסיונות לאשש את הסיפור העלו חרס, הוא עצמו הכחיש את הסיפור באופן שנועד להפיצו – "הסיפור הזה הוא פנטסטי" או "אני האחרון שאכחיש אגדה אורבנית כזו…" . א'  אמר פעם שהוא לא באמת, שהוא דמות שכל קיומה הוא למען הספר שיכתב פעם עליו שהוא מגלם בחייו את גיבור הסרט שיעשו עליו.

ראיתי אותו לאחרונה, אחרי שנים רבות. אמרו שהוא חי בגרמניה או באוסטריה שעשה הרבה כסף וגם שהפסיד אותו. מישהו סיפר שפגש אותו בחו"ל ופנה אליו בעברית – הוא לא הגיב, שם עצמו כאילו שלא מבין עברית. וככה פתאום, ראיתי אותו בקופת חולים, כבן שמונים ויותר מדדה אל מושב פנוי. טיפל בניירות קיפל והכניס לכיס, שוב הוציא מהכיס שוב קרא, שוב קיפל. ואז, הרים את ראשו בזוית מאוד מוכרת, עם רעד קל חדש, הפעיל את המגנט הכבוי, וחיכה.