קרחנה
נכתב בתאריך 17 בדצמבר 2010 מאת משה קרוןהם מדברים זה עם זה בשקט. הם אינם לוחשים. זה לא רק שהם מדברים באופן כללי בשקט הם גם לא צועקים. בבית הקפה של ריצ'מונד 401 ישבו שישה, כנראה אנשי צוות של פרוייקט כלשהו וניהלו ישיבה. זה לא רק שהם לא צעקו, הם הקשיבו זה לזה. בשלב מסויים אחת המשתתפות הרימה ידיים למעלה והשמיעה קריאת שביעות רצון והיתר חייכו בהנאה. אחר כך במעלית השקופה איש הניקיון, החליף איתנו דברים על מזג האויר ואיחל לנו יום נפלא. זה לא רק שהם מקשיבים ומנומסים ומסבירי פנים, זה לא שהם הם (ויש להם לבטח את הצרות שלהם), זה שאנחנו אנחנו. ואנחנו, חיים בתוך עוינות מתמשכת שחילחלה ונספגה בכל תא מתאינו. המלחמות והכיבוש ניצחו אותנו. קרוב לודאי, שהמילה "מלחמות" במקרה הפרטי שלנו כוללת בתוכה את הפוגרומים, הגזירות, הפרעות, האינקוויזיציות, הסלקציות ומחנות ההשמדה שנספגו בתוך הדי.אנ.אי שלנו והתגבשו לתכונות מאפיינות. אנחנו מפוחדים, תוקפניים, צועקים ומתקשים להקשיב. היחסים שלנו עם הזולת הם חשדניים. אנחנו במאבק בלתי פוסק עם הסביבה, משדרים עוינות וחוששים לצאת פראיירים. הכיבוש הוא הכור שהיתך אותנו סופית למי שאנחנו. התכוונו להקים כאן בית לאומי ויצא לנו קרחנה.
