חלום
נכתב בתאריך 4 באפריל 2011 מאת משה קרוןהן חוצות את הכביש בשלווה. פוסעות בטור על פי גובהן,- שלוש ילדות וארבע נערות. אחת מהן לועסת משהו. מאחור בין שני בניינים נשפך אור שמש עמום על המדרכה וממנה באלכסון אל הכביש המאובק. הן מתנהגות באופן שאינו מסגיר את הגורל האכזר הצפוי להן מעברו השני של הרחוב. כך, בדיוק כך נראית אי הידיעה, הציות התמים או ההונאה העצמית. הלוע המפלצתי נפער באופן שאיש אינו יכול לזהותו. חדר המוות נראה כמו כל חדר אחר וחלונותיו נראים כמו כל חלון. הנוף הנשקף הוא כמו כל נוף הנשקף מחלון בתוך עיר, – קיר, מרפסת וחלון, צל מוטל, עמוד חשמל שני עצים ומגבת תלויה על מעקה. למוציא להורג אין חטוטרת, הוא לבוש כמו כל פקיד ממשלתי שבשעה קבועה מוציא מתוך תיקו כריך עטוף. החיילים המלווים את הצעירות עולים למשרד המפקדה לקבל הוראות אחרונות. והן הצעירות, הן עומדות ברחוב ומחכות. אלה דקות שלא יחזרו על עצמן, דקות שמבדילות בין קיום לחידלון. הן אינן מבינות שזו ההזדמנות האחרונה להיחלץ. ממשיכות לחכות לשובם של החיילים, מצחקקות בלי לדעת שהן ממתינות למותן, שאלה הצחקוקים האחרונים. המילים המתגלגלות אינן שונות מכל דיבור יומיומי אחר נטולות שמץ סופיות. אני מתרומם ממקומי ומסמן להן נמרצות בידי שעליהן להימלט ומראה להן את כיוון הבריחה. הן חוצות את הכביש במהירות ונבלעות בתוך הסימטא המוליכה אל הרחובות הקטנים של הגטו. עוד מעט יחזרו החיילים ויגלו שהילדות היהודיות ברחו. אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד ומנסה למצוא את קז'יק או מישהו אחר מהארגון היהודי הלוחם שיחפש ויאסוף אותן למקום מסתור.
