ארכיון חודש מאי, 2007

פוטו רצח

31 במאי 2007

'הארץ' אינו שוקט על שמריו ומגדיל לעשות. העורך כנראה משוכנע שהאיש החושב והשבע, זקוק גם להצצה קצרה ומשחררת במערומיהם הנלעגים של בני העשירונים הנידחים. אין לי הסבר טוב מזה להופעתה של פינה שנקראת 'פוטו גולדה' ב'מוסף הארץ'.

בגיליון שמופיע היום (1 יוני 2007) מצולמת אישה בת 54 משכונת התקוה, המספרת בגוף ראשון, שעבדה ברחוב במשך חמש שנים, ילדה ארבעה ילדים שנמסרו לאימוץ ובת נוספת אותה גידלה עם אחותה מתה לפני שנים. האישה מעידה על כך שאסון זה שבר אותה, שהיא חיה על תרופות הרגעה, נמצאת בשיקום ומתקיימת מ 400 שקלים וקיצבה. כן היא עדיין "מסתובבת בתחנה המרכזית הישנה" ו"רוצה להזדקן בכבוד". האישה כאמור מצולמת ומופיעה בשמה המלא. עתה, בזכות הצלמת ומערכת 'הארץ' תצליח סוף סוף האישה האומללה לקבל שיעור חינם – ללמוד ולחוש רמיסת כבוד מהי. אם אכן תחוש, שכבודה ושצנעת פרטיותה  נפגעו, לא יהיו לה מן הסתם כוחות הנפש ולא המעות, לתבוע את עלבונה ועגמת נפשה, מעיתוננו הממשיך להצהיב ללא בושה.

 קומה רביעית-  אסתי הפצצה





ארבעים שנה: מול קבר האחים

26 במאי 2007

דברי אזכרה לנופלים באסון בית המכס העליון
יעקב איטח , יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון , אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי , יעקב עזר , ניסים צאיג, אליהו קרן ,גבריאל תמאם
זיכרונם לברכה.

עברו ארבעים שנה והיום ההוא המר והנורא בבית המכס העליון חרוט היטב בזכרוני ומלווה אותי לאורך חיי.
בצהרי אותו יום, התכנסנו להפסקה בחצר בית המכס העליון, בצל מבנה דו קומתי פעור חלונות שהמלחמה עברה דרכו. מסביב זבילים וארגזי תחמושת ריקים. עקבות יחידה מבוהלת שחנתה לפנינו והסתלקה. כל הרמה מלאה בבתים וחושות כאלה שהצבא עבר בהם, הטביע בהם את טביעת אצבעותיו הנמהרות, והסתלק למקום אחר, למהר גם ממנו. פתחנו חמישיות, אכלנו, הרמנו רגליים, התארגנו.
אלי בן יקר, אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה לכיתה שלו, רצה לסיים את המשימה, ולחזור צ'יק צ'אק הביתה לקוניטרה. הביתה לקוניטרה. אני לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים שלי היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט לא להמתין לי ויצא עם הכיתה שלו. קבענו שאצטרף אליו כעבור חמש עשר דקות. ניקינו את השטח. התארגנו למסדר יציאה. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם בהכנס ונצור, אני בדרוך ונצור. איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה מחניקה וצורבת הטילה צל, אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו. החיילים חלקם היו מחוץ לחומת בית המכס וחלקם בתוך החצר. גשם האבנים חדל. דממה צפופה נפלה מסביב. גיורא התקרב אלי אפור, התבונן בי ושאל מה זה. שכבנו ניסינו לצפות כדי להבין.
מבעד לעשן הסתמנו מדורות קטנות פזורות פה ושם. שקט גיהנומי. קראתי לאלי והוא לא ענה. השארתי חיפוי ויצאתי עם גיורא ועוד שני חיילים לסריקה. האדמה היתה צפודה ועשנה. ריח אבק שריפה זרחני צרב, שברי ענפים עטופים באבק חום אפרפר קמחי. תמ"ק עוזי שרוף ומכופף, גיורא אמר לי שזה נשאר מהקרבות – ניסיון לדחוק את הידיעה המרה. האדמה בלעה באש ואבנים שחורות. לא נשאר אף אחד. המדורות הרעות רמצו ולחשו כנחשים בוערים את הבשורה הנוראה. שוב קראנו להם לאלי ולניסים החובש ולחיילים ואף אחד לא ענה. נזכרתי שגם ג'מיל איתם וקראנו גם לו והוא לא ענה. ואף אחד לא יענה כי כולם מתו ליד בית המכס העליון. המשכנו לקרוא להם כמו שרופא ממשיך להנשים למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים. אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל. כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה והרבנות לאסוף כל הלילה. בא גם אוטובוס ולקח אותנו.
בקוניטרה במאהל, המוות קיבל צורה של שורת אוהלי סיירים ריקים. מאותו יום ריחפה בפלוגה שתיקה גדולה ועצב נורא. בתוך חייכם נפער הבור של השכול והאבדן. והגעגועים אל היקרים שלכם שאבדו. ואנו נותרנו עם הידיעה הברורה שביננו לבין מותנו אנו הפרידו חמש עשר דקות מקריות. והידיעה הזו לא הירפתה, וצבעה בצבעיה את חיינו, וחידדה את תחושת שבריריותם. ככל שהלכנו ובגרנו, וככל שחלפו השנים מתום השירות הקרבי רב הסיכונים בחטיבה, עלו עוד ועוד שאלות ותמיהות.
אני בא לכאן היום כדי להתייחד עם חברי לנשק ולעמוד לצידכם בני משפחות יקרות, אך גם כדי להפר את השתיקה שנגזרה עלינו. גזירה לא מובנת שהוטלה עלינו, בלי מילים. ערפל כבד וסמיך כיסה את האסון הנורא, וכשהוא התפוגג, נותרנו מדממים, איש איש בודד לגורלו, לסיוטיו או לזכרונותיו. ולבקש עליה על השתיקה את סליחתכם. שתקנו אך לא שכחנו.
זכרם יהיה נצור בתוכנו וברוך.

משה קרון, 22 במאי 2007  ה סיון, תשס"ז בית העלמין הצבאי נהריה.

mek-22-05-07 030

משפחת קבר אחים

22 במאי 2007

אח של ש' : "עלינו שלוש שנים קודם לישראל. לא קיבלנו צו גיוס, הלכנו ש' ואני ואמרנו ללשכת גיוס שאנחנו צריכים להתגייס. אמרו אחד יתגייס ואחד יעזור למשפחה. הצבא החליט שהצעיר ילך. לקחו את ש'. אני כל יום בוכה שהוא מת במקומי". במשך כל האזכרה ואף אחריה לא הסיר את משקפי השמש הכהים שלו. אחות של י' :"יש לי בבית מכתב שי' כתב הגיע אחרי שנפל. לא פתחתי אותו. לא יכולה. כל כך הרבה אסונות קרו לנו במשפחה מאז. אני מרגישה שלא עיבדתי את האבל. כל השנים האלה והאבל לא…איך אני אגיד את זה. אמא שלי תלתה כביסה, ראתה את האנשים מקצין העיר באים וצעקה להם אל תבואו אלי אל תבואו אלי." בוכה מייבבת. "זלזלו בנו כאן, אף פעם לא היה טקס מכובד באמת עם מישהו חשוב…"
אח של נ' הגיע עם אחותו, הוא הרוח החיה. הוא המנהיג של משפחת קבר האחים, הוא מזמין הוא מסדר. בעל מזג טוב, חיוך חם וחכם על פניו. "אני הייתי בצפון הרמה באזור מסעדה ושמעתי את הפיצוץ שם…לא היינו בהלוויה. הודיעו לי שנ' נפל באתי ישר לכאן והם היו כבר קבורים כאן. נ' מאוד רצה להתגייס למרות שעוד לא היה בן 18" . אחותו של ש' מוציאה צילום ישן של קבוצת חיילים בטירונות ומגישה לאח של נ' "אולי תמצא את נ' כאן ?" אח של נ' בוחן את התמונה ואומר "לא נ' לא כאן, הוא היה ותיק מהם בצבא".
אח של ש' "בהתחלה בכלל הודיעו שש' נפצע בבית חולים. סיפרו לנו סיפור שהיו שתי משאיות ואחת נגעה בחוט והיה פיצוץ וכל המשאית…הסיפור הזה מההתחלה לא נראה לי בכלל הגיוני" אחות של י' מה קרה שם ? למה לא אמרו לנו ? זה אוכל אותי."
אח של א' עם אשתו ובנו החייל, שלשתם מתוחים ועצובים "ההורים כבר לא חיים וכשחיו לא רצינו לצער אותם. אמי נפטרה לפני חמש עשרה שנה ואבי עוד קודם. הגיע מכתב מא' אחרי שנפל". אחות של ש' "כל ההורים כבר לא בחיים חוץ מאמא שלנו אבל כבר לא יכולה לבוא מצבה לא טוב." פונה לאחות של י' "אני זוכרת את אבא שלך איך הוא בכה וצעק… מה הוא עשה". אח של ש': "קיבלנו מכתב מש' כתב 'אלה הם החיים' כאילו ידע שהולך למות". אח של א' "ידענו שלא נשאר מהם כלום, רק שרידים מעטים, שניים הצליחו לזהות והם נקברו במקומות אחרים" אחות של ש' מצביעה :" הנה כאן היה קבור אחד וכאן השני" אח של נ' מאשר. אחות של ש' "הנה קבלתי מכתב מאל' (המג"ד) מציע לנו טיול ברמה. בא לכאן ביום הזיכרון הציע טיול לכל המשפחות" בעלה "אבל הטיול לא במקום שהם נהרגו". אח של נ' "אמרתי להם שאני רוצה לקחת לטיול את חמשת הנכדים שלי, אמרו יש מקום רק לשלושה לכל משפחה, אמרתי להם אז לא צריך" מחייך בהשלמה.
אחות של י' "אני בכלל חשבתי שי' נפל בתל פאחר, השם שלו שם". אחות של נ' "נ' עשה לי את הבת מצווה שלי, אני האחות הקטנה, באמת הוא עשה לי. לאחות הגדולה שלנו נולדה בדיוק אז בת ונ' שאל במכתב איך קוראים לה. לא הספקנו לענות. לא הכיר אותה" אח של נ' "נ' כתב לנו שעבר הרבה מצבים מסוכנים פעם התהפך עם רכב וניצל". אחות של י' "גרנו בסביבה לא הכי טובה, ואמא שלנו שמרה עלינו. י' התחיל להסתובב עם נערה אחת, אמא שלי התנגדה. י' אמר לה שהוא אוהב אותה, אמרה לו מה אתה בכלל מבין באהבה וגרשה את הנערה. לא הסכימה לה. אבל הם המשיכו את הקשר שלהם. כשהוא נפל, הנערה באה אלינו. אמא לא יכלה לדחות אותה. היתה באה לאמא שלי כל יום שישי לעשות חלונות, באה מרצונה, כי אצל אמא שלי בלי חלונות שבת זה לא שבת. לא זזה מאמא שלי. אמרה שהיא וי' נועדו אחד לשני. עבר זמן והיא הכירה בחור, לפני שהתחתנו אמרה לו שיש לה תנאי שאם יוולד בן יקראו לו י'. הבחור הסכים. הביאה אותו לפני החתונה לאמא שלי. בחור זהב. נולד להם בן וקראו לו י' על שם י' ". אחותו של ש' ובעלה הזמינו אותנו לאכול בצל הסככה של בית העלמין הצבאי בנהריה. קלפה מלפפון וחתכה אותו לאורך, שמה ביצה קשה חצויה, פרוסת גבינת פטה, בורקס תורכי וזיתים. מלח פלפל. שתינו מיץ. בעלה הגיש בכלים חד פעמיים, דאג שכל אחד יקבל. אחות של ש. סיפרה איך הכירה את בעלה "ההורים שלו היו חברים של ההורים שלי, הייתי ארבע עשרה". אחות של י' "עליתי לארץ מסוריה ברגל. הייתי בת שלוש זוכרת הכל". בעלה של אחות של ש' "קח , קח עוד בורקס. השארת את כל הגבינה".

            mek-22-05-07 030             

מחר

21 במאי 2007

לפני ארבעים שנה עמדתי שם עם קבוצת חיילים ששימשה מסדר כבוד וכתת ירי. הלוויה של אחד עשר חיילים שנקברו יחד בקבר אחים, אחת עשרה משפחות. המון רב, אבל וזועק מרה. אנו שהיינו שם וראינו את התופת ההיא בבית המכס העליון, עמדנו זקופים מבחוץ נאטמים או נשברים מבפנים. ארבעים שנה לא הייתי שם.

מחר בבוקר אני עושה את דרכי צפונה אל קבר האחים.

השלמת חוסרים

15 במאי 2007

השבוע נפגשתי עם גימל בבית הוריו שהלכו לעולמם. "הקול שלך נשאר אותו קול" אמרתי לו. "אתה נראה פחות גבוה ממה שזכרתי" אמר לי. זו היתה פגישת "השלמת חוסרים" - ניסיון למלא חורים שחורים, להשוות גירסאות. ובעיקר להפר את השתיקה הארוכה. בסיומה יצאתי עם הרגשה שהשתיקה ששתקנו בימים ההם היתה קשה ולעיתים אף אכזרית מזו שזכרתי. גימל התקשה לשבת, נע ממקום למקום. הביא מכתש יפהפה ומעוטר, שמצא בבניאס, מאז הוא נושא אותו עימו מבית לבית. הרחתי אותו - במקום תבלינים הוא מדיף ריחות קטורת נעימה, ריחות שונים מריחותיו של הסיפור שלנו. אחר כך קם וחזר עם כמה רקיקי שוקולד, ושוב הלך וחזר עם סכין ארוכה ודקה דמויית שיפוד.  כמו ילד שפותח ארגז ושולף בכל פעם צעצוע, חפץ שיציל אותנו, שיסיח את דעתנו.
"בוא שב" הצעתי.
* "חממי מת" אמר,
"חממי מת ?" שאלתי,
* "היה אלכוהוליסט מת מהכבד".
"את גרינפלד אתה זוכר ? מה איתו ?" שאלתי
* "לא יודע. היה מוזר כזה"
"נכון",
* "נכון".
* "יש לך תמונות"
"יש"
* "איזה תמונות"
"רגילות בית ספר, טיולים, עם חנה הררי, המורה,
* "היתה חתיכה"
"כן, חתיכה"
"אולי נחפש גם אותה, היא בטח בת שבעים וחמש שמונים היום".
* "תגיד לי אתה היית איתי בבקו"ם כשסגרו אותנו בביתן שלא נברח בלילה"
"לא"
* "מתי התגייסת ?"
"בעשרה באוגוסט"
* "אני בתשיעי"
"אני 985"
* "אני 984"
* "היה איתי אחד זמיר, לא אהבתי אותו"
"כן, היה איתנו בטירונות, היה ימאי"
* " כזה עם דיבורים על זיונים. אני הייתי בכלל בתול, לא ידעתי מהחיים שלי, הכל אצלי הלך מאוחר גם התחתנתי מאוחר בשבעים ותשע, ביום כיפור נשרפתי, אתה רואה נשרפתי זה מה שנשאר, לא הסכמתי שיפנו אותי זה מה שהציל אותי. אבל מה שקרה שם היה מבחינתי יותר גרוע" הלך והביא חפיסת כדורי שינה הוציא את העלון "עם זה אני ישן, בלי זה..."
"מה שקרה שם, עשה לכל אחד מאיתנו משהו בחיים".
* "זמיר הזה נעלם"
"באימון חורף בחירבת מאחז"
* "חירבת חיזעה"
"חירבת חיזעה זה של סמך יזהר"
* "כן אבל ככה קראנו למקום"
"בחירבת מאחז היה שיטפון גדול, הוצפנו. נתנו לנו רגילה קצרה באמצע האימון. כשחזרנו היתה שלולית ענקית באמצע המאהל. עמדנו מסביב המומים על בגדי אלף מהבית. ופתאום..."
* "כן מישהו, השתגע צרח"
"זמיר קפץ לתוך השלולית ומרח את הפנים שלו בפראות בבוץ צרח ובכה. לקחו אותו. ויותר לא ראינו אותו."
* "עכשיו אני מבין, אז הוא נעלם".
"נעלם ולא דיברו עליו יותר"
* "אחרי האוניברסיטה הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי את העבודה הזאת. עבדתי שם כל השנים, כן גם מיכאלי, וכשהפריטו פרשתי, גם הבאתי מכתב מרופא, לא אוהבים להתעסק עם..."
* "תגיד לי אתה לא פוחד מהנרקומנים ? יש אצלכם אלימות"
"לא, אני אוהב אותם. אין כמעט אלימות"
* "אני לא מבין, בשביל מה אתה צריך את זה"
"אני אוהב את זה."
* "כן ?"
"כן"
"קם כל בוקר בשמחה לעבודה"
* "אני לא מאמין עליך, חשבתי...תזכיר לי, בפלוגה במלחמה היינו באותה מחלקה באותה כיתה ?"
"היינו באותה מחלקה אבל חילקו אותנו לצוותים ושברו את המסגרת הכיתתית, אתה זוכר שקיבלנו לעלות על בורג'בביל"
* "כן בלילה"
"אני קיבלתי משימה שחשבתי שלא אחזור ממנה, לרוץ עם הבונגלור עם עוד שני חיילים לגדרות, לשים אותו ולפוצץ עם הנפץ, אז בעצם חילקו אותנו לפי המשימות והכיתות לא נשמרו"
* "בג'וערה, כשהגעתי שמו אותי חניך תורן פלוגתי, לא האמנתי, אני בקושי חי והוא שם אותי על ההתחלה להיות תורן פלוגתי, קראו לו 'אייכמן' הוא היה מרוצה ממני 'אייכמן', לא היינו באותה מחלקה בג'וערה"
"לא, אבל בסוף פיזרו את המחלקה שלי בין המחלקות ואז לתקופה קצרה בסוף כן היינו יחד"
* "זרקו את המם מם שלכם"
"לא זוכר"
* "זרקו זרקו".
"כשעלינו על הרמה דרך גבעת האם, ראינו זחל"מ פגוע של צה"ל ולידו גופה קטועה, חשופה שחורה. זו היתה קבלת הפנים של המלחמה. תראו ככה נראית המלחמה, האיצו בחיילים שיעברו מהר שלא יראו יותר מדי..."
* "התמונה הזאת התערבבה לי עם דבר דומה מיום כיפור. עכשיו שאתה מספר את זה אני משחזר שהיו שתי תמונות אצלי בראש אחת מששת הימים ואחת מיום כיפור שהתערבבו אצלי. אתה עושה לי סדר בראש"
"ואז התברר ששינו לנו את המשימה ושאנחנו לא עולים על בורג'בביל, הרגשתי הקלה גדולה. כאילו שנתנו לי את החיים חזרה. התקדמנו על דרך הנפט וחיכינו שם רוב הלילה"
* "אני זוכר ששמענו מטרנזיסטור קטן רדיו"
"הטרנזיסטור הקטן שלי. הגיעה משאית שעמדה בצד, עלינו על הארגז שלה לשבת קצת. דיברנו שיותר לא יהיו מלחמות. כל העמק בער למטה"
* "הטרנזיסטור שלך היה"
"כן".
* "אני הייתי ליד הבונקר"
"מ ה א ת ה א ו מ ר. אני לא זכרתי, באמת, לא ידעתי"
* "הייתי ליד הבונקר, אני זוכר אותו, היה מחוץ לשדה הראיה של בית המכס"
"בשטח מת ?"
* "כן, ושם היו כמה שישבו ושכבו, ואני זוכר את גדר האבנים השחורות שם בכניסה לבונקר, כמו היום אני רואה את האבנים האלה מול העיניים, ואז בא מישהו, שאני לא יודע מי זה ואני רוצה לדעת, ואמר לי בסמכותיות לעבור חזרה לבית המכס, אני זוכר שבסמכותיות. ג'מיל אמר לי 'טוב תחזור' ואני היה לי הרבה כבוד לג'מיל, כי הוא היה מנוסה והיה ותיק, אתה יודע כל אחד ששנה שנתיים מעליך והולך להשתחרר אז היה במעמד, אז ג'מיל גם אמר לי שאלך ואז באתי אליך,לבית מכס. אתה היית המם כף של הכיתה השניה. ואיך שאני שם אני רואה פיטריה ענקית מול העיניים, אתה זוכר את הפיטריה"
"לא אני כנראה הייתי עם הפנים דרומה ראיתי הבזק אדיר מול העיניים והתחיל לרדת גשם אבנים מהשמים, צעקתי לכולם לחבוש קסדות לתפוס עמדות. לידי שכב סבג והיה לו טיק בצוואר וכל העורף שלו זז"
* "סבג ? לא זוכר, כאלה אבנים ירדו עלינו"
"גשם של אבנים, אני חושב שאני יודע מי אמר לך לחזור לבית המכס. לפני שנה שנתיים דיברתי עם גבעתי הוא היה רץ מ"פ, היה שם וראה הכל מזווית אחרת, לדעתי זה היה גבעתי"
* "וואללה, כן נכון אני זוכר אותו, אז זה היה גבעתי, כזה עם תספורת קצוצה כמעט קרחת"
"כן"
* "אז הוא"
"כן אז הוא כנראה הציל לך את החיים"
* " ניסים, שהיה חובש פלוגתי אמר לי פעם, שבתעלה החובש הולך קצת מאחורנית ולפניו הקצין והמ"כ עם חיילים מטהרים, אז לחובש יש פחות סיכוי למות בתעלה"
"זה לא עזר לו. יום יומיים אחרי המלחמה , לפני האסון, קיבלנו עיתונים, אלי ישב עם העיתון, קרא את מודעות האבל ואמר 'ידעתי שלא אמות במלחמה', כעבור כמה ימים הלך בבונקר"
* "היה כזה קצת שוויצר התגייס מחזור לפנינו במאי"
"אני לא שוכח את הדברים האלה שאלי אמר"
* "אתה היית בשבילי, הייתי שואל אותך שאלות, היית מרגיע אותי"
"ביום שהמלחמה פרצה כעסת עלי"
* "לא זוכר"
"המ"פ הגיע בעמידה בג'יפ, כינס את כולם וסיפר שהמלחמה התחילה, אמרתי לך באוזן 'זה הסוף שלנו'..."
* "לא זוכר"
"אתה כעסת עלי שאמרתי את זה, ושאלת אותי שוב ושוב למה אמרתי שזה הסוף שלנו, אז אמרתי לך שאתה לא צריך לקבל את הדברים כפשוטם"
* "לא זוכר" חייך.
"כעסת".
* "כשנסענו, אני זוכר שזה היה שבת, נסענו לבית המכס, אני ישבתי בקבינה ליד הנהג, אתה יודע מה זה בשבילי לשבת בקבינה, יום יפה כמו טיול שנתי, החיילים דפקו מהארגז בקצב, על הגג של הקבינה ושרו. שמחים. לא ידעו שהולכים עוד מעט למות. ואני בקבינה מרגיש מלך. מתי יצא לי לשבת ככה בקבינה ולהרגיש את עצמי..."
"אתה בטוח שזה היה שבת ? יום האסון לפי דפי היזכור באינטרנט יוצא יום חמישי ולא שבת"
* "שבת אני אומר לך, שבת... אני הזדעזתי שפתאום ראיתי את השמות שלהם על האנדרטה בתל פאחר, פתאום הבנתי שאולי שיקרו למשפחות. כשאני פתאום ראיתי את השמות שלהם כאילו שמתו בתל פאחר, אמרתי לאנשים שהיו איתי משהו פה לא בסדר, מה פתאום... זה לא יכול להיות, האנשים לא מתו פה. לא דיברו איתנו. וכשפגשתי את המ"פ במטוס, אז הוא אמר לי: אני לא אשם זה המג"ד, כמו ילד קטן, זה לא אני אשם"
"היתה שתיקה מוחלטת. לא דיברו לא שאלו לא תיחקרו. כלום, כל אחד נכנס לאוהל שלו. כשהגענו למאהל הגדודי בקוניטרה קלינג חיכה. הוא שמע שהמם כף עם המשקפיים הלך, וחשב שזה הייתי אני. כשראה אותי הוקל לו מאוד, נכנסו לאוהל הסיירים שלו ואכלנו מצופה או משהו. להרגע."
* "קלינג באמריקה. ביום כיפור פגשתי אותו, אמר שהוא לא אוהב את הארץ".

זוכר את שורת אוהלי הסיירים הריקים, שאחד עשר הלוחמים שעלו לשמים עם הבונקר שהתפוצץ ליד בית המכס העליון ברמת הגולן, לא חזרו אליהם. שורת האוהלים הזו היתה היחידה שדיברה. שתיקה כבדה רבצה על כולנו. גזירה לא מובנת הוטלה עלינו, בלי מילים, וערפל כבד וסמיך כיסה את האסון הנורא. כשהוא התפוגג, נותרנו מדממים, איש איש בודד לגורלו, לסיוטיו או לזכרונותיו.   

הבונקר של אלף

12 במאי 2007

ארבעים שנה הם מערבל ענק. מערבל שלוקח את מה שקרה שם ויוצק לתוכו אין ספור רסיסי חיים, רגשות עזים, חרדות וסיוטים. לכל מי שחזר חי משם יצק המערבל שלו את סיפורו הפרטי. וזו המציאות איתה הוא חי.

אחרי ששוחחתי עם גימל וכתבתי את הפוסט "שם הרי" הצלחתי למצוא ברשת את הסיפור של אלף משם, שנכתב לפני למעלה משנה. עכשיו אני מנסה לאתר את אלף. הנה "בונקר" הסיפור שלו :

"בונקר
1.1.06

הייתי חייל צעיר בגולני, בתקופת מלחמת ששת הימים, בן 18 ועוד קצת. עם סיום הטירונות שלנו פרצה המלחמה, וכמו שיודעים כולם היא הסתיימה מהר. בשבת בבוקר מצאנו את עצמנו במאהל אוהלי סיירים ע"י העיר קוניטרה. באותו היום מוקדם מאד בבוקר נלקחנו לאסוף תחמושת מבונקרים שהיו פזורים למכביר באזור. למה בשבת אתם שואלים? ובכן יום לאחר המלחמה איש לא ידע אם בכלל נישאר שם, או שתוך פרק זמן קצר נחזור לקו הגבול הקודם.

הפלוגה שלנו נלקחה לבונקר שנמצא ליד בית המכס העליון, ליד בריכת הקצינים, האזור ששימש גם כבית הבראה או מועדון לקצינים הסוריים המשרתים באזור. התיישבנו לארוחת בוקר, ארוחת בוקר צהלית, חצי עגבנייה, מלפפון, ביצה קשה
2 פרוסות לחם ולקינוח תה מתוק ושחור מבישול ממושך. לעסתי לאיטי את המנה, וחלמתי על הבית, שאלתי את עצמי מה עושים בני משפחתי עכשיו, חברי היכן הם כרגע וכיוצא באלו מחשבות.

אחד הקצינים הכריז: "מי שסיים לאכול יגש אלי, הקבוצה הראשונה נכנסת לפעולה". הייתי שקוע במחשבות, המתנתי להכרזה שניה, ניסיתי לברוא לעצמי כייף של שבת
בפינה שכוחת אל זו, שאני תקוע בה. קבוצה ראשונה של 11 חיילים, קמה ונכנסה אל תוך מחסן הנשק. מתכונן להצטרף לקבוצה שפכתי את שארית התה שנותר בכוס הפלסטיק הירוק.

לפתע הזדעזע העולם שלנו. קול פיצוץ אדיר ואחריו רשף של אש וענן אבק, לא הבנתי מה קורה, קמתי על רגלי כך גם עשו שאר חברי החיילים, ולפתע נחת עלינו גשם של חלקי אדם,
אצבעות, רגליים, קסדה של חייל וכולי… אני מקצר כאן כי גם לי קשה לתאר את גודל ההלם והזוועה, איש כבר לא שאל מה קרה, היה ברור לכולם שהבונקר התפוצץ על כל הבאים בתוכו.

כל המחנה הזמני היה שרוי בתוך ערבוביה של בכי ומבוכת הגיהינום שנחתה עלינו. לפתע קצין צעיר ואטום, התחיל לצעוק, לאסוף את חלקי גופות, להתפזר ולהתחיל לאסוף, כחייל צעיר וממושמע עשיתי תפנית לכיוון מהפיצוץ והחוצה, אבל לא הייתי מסוגל לבצע את הפקודה, חשבתי על חברי זה חצי שנה, חברי לנשק וטרטורי הטירונות, חברי לשמירה ולנסיעה הביתה יחד, חברים, חיילים צעירים וגאים. ועכשיו אני צריך לאסוף אותם? גוש ענקי החל לחסום את גרוני, לא בכיתי, אבל גם לא יכולתי להגיב, הייתי קפוא לא יכולתי להכיל את גודל ההלם שהגיע אלי.

תוך פרק זמן קצר, פינו אותנו למאהל, נשכבתי באוהל הסיירים שלי, לא ישן ולא ער, ציפיתי שמישהו יבוא לשוחח איתנו, להסביר להרגיע, אולם איש לא בא.
לאחר יום הגיע אלי טוביה, חייל ותיק יותר ממני, שהיה חבר ילדות, ובא לבדוק אם אני חי. אני זוכר שניסיתי לספר לו מה קרה. הוא אמר לי: "כן שמעתי הכול" והשתררה דממה, לא דיברנו יותר.

לאחר יום הודיעו לנו שאנו חוזרים לשיגרה, ומאז האירוע לא הוזכר יותר במחנה. למה אני נזכר עכשיו? ובכן נרשמתי לאתר "חברה" באינטרנט ולפני כמה חודשים פנה אלי איש, כבן 35 ושאל אותי אם הייתי באירוע הזה, כל הזיכרונות צפו ועלו
ושאלתי אותו בהתרגשות מי הוא, ומה פשר ההתעניינות שלו, הוא אמר לי שדוד שלו נהרג שם, והוא מעוניין לדעת מה קרה, הוא מרגיש שהוא ומשפחתו הם פגועי האירוע הזה, סיפרתי לו הכול, כל מה שאני יודע, וסיימתי את דברי בקול חנוק: גם אני מפגועי האירוע הזה.

אחרי כל כך הרבה שנים, האירוע הזה רודף אותי, כעננה שחורה על חיי."

עופר מת

10 במאי 2007

עופר (שם בדוי) בן 22 מת ממנת יתר. משלא ענה לקריאותיה הטלפוניים, הזעיקה אימו את אחיו ויחד דואגים מיהרו לדירתו חוששים מהרע מכל, שאכן חיכה להם. שם במיטתו מצאו את עופר מת. כל הסימנים העידו שעופר מת ממנת יתר. עופר שובה הלב, המוכשר, מלא הטוב והאוהב היה מכור לסמים. בעידוד הוריו עשה לאחרונה ניסיון גמילה אחד או שניים. כשנפגשנו שבוע לפני שנפטר אמר לי נחוש "אני רוצה להשתמש, אני רוצה את זה". הוריו  הלכו לצידו במסירות ובדאגה אינסופית. כל כך הרבה ידיים קצרות מלהושיע הושטו לעבר עופר, והוא הישיר מבט וחייך בביישנות מתנצלת. כך אולי הביט גם במוות. לא חשש ממנו. לפעמים רצה בו. ולבסוף הלך עימו.

אף ידיעה לא התפרסמה בעיתונות על מותו, עופר מת בצל. הוא הצטרף לרשימה השקופה ההולכת ומתארכת של בני נוער, צעירים ומבוגרים שמתים כאן בישראל (להערכתי מדי שבוע) ממנת יתר של סמים ואלכוהול, הרחק מעיני הציבור.

מחוץ לכיכר.

5 במאי 2007

נשארתי לעמוד באבן גבירול. מחוץ לכיכר. מנאום לנאום הרגשתי שמחיאות הכפיים שלי מזייפות. כשיצאתי משם והתקדמתי בשדרות דוד המלך, הלכה והתחזקה בי תחושת החמצה ובזבוז. 

כתבתי כאן בעיצומה של המלחמה שכל מלחמה היא כישלון של ההנהגה. שמנהיגים שמובילים את מדיניותיהם למלחמה חייבים להתפטר בלי קשר לתוצאותיה: "מאחורי כל מלחמה עומדים ראשי מדינות כושלים". תפקיד הממשל הוא לפתור בעיות בדרכי שלום. נקודה. ממשל שלא מצליח במשימתו ונאלץ להלחם כושל. ממשל שנאלץ להלחם ונוחל תבוסה כושל שבעתיים.

בזבוז נוראי הוא להביא לכיכר מאה אלף איש ולא להפגין למען השלום, למען חלוקה מחדש של משאבים לקידום אוכלוסיות נזקקות ועניות, למען קידום החינוך, ההשכלה והתרבות, למען הפרדת הדת מהמדינה ועוד ועוד.

אנו זקוקים היום להנהגה שתשקם משמעותית את הכוח הצבאי שלנו, ובו זמנית תפעל באופן נמרץ להשגת הסכמי שלום והסדרים לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, סוריה, איראן ויתר מדינות ערב. אנו זקוקים להנהגה שתהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן ולהידברות עם החמאס, עם אסאד, עם נסראללה ועם אחמדינאג'ד. אין לנו עניין בהנהגה שמספקת חדשות לבקרים הסברים הגורסים שאין לנו פרטנרים בצד השני. תפקידה של ההנהגה לשוחח ולהגיע להבנה, הסכמה ולשלום גם עם מי שלא נראה פרטנר אידאלי.

אנו זקוקים לשלום כדי שנוכל להתחיל לקיים כאן חיים.

שם הרי

4 במאי 2007

התקשרתי השבוע לגימל. גימל למד איתי בכיתות א-ג בבית הספר היסודי ואחר למדנו יחד בתיכון. בצבא היינו יחד באותה מחלקה בטירונות, בקורס מכי"ם וכמפקדי כיתות צעירים מצאנו את עצמנו באותה פלוגה במלחמה.  ימים ספורים אחריה היינו יחד גם שם. בדרך מקרה, ואולי לא, נשארנו שנינו בחיים. דרכנו נפרדו. לא שמרנו על קשר.

כשהיינו בכיתה ב' אולי ג' באתי לביתו הוא הראה לי צילום גדול שהיה תלוי אצלם בסלון. זה היה צילום של דודו שכנראה ניספה בשואה (אני חושב על המילה הזו ניספה ושימושיה, על ההיררכיה של המוות. נשמעת לי מילה שמוצאה מאותו שורש של סוף. בני אדם ניספו בשואה וניספים בתאונות , אבל משום מה חיילי צה"ל לא ניספו במלחמות ויצחק רבין לא ניספה בכיכר) גימל סיפר לי בגאווה מופגנת שדודו היה גאון של ממש במטימתיקה. זה הזיכרון המוחשי היחיד שיש לי מגימל של אותן שנים. כשהיינו בתיכון הם עברו מדירת השיכון לבית חד קומתי על אם הדרך. אני זוכר במעומעם את הוריו ואחותו. בחודשי שירותנו המשותף בצבא, גימל אימץ אותי לעיתים כאח בוגר. (צילום: שנינו עומדים על בגדי אלף בפתח האוהל עם נשק בהכתף או בהצג) החטיבה היתה אז מקום מופקר, והמושג טירטור עוד לא קיבל את משמעותו השלילית. אכן טורטרנו, ימים ולילות, נתונים לחסדיהם של אלה שנגאלו זה עתה מטריטוריהם, והפכו בן לילה למטרטרים זוטרים. אין רע ממטרטר זוטר. גימל היה מלא בתום ולפעמים בחוסר אונים. הוא לא נמנה עם אלה שנועדו לצבא או הסתגלו אליו בקלות. בפרק הצבא המשותף שלנו גימל היה מוטרד, מקטר אבל מאוד משתדל. אדם טוב ונוגע ללב.

פרק המלחמה שלי התחיל כשהמ"פ ב' החסון פרץ בסערה לתוך המאהל, ניצב בתוך הג'יפ הפתוח כמו מצביא רכוב על סוס דוהר. הוא כינס את כולנו והודיע על פרוץ המלחמה, לחשתי לגימל "זה הסוף שלנו".  גימל כעס עלי ושאל אותי שוב ושוב "למה אמרת את זה ?" ולא נרגע. אמרתי לגימל שזה מה שהרגשתי באותו רגע, ושהוא לא חייב לקחת את הדברים כפשוטם. "אז אתה לא חושב שזה הסוף שלנו ?" המשיך לשאול. לא עניתי. גימל כנראה פרש את שתיקתי כפי שרצה. בתירגולים על מודל אני לא זוכר את גימל. לי היה ברור שמהמשימה שהוטלה עלי לא אצא בחיים (לרוץ עם החוליה שלי אל הגדרות עם הבונגלור, להניח אותו נכון, להכניס לתוכו את הנפץ, להפעילו, לסגת למסתור בטווח בטחון, להמתין לפיצוץ, לצעוק "פוצץ", לרוץ לגדרות, לשכב ליד הפירצה ולצעוק בכל הכוח "פירצה פירצה"). "לא אצא בחיים" נתפס אצלי באותם ימים אחרת, המוות היה רחוק ולא שייך. כשעלינו ביום שישי אל הגבעה נתקלנו בזחל"ם פגוע ולידו גופת חייל משחירה קטועת אברים – המוות קיבל בנוסף לשמו גם מראה. – כך, קידמה את פנינו המלחמה במוות שפער את פיו השחור לעומתנו. כעבור זמן מה, משימתנו שונתה וחשתי הקלה רבה. מאוד. – לא עוד ריצה אל הגדרות, לא עוד "פירצה פירצה". המשכנו לנוע על הדרך צפונה, העמק למטה בער. אמרתי לגימל "קבלת שבת, הנרות דולקים", בלילה נכנסנו להמתנה לקראת תנועה עם אור ראשון. הכוח שכב לאורך הדרך וגימל ואני מצאנו מפלט במשאית שחנתה בסמוך. שמענו ברדיו חדשות ואמרתי לגימל "אין יותר צבא לאוייבים, עכשיו יהיה שלום" גימל היה מאושר, רווח לנו.

כעבור שישה ימים עמדנו מול התופת. שם.

מאז, לא תיחקרו אותנו, לא דיברו איתנו והמסר הכללי בלא מילים היה לסתום את הפה. אז סתמנו. כולם חגגו את הניצחון הענק. היינו הכי גדולים הכי חזקים, הכי מנצחים. לא היה מקום לאירועים זניחים משביתי שמחה כמו האסון שקרה שם. ביום הלוויה לקחו אותנו לשמש משמר כבוד. ירינו מטחים ושמענו צרחות ובכי נורא והייתי עסוק באיטום פנימי מגונן. אני זוכר שהרב סמל הטברייני אמר בסוף הלוויה לחיילים שעמדו הלומים מול הקבר הענק "גשו להיפרד מהחברים שלכם" והאיץ בנו לשים אבן או פרח על העפר. דבריו נשמעו לי אז מתקתקים כמעט מגונים והיום חכמים. אחר כך הוזמנו לארוחת צהריים בפנסיון שהיה שייך להורי חייל בפלוגה. ושבנו מיד לשטח. נבלענו בשיגרה. לא דיברנו על האחד עשר ועל מה שקרה שם.

בטלפון, הצגתי את עצמי בשמי המלא. הוא שתק קצרות ואמר "אני לא מאמין" ואחר כך הוסיף "הרבה שנים אני מחכה לטלפון הזה". דיברנו ודיברנו. השנים טישטשו ולעיתים עיוותו את התמונות ואת סדר העובדות, אבל דיברנו. הצעתי לגימל שבמלאת ארבעים שנה לאסון ניסע לקבר האחים וגם לשם.

mek-15-05-07 030.jpg

מה עובר על אדם (2)

3 במאי 2007

מה עובר על אדם, שמאה אלף איש מתכנסים בכיכר העיר, ודורשים ממנו להתפטר ממקום עבודתו.