Sub Stance

נכתבו 7 תגובות לפוסט “משפחת קבר אחים”

1. גיורא:
   24 במאי 2007, בשעה 12:37

   צמרמורת בכל גופי כאילו הזמן לא עבר!!!
   משה אני מודה לך מדוע חיכיתה כל כך!!!

2. mekron:
   24 במאי 2007, בשעה 13:02

   כבר כתב בקהלת החכם באדם:
   "עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות".
   וכמובן "כי לכל חפץ יש עת".

3. גיורא:
   24 במאי 2007, בשעה 14:54

   משה היקר!
   אתה באיזה שהוא מצב בגלל שלא היו קצינים הייתה כמכ בכיר אחראי.

   אני כעסתי על המפקדים דבר גם שהתבטא בהתנהגותי ומשם הדרך היתה לעברתי לשיריון.

   בגלל שנשארתה בחטיבה ציפיתי ממך כבעל אחריות ויושרה לטפל באסון.

   כמכ צעיר ומתוסכל ראיתי בכל סגל המפקדים משתפים של בזה אלוש והמחט.

   מכאן ההקלה הרבה שחשתי בהעברתי לשיריון.דבר שלא הקהה לעולם את כעסי על העלומים שנקטפו לשוא אחרי שהמלחמה כבר נסתימה והמשימה היתה חסרת ערך
   והביצוע של המפקדים היה רשלני וכאשר ,כמפקד בפלוגה ,ניסיתי לדבר עם בזה- המפ הוא פגע וזלזל בי .
   אני מוחל על כבודי וסולח לו כיום רק חבל שהיה מפקד כל כך גרוע.

   צר לי על חברי האהובים שנפלו ועל משפחותהם.

   נמסטה גיורא.

4. mekron:
   24 במאי 2007, בשעה 16:28

   גיורא,
   האסון נותר יתום, כדרכם של כשלונות.
   לעולם לא נדע מה קרה בבונקר שעלה לשמים, משום שכל אחד עשר החיילים נהרגו ולא נותר אפילו עד אחד לספר.
   יתכן שהאסון היה בלתי נמנע. יתכן שנבע מפזיזות או חוסר עירנות של מישהו שהיה שם. כאמור לעולם לא נדע.
   כמוך, גם אני חש בשבריריותם של החיים – יודע שנותרתי בחיים משום שהתמהמהתי יחד עם חיילנו חמש עשר דקות. לפעמים אני חושב שאולי אם הייתי שם ליד הבונקר, אולי הייתי משפיע על משהו – אולי לא הייתי נותן להם להיכנס לבונקר. אבל מצד שני ג'מיל ובן יקר זכרונם לברכה היו ותיקים ובכירים משנינו. ולכן סביר יותר להניח, שאם היינו שם היינו מתרסקים עם כולם.
   המשימה שקיבלנו לא נראתה לי מופרכת, המלחמה הסתיימה זה עתה בסערה, וסריקת תאי שטח באופן יסודי נראתה פעולה הגיונית. ולכן אני חולק עליך בהערכה שהפעולה מהבחינה הצבאית "היתה חסרת ערך". המשימה לא היתה שווה את המחיר הכבד ! – בכך אין לי כל ספק.
   במבחן התוצאה אני מסכים איתך לחלוטין שהביצוע ברמת הפיקוד (גדוד\פלוגה) היה לקוי. והעובדה שבשטח לא היה איתנו קצין היא רשלנית.
   כתבתי כאן על השתיקה הקשה ששררה מסביב, דבר האסון הושתק ודבר לא פורסם בעיתונות. לא ידענו מה משפחות הנופלים יודעות. גם אנחנו שהיינו מאוד קרובים, שכמעט נגענו במוות לא ידענו מה בדיוק קרה. וגם אנחנו שנינו גיורא, לא דיברנו אחד עם השני על האסון, גם עלינו ירדה השתיקה. נשאבנו לתוך שגרת המשימות בצומת חושניה, ולא ידענו איך לדבר על המוות הנורא שהתרחש מול עיננו. כשברקע המדינה חוגגת באופוריה את הניצחון.
   אני עזבתי את הפלוגה לקורס (לדעתי עוד לפני שאתה עברת לשיריון) ולא הייתי בחטיבה חצי שנה, לא חזרתי לגדוד אלא לבית ספר למכי"ם.
   באותם ימים האמון שלי במערכות הצבא היה רב. הייתי משוכנע שהצבא יבדוק את עצמו ביושר וללא משוא פנים ויפיק את כל הלקחים. לא האמנתי שהאסון יטוייח. ולכן, לא הרגשתי שיש לי תפקיד "לטפל באסון". היום אני מבין, שהאסון "טיפל" בנו יותר מאשר אנחנו "טיפלנו" בו.
   המחשבה על מותם לפני ארבעים שנה, אינה מרפה.

5. גיורא:
   25 במאי 2007, בשעה 10:23

   משה היקר!
   כתיבתך וכנותך לא מחפות על חלקך הפאסיבי במחדל ההשתקה של האסון.

   "הייתי משוכנע שהצבא יבדוק את עצמו ביושר"-מצטט אני אותך.אבל אתה יודע שהצבא לא תחקר אותך ואותי.אני פניתי למפ ובקשתי חק'רה והוא איים להוריד אותי לטרש וזרק אותי מהחטיבה.בנגוד אלי אתה הדחקתה את האסון והלכתה לקורס כאילו לא קרה כלום.גם כיום אתה חושב שפלוגה בטירונות בלי חבלן בלי קצין בלי מפ בלי מגד אלוש שעסק בזיונים בלי מחט יוצאת לפעילות מבצעית שההוראה שעל כל פעילות גם באימון צריך שיהיה קצין חונך.

   אתה המשכתה לשרת בחטיבה בה החילים הופכים להיות גיבורים בגלל רשלנות ואי תפקוד המפקדים.

   ההלם הגדול שלי גדל שבעתיים כאשר נוכחתי לדעת שאף אחד לא מתחקר אותי

   איו שום שיחה לא עם המפ השקרן חסר- התקשורת ,לא עם המגד הנואף ולא עם המחט הכושל.

   לא תשכנע אותי שהיה צורך לשלוח טירונים בשבת לטיהור בונקר'ם.

   מחדל אסון בית המכס השתקתו הם אחד מני הסיבות שהביאו אותנו למלחמת יום כיפור וכו….עד היום

   מכאן ההחלטה להתגרש מחטיבת גולני וזה אחד הגורמים שבייאושי ובצערי הכבד

   חשתי אכזבה עמוקה מהתנהלות החטיבה ומתפקודה הלקוי ואותך ראיתי כחלק

   ממנה.

   לקח לי ארבעים שנה לסלוח לי ולכל המעורבים על החטא שחטאנו לנופלים ולמשפחותיהם.

   נמסטה גיורא.

6. mekron:
   25 במאי 2007, בשעה 15:40

   גיורא,
   יש ביננו הסכמה בנושא אחד והוא שהאסון הנורא בבית המכס העליון לא נחקר כנראה באופן הולם על ידי ועדת חקירה. וששתיקה קשה ירדה עליו.
   בנושאים האחרים איני נחרץ כמוך. ובחלקם אף חולק עליך.
   מה שמחבר ביננו הוא שותפות הגורל – שנינו ממ כפים צעירים נחשפנו לאסון נורא שהתרחש מול עיננו ובו אחד עשר חיילים איבדו את חייהם. האסון הזה מלווה אותי לאורך חיי. השתיקה לא היתה שיכחה. דיברתי על האסון וכתבתי עליו כבר לפני שנים רבות.
   אני גאה בשירות שלי בחטיבה.
   אהבתי את החטיבה, את חברי ומפקדי המעולים, השרות בה תרם גם הוא לעיצוב אישיותי וערכי. כמו כל חייל קרבי באותן שנים, עמדתי במספר לא קטן של מצבי סיכון חיים ולחץ – ידעתי שיש לי על מי לסמוך ושאני וחיילי נמצאים בידיים טובות. היו לפעמים טעויות, היו חילוקי דעות, היו אנשים מעולים ולצידם פחות טובים, אך באופן כללי מזוית הראיה שלי – החטיבה בזמן שרותי היתה כוח צבאי מעולה.

   בליבך יש כעס על החטיבה ואיני רוצה להתווכח איתו. – אני מכבד אותך ואת רגשותיך ויודע שדבריך באים ממקום כואב ופגוע.

7. גיורא:
   25 במאי 2007, בשעה 23:06

   משה היקר!
   קרה לי נס היגעתי לבית-הספר של טירונות חיר של השיריון בחסה ליד גוליס.

   ונדהמתי מהארגון הזכויות היחס האוירה בין המפקדים והטירונים .ההשואה היתה בלתי נמנעת.נוכחתי לדעת שאפשר אחרת.זה היה צבא אחר.מפקד הבסיס המפים
   והסגל עבדו ביחד בתקשורת.

   הפכתי למפקד מחלקה התנדבתי לערוך את ההלויות של נופלי מלחמת ההתשה.

   ערכתי טקסי הלויות בכל הארץ עם משמר כבוד מקצועי.

   במפגשי עם טקסי המות בשיריון בהיותי חלק אמיתי בסגל פיקוד איכפתי ומיומן

   הבנתי לצערי דרך השוואה כואבת,איך הפקיר הגדוד והחטיבה את לוחמיו
   ומשפחותהם.גאות החטיבה היא ריקה מתוכן.צר לי על חילי פלוגת מחזור פברואר
   וסגל המפגדים ומשפחות הנופלים .האמת המרה של גולני-חורני התגלתה במערומיה גם במלחמת לבנון השניה .
   אני מודה לך משה היקר שאפשרתה לי להוציא את תיסכולי.ושמח אני על שביעות רצונך ואמונך בחטיבה בעצם לא חויתה מסגרת אחרת.
   נמסטה גיורא.