Sub Stance

התקשרתי השבוע לגימל. גימל למד איתי בכיתות א-ג בבית הספר היסודי ואחר למדנו יחד בתיכון. בצבא היינו יחד באותה מחלקה בטירונות, בקורס מכי"ם וכמפקדי כיתות צעירים מצאנו את עצמנו באותה פלוגה במלחמה.  ימים ספורים אחריה היינו יחד גם שם. בדרך מקרה, ואולי לא, נשארנו שנינו בחיים. דרכנו נפרדו. לא שמרנו על קשר.

כשהיינו בכיתה ב' אולי ג' באתי לביתו הוא הראה לי צילום גדול שהיה תלוי אצלם בסלון. זה היה צילום של דודו שכנראה ניספה בשואה (אני חושב על המילה הזו ניספה ושימושיה, על ההיררכיה של המוות. נשמעת לי מילה שמוצאה מאותו שורש של סוף. בני אדם ניספו בשואה וניספים בתאונות , אבל משום מה חיילי צה"ל לא ניספו במלחמות ויצחק רבין לא ניספה בכיכר) גימל סיפר לי בגאווה מופגנת שדודו היה גאון של ממש במטימתיקה. זה הזיכרון המוחשי היחיד שיש לי מגימל של אותן שנים. כשהיינו בתיכון הם עברו מדירת השיכון לבית חד קומתי על אם הדרך. אני זוכר במעומעם את הוריו ואחותו. בחודשי שירותנו המשותף בצבא, גימל אימץ אותי לעיתים כאח בוגר. (צילום: שנינו עומדים על בגדי אלף בפתח האוהל עם נשק בהכתף או בהצג) החטיבה היתה אז מקום מופקר, והמושג טירטור עוד לא קיבל את משמעותו השלילית. אכן טורטרנו, ימים ולילות, נתונים לחסדיהם של אלה שנגאלו זה עתה מטריטוריהם, והפכו בן לילה למטרטרים זוטרים. אין רע ממטרטר זוטר. גימל היה מלא בתום ולפעמים בחוסר אונים. הוא לא נמנה עם אלה שנועדו לצבא או הסתגלו אליו בקלות. בפרק הצבא המשותף שלנו גימל היה מוטרד, מקטר אבל מאוד משתדל. אדם טוב ונוגע ללב.

פרק המלחמה שלי התחיל כשהמ"פ ב' החסון פרץ בסערה לתוך המאהל, ניצב בתוך הג'יפ הפתוח כמו מצביא רכוב על סוס דוהר. הוא כינס את כולנו והודיע על פרוץ המלחמה, לחשתי לגימל "זה הסוף שלנו".  גימל כעס עלי ושאל אותי שוב ושוב "למה אמרת את זה ?" ולא נרגע. אמרתי לגימל שזה מה שהרגשתי באותו רגע, ושהוא לא חייב לקחת את הדברים כפשוטם. "אז אתה לא חושב שזה הסוף שלנו ?" המשיך לשאול. לא עניתי. גימל כנראה פרש את שתיקתי כפי שרצה. בתירגולים על מודל אני לא זוכר את גימל. לי היה ברור שמהמשימה שהוטלה עלי לא אצא בחיים (לרוץ עם החוליה שלי אל הגדרות עם הבונגלור, להניח אותו נכון, להכניס לתוכו את הנפץ, להפעילו, לסגת למסתור בטווח בטחון, להמתין לפיצוץ, לצעוק "פוצץ", לרוץ לגדרות, לשכב ליד הפירצה ולצעוק בכל הכוח "פירצה פירצה"). "לא אצא בחיים" נתפס אצלי באותם ימים אחרת, המוות היה רחוק ולא שייך. כשעלינו ביום שישי אל הגבעה נתקלנו בזחל"ם פגוע ולידו גופת חייל משחירה קטועת אברים – המוות קיבל בנוסף לשמו גם מראה. – כך, קידמה את פנינו המלחמה במוות שפער את פיו השחור לעומתנו. כעבור זמן מה, משימתנו שונתה וחשתי הקלה רבה. מאוד. – לא עוד ריצה אל הגדרות, לא עוד "פירצה פירצה". המשכנו לנוע על הדרך צפונה, העמק למטה בער. אמרתי לגימל "קבלת שבת, הנרות דולקים", בלילה נכנסנו להמתנה לקראת תנועה עם אור ראשון. הכוח שכב לאורך הדרך וגימל ואני מצאנו מפלט במשאית שחנתה בסמוך. שמענו ברדיו חדשות ואמרתי לגימל "אין יותר צבא לאוייבים, עכשיו יהיה שלום" גימל היה מאושר, רווח לנו.

כעבור שישה ימים עמדנו מול התופת. שם.

מאז, לא תיחקרו אותנו, לא דיברו איתנו והמסר הכללי בלא מילים היה לסתום את הפה. אז סתמנו. כולם חגגו את הניצחון הענק. היינו הכי גדולים הכי חזקים, הכי מנצחים. לא היה מקום לאירועים זניחים משביתי שמחה כמו האסון שקרה שם. ביום הלוויה לקחו אותנו לשמש משמר כבוד. ירינו מטחים ושמענו צרחות ובכי נורא והייתי עסוק באיטום פנימי מגונן. אני זוכר שהרב סמל הטברייני אמר בסוף הלוויה לחיילים שעמדו הלומים מול הקבר הענק "גשו להיפרד מהחברים שלכם" והאיץ בנו לשים אבן או פרח על העפר. דבריו נשמעו לי אז מתקתקים כמעט מגונים והיום חכמים. אחר כך הוזמנו לארוחת צהריים בפנסיון שהיה שייך להורי חייל בפלוגה. ושבנו מיד לשטח. נבלענו בשיגרה. לא דיברנו על האחד עשר ועל מה שקרה שם.

בטלפון, הצגתי את עצמי בשמי המלא. הוא שתק קצרות ואמר "אני לא מאמין" ואחר כך הוסיף "הרבה שנים אני מחכה לטלפון הזה". דיברנו ודיברנו. השנים טישטשו ולעיתים עיוותו את התמונות ואת סדר העובדות, אבל דיברנו. הצעתי לגימל שבמלאת ארבעים שנה לאסון ניסע לקבר האחים וגם לשם.