Sub Stance

מה עובר על אדם, שועדה בראשות שופט מכריזה עליו בריש גלי שהוא כשל. מה עובר על אדם שכשלונו ופזיזותו גרמו למוות.

אלימות המשטרה כנגד אזרחים אינה מקרית. התמונות שהוקרנו הערב בטלוויזיה – שוטרים עטים באכזריות להכות סטודנטים, ושוטר גברתן וקצר מצח נוגח בפניה של סטודנטית, מצטרפים לתמונות הקשות מעמונה. אין מדובר בעשבים שוטים אלא בתופעה שהמשטרה אינה עושה די כדי לבלום אותה. הציבור הרחב אינו שם את מבטחו במשטרה, אזרחים רבים נואשו מלערב את המשטרה באירועים קשים בחייהם משום שלמדו להכיר את אוזלת וקוצר ידה. דימויה של המשטרה הוא בשפל מחפיר – פרשת האחים פריניאן והשוטר הרוצח צחי בן אור, בריחתו של בני סלע, התנהלות המשטרה בפרשת רצח תאיר ראדה בקצרין – כל אלה ועוד לא הוסיפו לה כבוד ויקר. לכן תמוה כיצד היא לא מתעשתת, ולא עושה לשפר את מעמדה. משהו בהבנת תפקידם של השוטרים לקוי. בבתי הספר לשוטרים, יש לחזור ולשנן : השוטרים הם משרתי הציבור ושוטר המכה אזרח הוא עבריין אלים שמועל בתפקידו.

"אני סוחרת סמים. אני חונה ברחובות חשוכים מחכה לאדם (בדרך כלל צעיר) להחליף עימו חבילה קטנה בכמות גדולה ולא פרופורציונית של כסף. אני מחלקת אותה ל 14 מנות עטופות ומנדבת אותן ל"צרכן" שלי. אני משתמשת במונח צרכן משום שאני מספקת רק למכור אחד שהוא לקוח שאינו משלם. הסיפור שלי אינו ייחודי. אני עוד דילרית מקרית של מכור מקרי…"

כך פותחת אנה רייט את סיפורה האישי Desperate measures בגרדיין ב 18 באפריל. אנה רייט מרצה באוניברסיטה אם לבן בן ה 19. השמות בדויים אך הסיפור קשה וחשוב. אנה משתפת את הקורא בהחלטתה לממן את רכישת ההרואין לשימושו של בנה המכור. זה לא רק סיפור אישי אלא ביקורת חברתית נוקבת על מדיניות הסמים הנירפית, על המלחמה בסמים ההופכת אנשים אומללים לעבריינים ועל אם אמיצה ומסורה שאינה נוטשת את בנה. כך מתארת אנה את בן :

בן חי חיים חד מימדיים, אבל אינו אדם חד מימדי. התמכרותו מניעה את התנהגותו, כמו שהוא תובעני, מאיים וקשה, הוא גם רגיש, יצירתי ואינטיליגנטי. הוא בהלם נוכח הכוחות ההרסניים של זעמו כשהוא זקוק לסמים. הוא מתבייש בהשפעה הרעה שיש לכך עלינו, ולמרות זאת אין בכך כדי להשפיע ולשנות את התנהגותו. ואולי דבר לא יכול ולא יוכל."

הגרדיין מפרסם את תגובות הקוראים למכתבה של אנה. המכתבים מציגים קשת עמדות רחבה. יש שאינם מקבלים את דרך התמודדותה של האם עם התמכרות בנה, ואחרים התומכים בה או מספרים את סיפורם האישי. רבים מהם חוו את ההתמכרות על בשרם, כמו פולטון גילספי מקיימבריג':

" לפני שבע שנים בני בן ה – 33 מת ממנת יתר. שנה לאחר מכן העדתי בפני ועדה שעסקה במדיניות סמים. המלצתי שסמים יהיו בפיקוח ממשלתי כמו האלכוהול והסיגריות, ושההתמכרות לסמים תוכר כמחלה שמטפלים בה ולא כפשע שראוי לעונש. שינוי כזה במדיניות הסמים יגרום לשני דברים : סמים יהיו בפיקוח הממשלה ולא בפיקוח הפשע. ושימוש בסמים יהיה עניין של בריאות הציבור ולא מערכת המשפט. זה יחסוך למדינה מליארדים שמוצאים על שיטור, שיפוט וניהול המלחמה בסמים שאינה מנצחת. זה גם עשוי להציל את בן ולמנוע את נפילת משפחתו" .

פיסת בד מלבנית מאויירת לכיסוי ארונות חללים.

(ערב יום הזיכרון תשס"ז)

"המריחואנה מזיקה לריאות אך המרכיב הפעיל שבה עשוי לסייע במאבק בסרטן הריאות":
THC המרכיב הפעיל במריחואנה, עשוי להיות תרופה לסרטן הריאות.
תוצאות מחקר שנערך ע"י Anju Preet, Ph.D. מאוניברסיטת Harvard, ובו הוזרק ה THC לעכברים חולים בסרטן ריאות, הראו שהגידול הצטמק בחצי ונמנעה התפשטותו, זאת בהשוואה לעכברים שלא קיבלו את הטיפול.
המחקר הוצג השבוע בכנס השנתי של American Association for Cancer Research.
אלה כמובן ממצאים המפיחים תקוות, אבל מדובר במחקר שנעשה על עכברים ועוד ארוכה הדרך עד להפיכת הממצא לתרופה בדוקה. זו כמובן בכל מקרה, חגיגה גדולה לחובבי הקנביס, וכמו שאני מכיר אותם, לא יחמיצו את ההזדמנות להוכיח לכל שהצמח הירוק החביב עליהם הוא בעצם פצצת בריאות.
לכן, מן הראוי לאזן ולהדגיש, שהסגולות הרפואיות של הקנביס אינן מבטלות את הנזקים הנגרמים מצריכתו.

את הידיעה קראתי לראשונה ב JOIN TOGETHER

אחת מהדרכים להפחית את מספר המתמכרים היא לתת להם למות.
"יותר טוב שימותו" זו תגובה ששמעתי לא פעם במו אזני. אי נקיטת פעולות למניעת מוות ממנת יתר היא מחדל שהוא מדיניות.
אי פרסום נתונים על מספר מקרי המוות ממנת יתר בישראל הוא חלק מהקמפיין הדומם לחיסול מתמכרים.
אין לי ספק שמעולם לא ישבה מועצת חכמי הרשות למלחמה בסמים וקיבלה החלטה להמית את המתמכרים, אבל גם ההיפך אינו נכון. העלון היחיד שהופק עד כה בישראל למניעת ממות ממנת יתר נעשה ביוזמה מקומית כאשר הרשות למלחמה בסמים נמנעה מלהשתתף בו.
במדינות רבות נעשות מזה שנים פעולות למניעת מוות ממנת יתר. היום למשל התבשרתי שבאנגליה הושק אתר חדש OD999 פשוט ונגיש ובו הנחיות בהירות.
ואצלנו : יוק.
הם הביאו את זה על עצמם, אז שימותו.
פתרנו כבר את בעיות הביטחון ? העוני ? הבריאות ? תאונות הדרכים ? התחממות כדור הארץ ? אין לנו יותר בעיות ? רק ללמד את הנרקומנים איך להזריק סמים בלי למות ?
ותשובתי היא – מי שמוותר על הצלת נפש אחת, סופו שיוותר על הצלת נפשות נוספות, אחת מהן עלולה להיות מאוד יקרה לך.

איזה יופי, התקבלה דרישתו של השר הרצוג להעביר את הטיפול בניצולי השואה למשרדו.
יש !
עכשיו יוקם אגף חדש לטיפול בניצולי השואה במשרד הרווחה הלא הוא המשרד לשרותים חברתיים. בראש האגף יעמוד מנהל. למנהל יהיה סגן ולשניהם תהיה לשכה ומזכירה. המנהל ימנה שלושה מנהלי מחוזות – מנהל מחוז לצפון, למרכז ולדרום. לשלושת מנהלי המחוזות יהיו בלשכתם סגן מנהל ומזכירה, בכל מחוז ישמשו שני עובדים בכירים בתפקיד מפקחים על הטיפול ועל השיקום של ניצולי השואה. בכל מחוז תוקמנה מחלקות אזוריות או עירוניות לטיפול בניצולי שואה. בראש כל מחלקה עירונית או אזורית, יעמוד מנהל, לידו ישמש סגן ולשניהם תהיה מזכירה. בכל מחלקה יעבדו חמש עובדות סוציאליות, שלצורך הכשרתן לתפקידן תעבורנה קורס מזורז. כדי לקרבם להבנת נושא השואה יצאו המנהלים, הסגנים, המזכירות, המפקחים והעובדות הסוציאליות למסע בן עשרה ימים לפולין. כדי להתאושש ולהרגע יחנו בדרך חזרה לישראל במשך יומיים בפראג – לקאזינו ולשופינג.
בינתיים ימצאו את עצמם עובדי השיקום ממשרדי האוצר והביטוח הלאומי פגועים מאוד. יש בהם כאלה שעשו ימים כלילות כדי למרר את חיי ניצולי השואה ולהשפילם, ועתה יוותרו ללא פרנסה וללא הסיפוק שבצידה. מנכ"לי הביטוח הלאומי והאוצר יכריזו שהעובדים לא יפגעו ושימצא להם תפקיד הולם אחר, חרף זאת, יכריזו ועדי העובדים על סכסוך עבודה שיביא בעקבותיו גם לשביתה. העובדים יטענו שחל שינוי לרעה בתנאי עבודתם, שהם לא יסכימו להיות מובלים כצאן. בית הדין לענייני עבודה יפסוק שעד למציאת פתרון ראוי לסכסוך, ועל מנת להגן על זכויות העובדים, יוקפא המצב. כלומר הטיפול בניצולי השואה לא יעבור לידיהם המושטות של עובדי משרד העבודה והרווחה, הלא הוא המשרד לשירותים חברתיים, שזה עתה חזרו חדורי מוטיבציה מהקזינו בפראג.
אחרי מאבקים ושביתות ודיונים תוקם ועדה בראשות שופט בדימוס, קצין גבוה במיל, סגן ראש מוסד, מנכ"ל לשעבר ופרופסורית. הועדה תדון, בכובד ראש, ותפרסם מסקנות ביניים, ואח"כ המלצות. ואף תגיש ליו"ר הכנסת עותק ראשון כרוך ומהודק. על פי החלטות הועדה, הטיפול בניצולי השואה יתחלק בין משרד האוצר, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה הלא הוא המשרד לשירותים חברתיים. הועדה תקבע, שיוקם מטה לתיאום העבודה בין שלושת הגופים. בראש מטה התיאום יעמוד ראש המטה, ובלשכתו ישמשו סגן ראש המטה ומזכירת מטה. ליד ראש המטה תוקם מועצה ציבורית מייעצת . בינתיים ועדת טירקל לא תאשר את מינוי המועמד לתפקיד מנהל מטה התיאום, משום שהתברר שכאשר זה כיהן פעם כנשיא המדינה הוטל בו קלון, אלא שהמועמד יטען שהוא שילם את חובו לחברה ושהוא ראוי לשמש כמנהל מטה התיאום ושהוא ביקש סליחה מא' הראשונה ומא' השניה. פרקליטיו יטענו שהחוק לא קבע שלתפקיד ראש המטה לא ימונה מי שנאשם בעבירה שיש עימה קלון.
קשה, קשה עם השואה.

הירשזון – גנבת ? סוגרים עליך ? הודה באשמה. הבע חרטה עמוקה, נמק את המעידה בנסיבות אישיות משפחתיות, באותה הזדמנות לך על "התפטרות ממלכתית" (טובת המדינה, אהבת המולדת בלה-בלה-בלה) מהממשלה, מהכנסת ומתפקידיך הציבוריים. גונב ומודה – ירוחם ! אל תשתהה יותר מדי עם ההודאה. פנה לעסקים.

קצב – אנסת ? עשית מעשים מגונים ? אל תודה ! שלא תעיז. אונס ומודה לא ירוחם ! המשך בהכחשה גם אם תורשע בכל הערכאות. המשך לטעון לחפותך גם מתוך התא בבית הכלא. התמד בקו העדתי. זכור – אתה קרבן, הקם עמותה להמשך הפעילות ציבורית נגד קיפוח, עיוות הדין שפיטה ע"י תקשורת וכיו"ב.

אולמרט – יש דברים בגו ? בטל אותם בהינף יד. בלי לחץ. בעיניינך השונים לא השארת קצוות פרומים. אתה לא פראייר – לא רחמים ולא ירוחם. ראשי ממשלה גם כשהיו נגדם לכאורות כאלה ואחרות, יצאו חלק. ואם חלילה יהיה כתב אישום ? אתה יודע שתצא ממנו נפיחה ולא יותר.

הבוקר התבשרתי מידיעה בעיתון הארץ שסול לוויט מת.
סול לוויט Sol LeWitt אמן בעל שיעור קומה היה אמן קונספטואלי מנימליסטי – הרעיון הקונספט הוא זה שהיה חשוב יותר מאשר הביצוע. הכרתי אותו לראשונה באמצעות קטלוג שרכשתי בחנות ספרים משומשים, הקטלוג שצד את עיני ליווה את תערוכתו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב 1978. מאז יצירתו של סול לוויט מרתקת ומסקרנת אותי. בכל פעם שראיתי עבודות שלו הרגשתי שמחה, חגיגה ויחד עם זאת הזמנה מאתגרת.
לוויט נולד ב 1928 בקונטיקט להוריו יהודים שהיגרו מרוסיה לארה"ב, אביו הרופא נפטר כשהיה בן שש ואימו עודדה את העניין שמצא סול באמנות.
גיליתי ביצירתו של סול לוויט קשת רחבה של רעיונות שנעה מצד ילדותי, בסיסי, ראשוני, קובייתי – אמן ילד, אל צד חקרני, הוגה, שכלתני, חידתי – בלשן מתמטיקאי. ובתווך מוסיקה, הרבה מוסיקה, רשתות ומבנים מתפרקים נבנים ומשתלבים, ותנועה וצבע.
סול לוויט מת אבל לא עוזב.

בבקר נקום אל יום עבודה ונאטם לתוך עצמנו, עד כדי כך שחלקים רבים בסביבתנו יהפכו להיות שקופים ובלתי נראים.
הוושינגטון פוסט העמיד בתחנת הרכבת התחתית הומה בלב העיר, את אחד מכשרונות המוזיקה הבולטים ביותר הכנר הצעיר ג'שוע בל, לנגן במשך שעה ממיטב היצירה הקלסית. בל במכנסי גינס וכובע קסקט, הוציא את כינורו היקר סטראדיווריוס פתח את נרתיקו כדרכם של אמני המחילות התת קרקעיות המצפים למעות, והחל לנגן. למעלה מאלף איש חלפו על פניו ממהרים אל מקום עבודתם או אל יעדם, רק מעטים עצרו להקשיב. אחת זיהתה אותו…
המאמר המרתק בוושינגטון פוסט (תודה ל Steven D. Levitt שבבלוג שלו ב freakonomics מצאתי את ההפנייה למאמר ) מנסה להבין ולנתח את האירוע.
אני יצאתי לאחר קריאתו עם ההרגשה שלא החיים חומקים מהאדם, אלא שהאדם חומק מהחיים ואוטם את עצמו מהם.
מי שמדבר.

הבית שהמתנחלים "רכשו" בחברון קיבל את השם בית המריבה, שם שעושה חסד עם מתיישביו – אנשי ריב ומדון.
הגדה המערבית שנכבשה ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים נשארה ועודנה שטח כבוש וכל הפעולות ההתנחלותיות המתבצעות בו הם פעולות כובש. פעולות שמחבלות ביודעין ובמכוון בסיכוי לשלום, שכן משמעות השלום היא נסיגה מהשטחים הכבושים.
ממשלות ישראל ממערך ועד הליכוד נתנו יד לביסוס הכיבוש שהשחית ומשחית, נגררו או יזמו את הקמת ההתנחלויות, על מנת לצמצם את מרחב התימרון למציאת פתרון לסכסוך הישראלי פלסיטני.
בית ריב ומדון זה הוא דוגמא לדרך שבה כפה מיעוט קיצוני על מדינת ישראל את רצונו. כך פעלה מכונת ההתנחלות כל השנים – הציבה עובדות בשטח וכך אנחנו שקועים עד צוואר במרחץ הדמים.