Sub Stance

רשויות הלוחמות עד חורמה בסמים נוהגות בלא חוכמה לטשטש את ההבדלים בין הסמים השונים מחשש שמישהו חלילה עלול להתפתות להשתמש בסמים משום שהם "קלים". ולכן שוב ושוב נשמעת בקירבם האימרה ש"אין סמים קלים". "כל הסמים קשים" וכיו"ב. בעולם במקומות רבים נהוג לסווג סמים לפי שלוש קבוצות A, B ו- C כאשר בקבוצת A הסמים הגורמים לנזק הרב ביותר. החלוקה לקבוצות בדרך זו היא לעיתים לא עניינית ומושפעת מלחצים לא מקצועיים. לכן, אורו עיני כשקראתי ביום שישי בלנסט (LANCET) את המאמר שנושא את הכותרת Development of a rational scale to assess the harm of drugs of potential misuse ובו הצעתם של הכותבים Nutt, King, Saulsbury ו – Blakemore לסולם אלטרנטיבי להערכת נזק אפשרי של שימוש לרעה בסמים. כל חומר נבחן על בסיס עובדות וידע מדעי, בתשע קטגוריות במימדי הנזק הגופני, הנטיה לגרום תלות וההשפעות החברתיות .
כמו כן נבחנו חומרים "חוקיים" כמו אלכוהול סיגריות גאת וחומרים נדיפים. כל חומר וחומר דורג פעמיים פעם על ידי מומחים עצמאיים ופעם ע"י רופאים פסיכיאטריים מומחים בתחום ההתמכרות. ממוצע שני הדירוגים נתן ציון בכל אחת מתשע הקטגוריות שהממוצע שלהם נותן ציון לכל אחד מהמימדים.
זהו ניסיון מעניין.

במאמרו "כמה קל לשנוא אותם" כותב נדב שרגאי היום בהארץ:

חברון של מדינת תל אביב היא עיר ערבית, שבה מתגוררים כמה מאות יהודים באופן זמני עד "הסדר הקבע". חברון של ציבורים דתיים וחרדיים נרחבים היא עיר האבות, שבה כונן דוד את מלכותו, עיר שהיישוב היהודי התקיים בה "מאז" ויתקיים "לתמיד".
חברון היא גם בבואה נאמנה לקו החוצה את החברה הישראלית בין הציונות החילונית, שבשבילה הארץ היא בראש ובראשונה בית לאומי וארץ מקלט, לבין הציונות הדתית-אמונית, שבשבילה הארץ היא ראשית לכל ארץ התנ"ך, ארץ יעוד ונחלת אבות.

"מדינת תל אביב" כותב שרגאי ומגלה אותי ממדינתי, וזאת משום שאני חושב שהכיבוש והשליטה בעם אחר, הוא אסונה של מדינת ישראל וש"מפעל ההתנחלות" הוא המכשול הישראלי לשלום ואחד הגורמים לשפיכות דמים ולעוולות נוספות. הניסיון לדחוס את מתנגדי הכיבוש ושוחרי השלום ל"שנקין" או (ברוחב לבו של שרגאי) למדינת תל אביב, הוא להפוך אותי לקוריוז, לגחמה ריקנית ופוחזת, שרואה בארץ "בית" ו"מקלט", בעוד שהם האמוניים רואים בה "ארץ תנ"ך, יעוד ונחלת אבות". להם יש עומק, שורשים ואידיאה, ואילו אנו ("החילונים") תלושים החיים את הרגע – מצאנו כאן אליבא דשרגאי מקלט להניח בו (בינתיים ?) את הראש.

חברון של התקשורת הישראלית היא גם מקום של שחור ולבן. כמה קל לשנוא את המתנחלים, לצייר אותם כרע האבסולוטי, ככובש, כמנשל וכפולש אלים. אחרי מאות מחבלים מתאבדים פלשתינאים, הוציא מקרבו היישוב היהודי בקרית ארבע את המחבל היהודי המתאבד הראשון – ברוך גולדשטיין. אחר כך באו "קטנות", כמו קללת "השרמוטה", דוכנים הפוכים ואף פגיעות בערבים לאחר פיגועים. הוסיפו לכך את העובדה, שאפילו חיצונית יהודי חברון משתדלים מאוד שלא להיראות כמו הישראלים מתל אביב, והרי לכם המתכון לשלילה הטוטלית של היישוב היהודי בחברון על ידי הישראלי הנאור.

אחרי "מדינת תל אביב" ו"הציונות החילונית" מתברר שיש לנו עוד שם: אנחנו "הישראלי הנאור" או "התקשורת" והתקשורת כידוע "עוינת" ומציירת את המתנחלים כרע אבסולוטי, ככובש וכו' – אז תיקון אני לא מצייר את המתנחלים ככאלה אלא קובע שעל פי ערכי "ההתנחלות" היא "כיבוש" והכיבוש ככל כיבוש הוא מושחת ומשחית אלים ומדכא. שרגאי מנסה לגמד את הדיכוי השיטתי של הפלסטינאים בשטחים הכבושים ולהציגו כ"קטנות" – איזה ברוך גולדשטיין אחד, שרמוטה וכמה דוכנים הפוכים.
שרגאי מצמצם את עמדות מתנגדי הכיבוש ומסיט את המוקד מהכיבוש אל המתנחלים, הלבושים ונראים אחרת כך שקל לשנוא אותם. אנו דנים בכיבוש ולא במתנחלים. אני מתנגד לו ומתבייש במה שהוא מעולל לנו ולעם הפלסטיני, לעיתים קרובות הוא גם מכעיס אותי מאוד. הכיבוש הונצח על ידי השלטון שעשה שימוש במתנחלים ולהיפך – חלק מהמתנחלים הם בעיני קרבנות הכיבוש שכן הוא השחית רבים מהם, השחית עד מאוד את מידותיהם ומעשיהם.
מאמרו של נדב שרגאי מספק תמונה על הדרך שבה תופסים תומכי הכיבוש את מתנגדיו, כיצד משכתבים ומעוותים את המציאות. מאמר זה הוא עוד תזכורת לחשיבות עבודתם של גדעון לוי ומיקי קרצמן.

מלחמה עקובה מדם מתנהלת בסודאן. יש המעריכים את מספר הקורבנות עד כה במאות אלפים ואת אלה שאיבדו את בתיהם במיליונים. אל גבולות ישראל מגיעים שוב ושוב פליטים מסודאן המבקשים מקלט ומזור. בסודאן מתבצעים פשעי מלחמה חמורים. ישראל, כמו הקהילה הבינלאומית, שוב מגמגמת ולא נוקטת בצעד היחיד המתקבל על הדעת – לספק לפליטים ניצולי המלחמה מקלט. על ישראל לקבל את הפליטים בזרועות פתוחות, לפנות למוסדות הבינלאומיים ולבקש את עזרתם והשתתפותם בהגשת סיוע לנשים ילדים וגברים שעשו את הדרך מהתופת הסודאנית אל ישראל.

ביום חמישי הקרוב בשעה 9 בערב יוצא לדרך פרויקט חסר תקדים בארה"ב ADDICTION, כך מבשרים יוזמיו. מבצע רב מערכתי רב ערוצי המשתמש בכל הפלטפורמות הדיגיטליות ובמרכזו סדרה דוקומנטרית בת 14 פרקים בהפקת ה HBO. מטרתו : "לסייע לאמריקאים להבין את ההתמכרות כמחלה כרונית הניתנת לטיפול" – מחלת מוח. את המבצע הענק והמושקע הזה מלווה בין היתר ספר שנקרא אף הוא ADDICTION וכותרת המשנה שלו שואלת : "מדוע הם אינם יכולים פשוט להפסיק ?". קיבלתי היום את הספר ולבטח אדון כאן בו ובפרוייקט (לא התאפקתי, ניגשתי לאינדקס לאות H חיפשתי HARM REDUCTION והתאכזבתי: יוק !). מדפדוף ראשוני בספר יכול כל מי שנמצא סביבי לשמוע את אנחות הקנאה שלי – איזה עיצוב חכם ! עיצוב שמזמין את הקורא, מפנק, מגיש לו סיכומים מודגשים, אינו נותן תחושה של גודש ויחד עם זאת משרה תחושה של רצינות ומכובדות. אמרתי מעורר קנאה ? אני אומר זאת שוב.

השחיתות אינה תופעה חדשה אלא מימדי חשיפתה. השחיתות במערכות השילטון המרכזי והמקומי נבנתה על בסיס רחב ועמוק – המפאיניקים היו דור המייסדים והליכודניקים דור ההמשך. השאלה המטרידה באמת היא האם היקף השחיתות והעומק אליו הגיעו שורשיה, מאפשרים תיקון של ממש. או שמא אנו עומדים בפני בור ללא תחתית – זה יוצא וזה בא. תפקיד העיתונות חשוב ביותר בחשיפת השחיתות, וחשובים במידה רבה מיצוי הדין ופעולה מקצועית של רשויות האכיפה והשפיטה. במקביל תידרש הטמעת ערכים תקינים של שילטון ומינהל ציבורי. יתכן שאנו עומדים בתחילתו של תהליך ארוך וחשוב ולא נוכח פעולה חד פעמית ומכאיבה. לא ניקוי אורווה אלא עקירה מייגעת ושיטתית של שורשים עמוקים, עיקשים ומפותלים. יש לשמור ולהגן מכל משמר על הרשות שופטת שהכל ימשיך ויהיה שפיט לפניה, על חופש מבקר המדינה, על משטרה חוקרת ומקצועית ועל עיתונות חופשית. ההיסטוריה לימדה אותנו שהשילטון מתמודד לא אחת עם בעיות פנים באמצעות העברת מרכז הכובד אל בעיית חוץ. לדאבוני מצבנו הפוך –  ראש הממשלה אינו מקדיש את תשומת הלב הראויה לבעיות הקשות מחוץ, הוא נדרש חדשות לבקרים להתמודד עם חשדות כבדים להתנהלות מושחתת. אנו זקוקים לראש ממשלה שמקדיש את זמנו ומרצו להתמודדות עם בעיותיה של מדינת ישראל. מר אהוד אולמרט בין אם הוא מושחת ובין אם לאו אינו פנוי כיום למלא את תפקיד ראש הממשלה. לו רק בשל סיבה זו עליו להתפטר.