Sub Stance

ארבעים שנה הם מערבל ענק. מערבל שלוקח את מה שקרה שם ויוצק לתוכו אין ספור רסיסי חיים, רגשות עזים, חרדות וסיוטים. לכל מי שחזר חי משם יצק המערבל שלו את סיפורו הפרטי. וזו המציאות איתה הוא חי.

אחרי ששוחחתי עם גימל וכתבתי את הפוסט "שם הרי" הצלחתי למצוא ברשת את הסיפור של אלף משם, שנכתב לפני למעלה משנה. עכשיו אני מנסה לאתר את אלף. הנה "בונקר" הסיפור שלו :

"בונקר

1.1.06

הייתי חייל צעיר בגולני, בתקופת מלחמת ששת הימים, בן 18 ועוד קצת. עם סיום הטירונות שלנו פרצה המלחמה, וכמו שיודעים כולם היא הסתיימה מהר. בשבת בבוקר מצאנו את עצמנו במאהל אוהלי סיירים ע"י העיר קוניטרה. באותו היום מוקדם מאד בבוקר נלקחנו לאסוף תחמושת מבונקרים שהיו פזורים למכביר באזור. למה בשבת אתם שואלים? ובכן יום לאחר המלחמה איש לא ידע אם בכלל נישאר שם, או שתוך פרק זמן קצר נחזור לקו הגבול הקודם. הפלוגה שלנו נלקחה לבונקר שנמצא ליד בית המכס העליון, ליד בריכת הקצינים, האזור ששימש גם כבית הבראה או מועדון לקצינים הסוריים המשרתים באזור. התיישבנו לארוחת בוקר, ארוחת בוקר צהלית, חצי עגבנייה, מלפפון, ביצה קשה 2 פרוסות לחם ולקינוח תה מתוק ושחור מבישול ממושך. לעסתי לאיטי את המנה, וחלמתי על הבית, שאלתי את עצמי מה עושים בני משפחתי עכשיו, חברי היכן הם כרגע וכיוצא באלו מחשבות. אחד הקצינים הכריז: "מי שסיים לאכול יגש אלי, הקבוצה הראשונה נכנסת לפעולה". הייתי שקוע במחשבות, המתנתי להכרזה שניה, ניסיתי לברוא לעצמי כייף של שבת בפינה שכוחת אל זו, שאני תקוע בה. קבוצה ראשונה של 11 חיילים, קמה ונכנסה אל תוך מחסן הנשק. מתכונן להצטרף לקבוצה שפכתי את שארית התה שנותר בכוס הפלסטיק הירוק. לפתע הזדעזע העולם שלנו. קול פיצוץ אדיר ואחריו רשף של אש וענן אבק, לא הבנתי מה קורה, קמתי על רגלי כך גם עשו שאר חברי החיילים, ולפתע נחת עלינו גשם של חלקי אדם, אצבעות, רגליים, קסדה של חייל וכולי… אני מקצר כאן כי גם לי קשה לתאר את גודל ההלם והזוועה, איש כבר לא שאל מה קרה, היה ברור לכולם שהבונקר התפוצץ על כל הבאים בתוכו. כל המחנה הזמני היה שרוי בתוך ערבוביה של בכי ומבוכת הגיהינום שנחתה עלינו. לפתע קצין צעיר ואטום, התחיל לצעוק, לאסוף את חלקי גופות, להתפזר ולהתחיל לאסוף, כחייל צעיר וממושמע עשיתי תפנית לכיוון מהפיצוץ והחוצה, אבל לא הייתי מסוגל לבצע את הפקודה, חשבתי על חברי זה חצי שנה, חברי לנשק וטרטורי הטירונות, חברי לשמירה ולנסיעה הביתה יחד, חברים, חיילים צעירים וגאים. ועכשיו אני צריך לאסוף אותם? גוש ענקי החל לחסום את גרוני, לא בכיתי, אבל גם לא יכולתי להגיב, הייתי קפוא לא יכולתי להכיל את גודל ההלם שהגיע אלי. תוך פרק זמן קצר, פינו אותנו למאהל, נשכבתי באוהל הסיירים שלי, לא ישן ולא ער, ציפיתי שמישהו יבוא לשוחח איתנו, להסביר להרגיע, אולם איש לא בא. לאחר יום הגיע אלי טוביה, חייל ותיק יותר ממני, שהיה חבר ילדות, ובא לבדוק אם אני חי. אני זוכר שניסיתי לספר לו מה קרה. הוא אמר לי: "כן שמעתי הכול" והשתררה דממה, לא דיברנו יותר. לאחר יום הודיעו לנו שאנו חוזרים לשיגרה, ומאז האירוע לא הוזכר יותר במחנה. למה אני נזכר עכשיו? ובכן נרשמתי לאתר "חברה" באינטרנט ולפני כמה חודשים פנה אלי איש, כבן 35 ושאל אותי אם הייתי באירוע הזה, כל הזיכרונות צפו ועלו ושאלתי אותו בהתרגשות מי הוא, ומה פשר ההתעניינות שלו, הוא אמר לי שדוד שלו נהרג שם, והוא מעוניין לדעת מה קרה, הוא מרגיש שהוא ומשפחתו הם פגועי האירוע הזה, סיפרתי לו הכול, כל מה שאני יודע, וסיימתי את דברי בקול חנוק: גם אני מפגועי האירוע הזה. אחרי כל כך הרבה שנים, האירוע הזה רודף אותי, כעננה שחורה על חיי."