ארבעים שנה: מול קבר האחים
26 במאי 2007דברי אזכרה לנופלים באסון בית המכס העליון
יעקב איטח , יוסף אלישע, אליהו בן יקר, אברהם בסון , אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי , יעקב עזר , ניסים צאיג, אליהו קרן ,גבריאל תמאם
זיכרונם לברכה.
עברו ארבעים שנה והיום ההוא המר והנורא בבית המכס העליון חרוט היטב בזכרוני ומלווה אותי לאורך חיי.
בצהרי אותו יום, התכנסנו להפסקה בחצר בית המכס העליון, בצל מבנה דו קומתי פעור חלונות שהמלחמה עברה דרכו. מסביב זבילים וארגזי תחמושת ריקים. עקבות יחידה מבוהלת שחנתה לפנינו והסתלקה. כל הרמה מלאה בבתים וחושות כאלה שהצבא עבר בהם, הטביע בהם את טביעת אצבעותיו הנמהרות, והסתלק למקום אחר, למהר גם ממנו. פתחנו חמישיות, אכלנו, הרמנו רגליים, התארגנו.
אלי בן יקר, אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה לכיתה שלו, רצה לסיים את המשימה, ולחזור צ'יק צ'אק הביתה לקוניטרה. הביתה לקוניטרה. אני לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים שלי היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט לא להמתין לי ויצא עם הכיתה שלו. קבענו שאצטרף אליו כעבור חמש עשר דקות. ניקינו את השטח. התארגנו למסדר יציאה. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם בהכנס ונצור, אני בדרוך ונצור. איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה מחניקה וצורבת הטילה צל, אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו. החיילים חלקם היו מחוץ לחומת בית המכס וחלקם בתוך החצר. גשם האבנים חדל. דממה צפופה נפלה מסביב. גיורא התקרב אלי אפור, התבונן בי ושאל מה זה. שכבנו ניסינו לצפות כדי להבין.
מבעד לעשן הסתמנו מדורות קטנות פזורות פה ושם. שקט גיהנומי. קראתי לאלי והוא לא ענה. השארתי חיפוי ויצאתי עם גיורא ועוד שני חיילים לסריקה. האדמה היתה צפודה ועשנה. ריח אבק שריפה זרחני צרב, שברי ענפים עטופים באבק חום אפרפר קמחי. תמ"ק עוזי שרוף ומכופף, גיורא אמר לי שזה נשאר מהקרבות – ניסיון לדחוק את הידיעה המרה. האדמה בלעה באש ואבנים שחורות. לא נשאר אף אחד. המדורות הרעות רמצו ולחשו כנחשים בוערים את הבשורה הנוראה. שוב קראנו להם לאלי ולניסים החובש ולחיילים ואף אחד לא ענה. נזכרתי שגם ג'מיל איתם וקראנו גם לו והוא לא ענה. ואף אחד לא יענה כי כולם מתו ליד בית המכס העליון. המשכנו לקרוא להם כמו שרופא ממשיך להנשים למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים. אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל. כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה והרבנות לאסוף כל הלילה. בא גם אוטובוס ולקח אותנו.
בקוניטרה במאהל, המוות קיבל צורה של שורת אוהלי סיירים ריקים. מאותו יום ריחפה בפלוגה שתיקה גדולה ועצב נורא. בתוך חייכם נפער הבור של השכול והאבדן. והגעגועים אל היקרים שלכם שאבדו. ואנו נותרנו עם הידיעה הברורה שביננו לבין מותנו אנו הפרידו חמש עשר דקות מקריות. והידיעה הזו לא הירפתה, וצבעה בצבעיה את חיינו, וחידדה את תחושת שבריריותם. ככל שהלכנו ובגרנו, וככל שחלפו השנים מתום השירות הקרבי רב הסיכונים בחטיבה, עלו עוד ועוד שאלות ותמיהות.
אני בא לכאן היום כדי להתייחד עם חברי לנשק ולעמוד לצידכם בני משפחות יקרות, אך גם כדי להפר את השתיקה שנגזרה עלינו. גזירה לא מובנת שהוטלה עלינו, בלי מילים. ערפל כבד וסמיך כיסה את האסון הנורא, וכשהוא התפוגג, נותרנו מדממים, איש איש בודד לגורלו, לסיוטיו או לזכרונותיו. ולבקש עליה על השתיקה את סליחתכם. שתקנו אך לא שכחנו.
זכרם יהיה נצור בתוכנו וברוך.
משה קרון, 22 במאי 2007 ה סיון, תשס"ז בית העלמין הצבאי נהריה.
