Sub Stance

השבוע נפגשתי עם גימל בבית הוריו שהלכו לעולמם. "הקול שלך נשאר אותו קול" אמרתי לו. "אתה נראה פחות גבוה ממה שזכרתי" אמר לי. זו היתה פגישת "השלמת חוסרים" - ניסיון למלא חורים שחורים, להשוות גירסאות. ובעיקר להפר את השתיקה הארוכה. בסיומה יצאתי עם הרגשה שהשתיקה ששתקנו בימים ההם היתה קשה ולעיתים אף אכזרית מזו שזכרתי. גימל התקשה לשבת, נע ממקום למקום. הביא מכתש יפהפה ומעוטר, שמצא בבניאס, מאז הוא נושא אותו עימו מבית לבית. הרחתי אותו - במקום תבלינים הוא מדיף ריחות קטורת נעימה, ריחות שונים מריחותיו של הסיפור שלנו. אחר כך קם וחזר עם כמה רקיקי שוקולד, ושוב הלך וחזר עם סכין ארוכה ודקה דמויית שיפוד.  כמו ילד שפותח ארגז ושולף בכל פעם צעצוע, חפץ שיציל אותנו, שיסיח את דעתנו.
"בוא שב" הצעתי.
* "חממי מת" אמר,
"חממי מת ?" שאלתי,
* "היה אלכוהוליסט מת מהכבד".
"את גרינפלד אתה זוכר ? מה איתו ?" שאלתי
* "לא יודע. היה מוזר כזה"
"נכון",
* "נכון".
* "יש לך תמונות"
"יש"
* "איזה תמונות"
"רגילות בית ספר, טיולים, עם חנה הררי, המורה,
* "היתה חתיכה"
"כן, חתיכה"
"אולי נחפש גם אותה, היא בטח בת שבעים וחמש שמונים היום".
* "תגיד לי אתה היית איתי בבקו"ם כשסגרו אותנו בביתן שלא נברח בלילה"
"לא"
* "מתי התגייסת ?"
"בעשרה באוגוסט"
* "אני בתשיעי"
"אני 985"
* "אני 984"
* "היה איתי אחד זמיר, לא אהבתי אותו"
"כן, היה איתנו בטירונות, היה ימאי"
* " כזה עם דיבורים על זיונים. אני הייתי בכלל בתול, לא ידעתי מהחיים שלי, הכל אצלי הלך מאוחר גם התחתנתי מאוחר בשבעים ותשע, ביום כיפור נשרפתי, אתה רואה נשרפתי זה מה שנשאר, לא הסכמתי שיפנו אותי זה מה שהציל אותי. אבל מה שקרה שם היה מבחינתי יותר גרוע" הלך והביא חפיסת כדורי שינה הוציא את העלון "עם זה אני ישן, בלי זה..."
"מה שקרה שם, עשה לכל אחד מאיתנו משהו בחיים".
* "זמיר הזה נעלם"
"באימון חורף בחירבת מאחז"
* "חירבת חיזעה"
"חירבת חיזעה זה של סמך יזהר"
* "כן אבל ככה קראנו למקום"
"בחירבת מאחז היה שיטפון גדול, הוצפנו. נתנו לנו רגילה קצרה באמצע האימון. כשחזרנו היתה שלולית ענקית באמצע המאהל. עמדנו מסביב המומים על בגדי אלף מהבית. ופתאום..."
* "כן מישהו, השתגע צרח"
"זמיר קפץ לתוך השלולית ומרח את הפנים שלו בפראות בבוץ צרח ובכה. לקחו אותו. ויותר לא ראינו אותו."
* "עכשיו אני מבין, אז הוא נעלם".
"נעלם ולא דיברו עליו יותר"
* "אחרי האוניברסיטה הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי את העבודה הזאת. עבדתי שם כל השנים, כן גם מיכאלי, וכשהפריטו פרשתי, גם הבאתי מכתב מרופא, לא אוהבים להתעסק עם..."
* "תגיד לי אתה לא פוחד מהנרקומנים ? יש אצלכם אלימות"
"לא, אני אוהב אותם. אין כמעט אלימות"
* "אני לא מבין, בשביל מה אתה צריך את זה"
"אני אוהב את זה."
* "כן ?"
"כן"
"קם כל בוקר בשמחה לעבודה"
* "אני לא מאמין עליך, חשבתי...תזכיר לי, בפלוגה במלחמה היינו באותה מחלקה באותה כיתה ?"
"היינו באותה מחלקה אבל חילקו אותנו לצוותים ושברו את המסגרת הכיתתית, אתה זוכר שקיבלנו לעלות על בורג'בביל"
* "כן בלילה"
"אני קיבלתי משימה שחשבתי שלא אחזור ממנה, לרוץ עם הבונגלור עם עוד שני חיילים לגדרות, לשים אותו ולפוצץ עם הנפץ, אז בעצם חילקו אותנו לפי המשימות והכיתות לא נשמרו"
* "בג'וערה, כשהגעתי שמו אותי חניך תורן פלוגתי, לא האמנתי, אני בקושי חי והוא שם אותי על ההתחלה להיות תורן פלוגתי, קראו לו 'אייכמן' הוא היה מרוצה ממני 'אייכמן', לא היינו באותה מחלקה בג'וערה"
"לא, אבל בסוף פיזרו את המחלקה שלי בין המחלקות ואז לתקופה קצרה בסוף כן היינו יחד"
* "זרקו את המם מם שלכם"
"לא זוכר"
* "זרקו זרקו".
"כשעלינו על הרמה דרך גבעת האם, ראינו זחל"מ פגוע של צה"ל ולידו גופה קטועה, חשופה שחורה. זו היתה קבלת הפנים של המלחמה. תראו ככה נראית המלחמה, האיצו בחיילים שיעברו מהר שלא יראו יותר מדי..."
* "התמונה הזאת התערבבה לי עם דבר דומה מיום כיפור. עכשיו שאתה מספר את זה אני משחזר שהיו שתי תמונות אצלי בראש אחת מששת הימים ואחת מיום כיפור שהתערבבו אצלי. אתה עושה לי סדר בראש"
"ואז התברר ששינו לנו את המשימה ושאנחנו לא עולים על בורג'בביל, הרגשתי הקלה גדולה. כאילו שנתנו לי את החיים חזרה. התקדמנו על דרך הנפט וחיכינו שם רוב הלילה"
* "אני זוכר ששמענו מטרנזיסטור קטן רדיו"
"הטרנזיסטור הקטן שלי. הגיעה משאית שעמדה בצד, עלינו על הארגז שלה לשבת קצת. דיברנו שיותר לא יהיו מלחמות. כל העמק בער למטה"
* "הטרנזיסטור שלך היה"
"כן".
* "אני הייתי ליד הבונקר"
"מ ה א ת ה א ו מ ר. אני לא זכרתי, באמת, לא ידעתי"
* "הייתי ליד הבונקר, אני זוכר אותו, היה מחוץ לשדה הראיה של בית המכס"
"בשטח מת ?"
* "כן, ושם היו כמה שישבו ושכבו, ואני זוכר את גדר האבנים השחורות שם בכניסה לבונקר, כמו היום אני רואה את האבנים האלה מול העיניים, ואז בא מישהו, שאני לא יודע מי זה ואני רוצה לדעת, ואמר לי בסמכותיות לעבור חזרה לבית המכס, אני זוכר שבסמכותיות. ג'מיל אמר לי 'טוב תחזור' ואני היה לי הרבה כבוד לג'מיל, כי הוא היה מנוסה והיה ותיק, אתה יודע כל אחד ששנה שנתיים מעליך והולך להשתחרר אז היה במעמד, אז ג'מיל גם אמר לי שאלך ואז באתי אליך,לבית מכס. אתה היית המם כף של הכיתה השניה. ואיך שאני שם אני רואה פיטריה ענקית מול העיניים, אתה זוכר את הפיטריה"
"לא אני כנראה הייתי עם הפנים דרומה ראיתי הבזק אדיר מול העיניים והתחיל לרדת גשם אבנים מהשמים, צעקתי לכולם לחבוש קסדות לתפוס עמדות. לידי שכב סבג והיה לו טיק בצוואר וכל העורף שלו זז"
* "סבג ? לא זוכר, כאלה אבנים ירדו עלינו"
"גשם של אבנים, אני חושב שאני יודע מי אמר לך לחזור לבית המכס. לפני שנה שנתיים דיברתי עם גבעתי הוא היה רץ מ"פ, היה שם וראה הכל מזווית אחרת, לדעתי זה היה גבעתי"
* "וואללה, כן נכון אני זוכר אותו, אז זה היה גבעתי, כזה עם תספורת קצוצה כמעט קרחת"
"כן"
* "אז הוא"
"כן אז הוא כנראה הציל לך את החיים"
* " ניסים, שהיה חובש פלוגתי אמר לי פעם, שבתעלה החובש הולך קצת מאחורנית ולפניו הקצין והמ"כ עם חיילים מטהרים, אז לחובש יש פחות סיכוי למות בתעלה"
"זה לא עזר לו. יום יומיים אחרי המלחמה , לפני האסון, קיבלנו עיתונים, אלי ישב עם העיתון, קרא את מודעות האבל ואמר 'ידעתי שלא אמות במלחמה', כעבור כמה ימים הלך בבונקר"
* "היה כזה קצת שוויצר התגייס מחזור לפנינו במאי"
"אני לא שוכח את הדברים האלה שאלי אמר"
* "אתה היית בשבילי, הייתי שואל אותך שאלות, היית מרגיע אותי"
"ביום שהמלחמה פרצה כעסת עלי"
* "לא זוכר"
"המ"פ הגיע בעמידה בג'יפ, כינס את כולם וסיפר שהמלחמה התחילה, אמרתי לך באוזן 'זה הסוף שלנו'..."
* "לא זוכר"
"אתה כעסת עלי שאמרתי את זה, ושאלת אותי שוב ושוב למה אמרתי שזה הסוף שלנו, אז אמרתי לך שאתה לא צריך לקבל את הדברים כפשוטם"
* "לא זוכר" חייך.
"כעסת".
* "כשנסענו, אני זוכר שזה היה שבת, נסענו לבית המכס, אני ישבתי בקבינה ליד הנהג, אתה יודע מה זה בשבילי לשבת בקבינה, יום יפה כמו טיול שנתי, החיילים דפקו מהארגז בקצב, על הגג של הקבינה ושרו. שמחים. לא ידעו שהולכים עוד מעט למות. ואני בקבינה מרגיש מלך. מתי יצא לי לשבת ככה בקבינה ולהרגיש את עצמי..."
"אתה בטוח שזה היה שבת ? יום האסון לפי דפי היזכור באינטרנט יוצא יום חמישי ולא שבת"
* "שבת אני אומר לך, שבת... אני הזדעזתי שפתאום ראיתי את השמות שלהם על האנדרטה בתל פאחר, פתאום הבנתי שאולי שיקרו למשפחות. כשאני פתאום ראיתי את השמות שלהם כאילו שמתו בתל פאחר, אמרתי לאנשים שהיו איתי משהו פה לא בסדר, מה פתאום... זה לא יכול להיות, האנשים לא מתו פה. לא דיברו איתנו. וכשפגשתי את המ"פ במטוס, אז הוא אמר לי: אני לא אשם זה המג"ד, כמו ילד קטן, זה לא אני אשם"
"היתה שתיקה מוחלטת. לא דיברו לא שאלו לא תיחקרו. כלום, כל אחד נכנס לאוהל שלו. כשהגענו למאהל הגדודי בקוניטרה קלינג חיכה. הוא שמע שהמם כף עם המשקפיים הלך, וחשב שזה הייתי אני. כשראה אותי הוקל לו מאוד, נכנסו לאוהל הסיירים שלו ואכלנו מצופה או משהו. להרגע."
* "קלינג באמריקה. ביום כיפור פגשתי אותו, אמר שהוא לא אוהב את הארץ".

זוכר את שורת אוהלי הסיירים הריקים, שאחד עשר הלוחמים שעלו לשמים עם הבונקר שהתפוצץ ליד בית המכס העליון ברמת הגולן, לא חזרו אליהם. שורת האוהלים הזו היתה היחידה שדיברה. שתיקה כבדה רבצה על כולנו. גזירה לא מובנת הוטלה עלינו, בלי מילים, וערפל כבד וסמיך כיסה את האסון הנורא. כשהוא התפוגג, נותרנו מדממים, איש איש בודד לגורלו, לסיוטיו או לזכרונותיו.