המגמה המתמשכת להציב את השימוש בקנביס כיעד המרכזי בקמפיינים הבולטים של הרשות למלחמה בסמים בישראל, ראויה לעיון מחודש. היא נתמכת בהצהרות עקביות הגורסות ש"אין סמים קלים". כל הסמים מזיקים טוענת הרשות ולכן אין סמים קלים.
נורמן זינברג[2] הגדיר מחדש את נושא השימוש בחומרים – שלושה גורמים חוברים יחד הסם (על תכונותיו הפסיכופרמקולגיות, השפעותיו ונזקיו) האדם (על מבנה אישיותו, קורותיו ומטענו התורשתי) והסביבה (על תנאיה, השפעותיה, והאקלים החברתי) באמצעות הכרת שלושתם והיחסים ביניהם ניתן להבין ולהסביר את תופעת השימוש וההתמכרות.
להבנת ההתמכרות כהתנהגות אנושית נחוצה הכרה במורכבות התופעה, בהיותה ביופסיכוסוציאלית. למדיניות המלחמה בסמים, כמו במלחמה, יש נטיה לסמן מטרה, לצמצם את המבט ולרכזו דרך כוונות כלי הנשק אל האויב. והאויב הם הסמים, היא כמעט מתעלמת משני הגורמים הנוספים שהציע זינברג – מהמפגש הייחודי שבין אדם לבין החומר ומהשלכות מאפייני הסביבה על הפרט ועל השימוש בחומרים.
אדוארד קהנציאן[3] הציע מימד נוסף להבנת השימוש בחומרים הוא דיבר על משולש שמורכב מאדם – כאב – סם. האדם הסובל מחפש מזור לכאביו ומצוקתו ועושה שימוש בסם לריפוי עצמי. קהנציאן מדבר על פגיעות לסמים – ישנם אנשים שיש להם רגישות או מועדות להתמכרות יותר מאשר אחרים. מדיניות המלחמה בסמים נוקטת בעמדת "אפס סובלנות"[4] אינה רואה עין בעין את המציאות עם קהנציאן, מי שנוטל סמים הוא לדידה עבריין שעלול למצוא את עצמו נכנס ויוצא בשערי מערכת אכיפת החוק – המשטרה, בתי המשפט ושרות בתי הסוהר.
הנטיה לריפוי עצמי הולכת וגוברת בעידן שבו מחד גיסא הנגישות למקורות עזרה, לרופא הפסיכיאטרי ולפסיכולוג קשה (משבר מערכת הבריאות), ומאידך גיסא הנגישות למידע רפואי רבה יותר ולחומרים פסיכואקטיביים קלה יותר. הרופא בן זמננו משתף את החולה בהתלבטויותיו, החולה שוטח את ציפיותיו, יותר ויותר בני אדם אינם רק פציינטים אלא גם צרכנים – הצורכים תוצרי בריאות ורפואה, צוברים ניסיון וידע רפואי ומקבלים החלטות עצמיות באשר לשימוש בתרופות ובחומרים.
בני אדם משתמשים בחומרים לא רק כדי להקל את סבלם, אלא גם כדי לשנות את תודעתם ולהשפיע על יחסיהם עם עצמם ועם זולתם וכדרך כדי לבלות חלק משעות הפנאי. הרחבת גבולות התודעה ורכישת חוויית ההתבוננות במציאות מבעד לעדשה אחרת, הן תכונות המאפיינות את התרבות האנושית ומונחות בבסיס הקידמה – הדחף הסקרני המתנסה, המניע את האדם להשתכלל, להרחיב ולמתוח את גבולות תודעתו. אך עליה וקוץ בה, הדחף הסקרני המתנסה הזה מתחולל במרווח הסינפטי, – במוח האנושי, איבר שרב בו הניסתר, ושלפגיעה בו, השלכות חמורות על תיפקודים.
אנו יודעים שככל שהאדם חווה כאב וסבל, שמקורות התמיכה ההורית, המשפחתית והקהילתית העומדים לרשותו דלים, ככל שלא זכה לגדול בסביבה תומכת, חמה מגוננת ומטפחת, ככל שהוא חשוף ללחצים ללא מיומנויות אפקטיביות להתמודד עימם, שבסביבתו קיים ניכור ועוינות כלפי החברה והממסד, כאשר במשפחתו ובסביבתו יש שימוש בחומרים, מי שנשר מבית הספר, אינו מעורב בחיי קהילה ופולחן דתי, שאין לו קשר קרוב עם אחר משמעותי בעל תפיסת עולם ואורח חיים יצרני ואופטימי, ההסתברות שהשימוש שלו בחומרים יהפוך לשימוש לרעה ולהתמכרות גדלים ביותר. בעקבות כך תוחלת חייו תהיה קצרה, בריאותו רופפת, ייחשף יותר לתחלואה, מצבו הכלכלי יהיה רע, נערות ונשים גורלן קשה עוד יותר, סיכוייהן רבים להריונות לא רצויים ולהפלות, ניצול מיני, הטרדה, תקיפות ואונס. לילדי מכורים סיכוי גבוה ביותר ללכת בעקבות הוריהם.
הסמים שונים זה מזה. יש מזיקים מאוד (ה"קשים") ויש מזיקים פחות (ה"קלים"), בני האדם שונים זה מזה – יש בעלי פגיעות רבה, עם נטיה התמכרותית גבוהה וגורמי סיכון רבים, ויש כאלה שיש להם גורמי הגנה רבים וגורמי סיכון מעטים. יש והאקולוגיה החברתית מעודדת שימוש בחומרים ויש סביבה תומכת ומונעת סיכונים. ההבחנה בין הסמים השונים גם במידת הנזק שהם גורמים חשובה, אך לא פחות חשוב האדם וחשובה סביבתו. סדר העדיפות בקבלת החלטות בתנאי מחסור במשאבים מחייב את הפנייתם אל הנזקקים ביותר – בני האדם בעלי גורמי הסיכון הרבים ביותר המשתמשים בחומרים המזיקים ביותר – הסמים הקשים ואשר חיים בסביבה דלה יותר המעודדת שימוש. איש היי-טק בעל קשרים משפחתיים חמים ואורח חיים יצרני המשתמש בשעות הפנאי שלו לעיתים בגראס וסטודנטית שאין לה גורמי סיכון הנוטלת אקסטזי במסיבה – אינם קהל היעד לפעולות מניעה וטיפול, בחירתם הלא מוצלחת להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים בשעות הפנאי, אינה צריכים להעסיק את החברה ואינה מעניינה. החלטות שבעקבותיהן מופנים המשאבים המעטים, למאבק בחומרים שבדרך כלל אינם מזיקים מאוד ואינם גורמים מרכזיים לתחלואה ותמותה, הפניית תשומות מניעה לאוכלוסיות רחבות שאינן זקוקות ואינן מעוניינות – יש בהן שיקול דעת לקוי בניצול המשאבים וקיפוח האוכלוסיה הנזקקת והקורבנית.
ספק רב מאוד אם הרשות למלחמה בסמים תצליח לעמוד במטרה שהציבה לעצמה "לנקות את ישראל מסמים", ולא רק משום שתעשיית הסמים העולמית היא בעלת עצמה אימתנית, אלא משום, שמאחורי הסמים חיים בני אדם שגדלים במצוקה, כאב, מחסור או עוני, שתלויים בחומרים. ולצידם בני אדם אחרים, שאינם עניים וכואבים, אך רוצים לצרוך סמים חרף האיסור בחוק. החברה הישראלית שגלגליה נעים קדימה להדהיר אינטרסים של שלטון והון לא תשנה את סדרי העדיפות שלה (ביטחון, חינוך ובלה בלה). גם לו היתה ישראל חברה נאורה, שיוויונית ומרווחת, ספק רב אם היתה מצליחה לתקן בדור הבא את נזקי ההנכרה החזירית והעזובה.
אם הרשויות תצלחנה לייבש לתקופת מה את שוק הקנביס בישראל הן תדחופנה את הצרכנים למצוא תחליפים (אלכוהול, חומרים נדיפים, תרופות הרגעה וכו') שהאינטרנט והרחוב גדושים בהם. בתנאי השוק כאשר מצמצמים את ההיצע, הביקוש אינו נעלם. התחליפים יהיו יקרים יותר ומזיקים יותר עשרות מונים. בתנאי החברה הישראלית, ניקוי ישראל מקנביס משמעתו – סיכון רב יותר לגידול בנזק. והנזק יהיה גדול יותר בקרב האוכלוסיה הפגיעה והעניה, מאשר אצל איש ההיי טק או הסטודנטית.
המוקד במבצעי ההסברה (המעטים מדי) במדיה האלקטרונית הם הסמים הקלים. אין בהם נגיעה ישירה בסמים הקשים כמו ההרואין והקוקאין. לציבור הרחב לא נמסר בטלוויזיה, המידע החשוב, שסיכויי הגמילה מההתמכרות לסמים הקשים נמוכים ביותר, זעומים ממש. בני הנוער המנותקים שנשרו מבתי הספר ושנחשבים לאוכלוסיית הסיכון בהא הידיעה, אינם זוכים לתשומות הסברה ומניעה בית ספריות, תשדרי הטלוויזיה הם אחת מהדרכים המעטות להעביר למנותקים מידע. אלא שבמדיניות הנוכחית, הם אינם זוכים לקבל את המידע החשוב ביותר על הסכנה הגדולה ביותר האורבת להם – ההתנסות בסמים הקשים. משמעות חומרת ההתמכרות לסמים הקשים מטשטשת נוכח המסר האומר שאין סמים קלים.
אם אין סמים קלים אז אין סמים קשים.
[1] ציטוט מכתובת על קיר בתל אביב.
[2] Norman Zinberg, Drug, Set and Setting
[3] Edward Khantzian, The self-medication hypothesis of addictive disorders
[4] Zero Tolerance
.
