Sub Stance

לפני שנה בכנס בינלאומי פגשתי את ד"ר ר. רופא לבנוני צעיר שחי ועובד בבירות. הכנס היה מיוחד במינו, הוא היה מורכב מקבוצה קטנה של אנשי מקצוע ממדינות מזרח אירופה, המזרח התיכון, אפריקה, ומיטב אנשי המקצוע מהמערב. המתכונת האינטימית איפשרה בנוסף על למידה וחילופי ידע גם יצירת קשרים בינאישיים עם אנשי מקצוע שבימים כתיקונם הוא אינו אפשרי כמעט. בימים אלה נזכרתי בו בד"ר ר. הגבר הצנום והצנוע וכתבתי לו אי מייל:

Less than a year ago we met in the conference in Istanbul. Those days when we are in a war situation, I'm thinking of you your families and colleague. I know Beirut is under bombing and I hope that you, your family and relatives are healthy and that the war activities will stop and peace and sanity will overcome the destructive powers.

הבוקר קיבלתי את אי מייל מד"ר ר. :

I was very touched by your e-mail. We are living a nightmare that we hope will end soon; we don't want all of this and we just want to live in peace. Thank you once again for your concern,

תרגום: האי מייל שלך מאוד נגע לליבי. אנחנו חיים סיוט ומקווים שיפסק בקרוב. אנחנו לא רוצים את כל זה, רוצים רק לחיות בשלום. תודה לך שוב על דאגתך. עניתי לו :

I'm sorry to hear you experience such horrible days of war. You are right – human beings should stop aggression and violence and use the resources to develop mankind's welfare, health and education. I don't know how I can help you ? but if you think about any idea, please don't hesitate and write me.

כותרת ראשית בעיתון הארץ היום "ישראל: לנקות לבנון מטילים" מזכירה לי כותרת ממסע הסברה של הרשות למלחמה בסמים בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה "לנקות את ישראל מסמים". שתי המטרות  אינן ברות השגה.

גם אם הניסיון לנקות את דרום לבנון מטילים ולהשיג את כוחות החיזבאללה אל מצפון לליטני יצליח, יגרום הדבר לכך שהחיזבאללה יצטייד בטילים ארוכי טווח.

הדיבורים על פגיעה אנושה \ קריסה \ מחיקה \ או שבירת החיזבאללה הם זריית חול בעיני הציבור. האוכלוסיה הבוגרת בישראל זוכרת את מלחמת ששת הימים בה היכה צה"ל מכה ניצחת את צבאות ערב, ופגע אנושות בצבאות מצריים סוריה וירדן. לא עברו שנתיים ומצאנו את עצמנו במלחמת ההתשה, כעבור שש שנים שוקמו צבאות מצריים וסוריה המוכים עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה הנוראית, הלא היא מלחמת יום כיפור, מלחמה שמצאה אותנו אפופי ניחוח הניצחון ומופשלי מכנסיים. ככל שהמכה שאנו מכים בשכנינו קשה יותר, ככל שהנזקים הנגרמים לתשתיות הצבאיות והאזרחיות כבדים והאבדות קשות, כך תרבה האיבה ויגבר הרצון להשיב מלחמה שערה, תתחזק המוטיבציה לבנות כח צבאי חזק יותר וקטלני יותר, אם כדי להתגונן ואם כדי להשיב את הכבוד האבוד.

כל מלחמה היא כישלון מנהיגותי. האחראים לכישלון הם מנהיגי הצדדים המעורבים במלחמה, שלא הצליחו לפתור את הסכסוך בין מדינותיהן בדרכי שלום ולא הצליחו למנוע את המלחמה.

הכוח המשמעותי באזורנו היא איראן – מעצמה רבת השפעה וכח. היא מוליכה ומובילה כוחות משנה רבים באזורנו. מדיניות פרגמטית שרואה באיראן גורם משמעותי, חייבת להוביל לניסיונות בלתי פוסקים ויצירתיים, להגיע להידברות עם הממשל האיראני על מנת לנסות לשפר ולהשיג הבנות. תפיסת איראן אך ורק כאויב שוחר רע היא נקודת מבט צרה, שאינה משרתת את האינטרס הישראלי, ולכן יש להרחיב אותה וליצור אופציות רבות ככל שאפשר.

כשהתותחים רועמים המקררים מתרוקנים.
המאמץ המלחמתי עולה כסף רב מאוד. מכונת המלחמה זוללת משאבים אדירים ואותם ניתן יהיה לגייס אצל בעלי המקררים המתרוקנים. המאמץ המלחמתי ירושש את העניים, ולעומת זאת תעשיית המלחמה תפרח. ייצור, רכישה וסחר של תשתיות ואמצעי לחימה יכניס הון לכיסם של סוחרי נשק, קבלנים, מהמרי הבורסה וחבריהם. יש כאלה, שכבר עתה יודעים להריח את ניחוח הכסף העולה מתוך העשן המיתמר וששעתם היפה קרבה.
אל ראש סדר העדיפות עומד לשוב כמימים ימימה הביטחון. ואילו החינוך, החברה, הרווחה והבריאות יחזרו אל מקומם המוכר והנידח.

"ויקום קין על הבל אחיו ויהרגהו".

האמנם כולנו בני קין, נושאים את הגן הלוחם ומפיצים אותו מאב לבן, מדור לדור. כמום שנגזר עלינו, שטבוע בתוכנו כמו מעגל סגור על שבב תורשתי, דחף שאינו בר כיבוש – הכופה עלינו לשלוף את החרב, לסחוט את ההדק להכות עד מוות. האמנם.