Sub Stance

לא רחוק מכאן, מישהו מסדר לעצמו קרטון לישון עליו ולהתכסות בו. הרוח בחוץ מתחזקת וברדיו מודיעים שהחורף יגיע לכאן במלוא עוזו בשעות הקרובות. החורף הוא לא חבר של חסרי הבית. לא, זה לא שלחסר הבית יש חברים, כלומר אין לו, ממש אין לו וגם החורף כאמור כלל וכלל אינו. בארץ גיירו את ההומלס ושמו בישראל "דר רחוב", שם המבטא  גישה "חיובית" מהוגנת, להדגיש שהבעיה אינה נעוצה בכך שההומלס הוא חסר בית. לא, זו אינה הבעיה, הוא פשוט דר רחוב. עם רחום וחנון אנחנו, ממש עמידר. וכך ברוח ישראל סבא נהגנו גם עם הזונה לא עלינו, ושידרגנו אותה למעמד פרוצה, ולא ידענו מנוחה עד שהשגבנו אותה לכדי יצאנית, כינוי שיש בו מידה של עמעום ממתיק בושה. המשפט "דר הרחוב קידם את היצאנית שחלפה על פניו בברכת ערב טוב" נשמע הרבה יותר טוב מאשר "ההומלס\חסר הבית קידם את הזונה קו נטוי מחק את המיותר הפרוצה שחלפה על פניו בברכת ערב טוב".

חברת Dutch By Design Ltd מייצרת כלי מיטה עם הדפס של קרטון וכך היא מתארת את המוצר שלה :

The Home Duvet lets you sleep under a cardboard box so a homeless person doesn't have to!
This high quality duvet cover features a photographic print of a cardboard box. This produces an extremely sharp image that stays flexible because the ink is printed directly in the cotton. The image will stay crisp after frequent washing.
The cotton has a thread count of 144 threads per square inch, so its soft to the touch virtually non-iron. The duvet cover is produced in Pakistan and child labour is not used

30%of the gross profits go to Centrepoint, the UK charity for homeless young people aged 16-25 (charity number 292411). Every night Centrepoint provides support and housing for 800 vulnerable homeless young people

קרוב לודאי שבעלי נשמות רחמניות ואולי יותר מזה עומדים מאחורי פרוייקט שמיכות איכות בהדפס קרטון המיוצרות שלא באמצעות עבודת ילדים בפקיסטן. אבל יש משהו שמקומם אותי באנשים השבעים המתכסים בשמיכת הקרטון הרכה למען ילדים המתכסים בקרטון, או שנאספים במלון יוקרתי לארוחה בת שמונה מנות שכל הכנסותיה קודש להזנת ילדים רעבים.

הרוח בחוץ מכה. ספק אם חסר הבית העטוף בקרטון יצליח לישון הלילה.

צפיתי באח הגדול. זה אני שצפיתי באח הגדול. באח הגדול ? – כן, זה אני שצפיתי. התנועה העממית ההולכת וגדלה של אלה שלא צפו באח הגדול צוברת תאוצה. יש שעות שאני מתחיל להרגיש שרק אני מכל מודעי חברי ועמיתי, מכל מי שעומד מאחורי מצדדי ומלפני, רק אני הוא זה שצפה באח הגדול. אני מנסה להסביר לעצמי איך זה קרה לי. איך מעדתי, איך נבעטתי החוצה מתוך השורה ? והרי הובטח לי שמשורה משחרר רק המוות, אז מה קרה לי כאן. אני מנסה לשחזר את מסלול הנפילה. להבין טוב יותר את מנגנוניה של המלכודת הזו שעקרה אותי מקרב מיטב הנוער והשליכה אותי כטרף קל אל הבובליליזם. התחלתי להבחין במבטים המיוחדים, בהנפות הגבה, בשפתיים המתעקלות בסלידה, בזוגות המהדסים נוכחי מרפקים אל צלעות. אתמול בערב ישבתי ב"סימה", כל מה שרציתי היתה מנת מעורב משובחת ולידה אורז עם במיה, זה הכל, לא יותר. לא הזמנתי בלב אגריפס סושי, לא ביקשתי רביולי בשר סרטנים, לא טרין חצילים רק מעורב ירושלמי וליד אורז עם במיה, בחיי. זה לא עזר, לקח לי כלום זמן להבחין בשתי המלצריות שולחות זו לזו עיפעוף שאין לטעות בו, שסימן אותי לעיני כל כמוקצה "ההוא, כן כן, זה, צפה באחאגדול".

אני מנסה כבר היום לתכנן את העונה הבאה, התחלתי ללמוד את מנהגי ואורחות חיי אחי האנוסים בימי האינקוויזיציה האכזרית, ללמוד כיצד בחוץ אעמוד בשורה אחת עם הבזים לשרץ העינבי, ומנגד, מבית, בסתר, מאחורי תריסים מוגפים אמשיך לעבוד את אלוהי אברהם, יצחק ויוסי.

זה רק אני שמרגיש שהשמאל הישראלי מילא את פיו מים נוכח פוגרומים ופרובוקציות של גורמים אלימים בשטחים הכבושים ? זה רק אני שמרגיש שהשמאל הישראלי קיבל בדממה את תוצאות הקזינו שעשו בקופות הגמל והפנסיה ? שלא זינב בממשלה שלא מצאה לנכון לקיים אפילו דיון ביוזמה הסעודית ? שלא הופך עולמות נוכח חדירתו של איום פאשיסטי לתוך מפלגת השלטון ? האם השמאל הישראלי חושב שתופעת פייגלין היא בעיה של הליכוד ? והיכן התגובה על  דו"ח העוני האחרון ? על השחיקה בקיצבאות ? על העליבות של השירותים לאוכלוסיות מצוקה ולחסרי ישע ? והיכן הוא כשמחרחרים מועדים מנסים להבעיר אש ברחוב הערבי ולצעוד באום אל פחם ?  שמתרבות ההוכחות לכישלון מערכת החינוך ולעליה באלימות ? השמאל הישראלי נמצא היום באולם המליאה ובחדרי ועדות  הכנסת, אבל הוא נעדר מהרחוב וקולו חסר מאוד.

משולי מאמרה של ארנה קזין "העולם העליון של הצרכנים" (הארץ 8.12.09), עולות שאלות המתייחסות הן לאופי היחסים בין בני אדם בימינו והן שאלות חברתיות ובריאותיות רחבות יותר.

אין ספק שתחושות תסכול וניכור, צורך עז ורציף בהפקת ריגושים, כמו גם בדידות וקושי ביצירת ושמירת קשרים בינאישיים וחברתיים, עומדים בבסיס התמיכה בשימוש חופשי בחומרים פסיכואקטיביים. רבים יעלו על נס את הרחבת הטווחים של יכולות ותחושות ואת השחרור מכבלים וממגבלות שמספקים חומרים "חכמים" לאדם.

לצד כישלון מדיניות הסמים הגורסת אפס סובלנות, והיוצרת מעגל הולך ומתרחב של עבריינות ושימוש לרעה בסמים, חשוב להזכיר, שחומרים אלו מתערבים במרחב הסינפטי במוח ומשנים אותו באופן שעדיין איננו מבינים את מלוא משמעותו, שנטילת החומרים יוצרת סבילות הגורמת להעלאת הכמות הנצרכת לשם השגת ההשפעה המצופה. קיים הבדל נחרץ בין תרופה שנרשמת על ידי רופא במינון מבוקר למטרה מוגדרת, לבין חומר שניטל כחלק מתרבות הפנאי או על מנת להפיק הנאה או השפעה מענגת ומרגיעה. לקלות הראש שבה נוהגים האחרונים במוחם יתכנו גם תוצאות לא רצויות. כמובן שאלו תלויות לא רק במבנה אישיותו ובגנטיקה של האדם, בסוג החומר שהוא נוטל ובמאפייניו, אלא גם באיכות החומרים והבקרה על ייצורם. כל עוד חומרים אלו נרקחים במעבדות העולם העברייני, גדול הסיכון שהם יכילו בתוכם גם מרכיבים מזיקים.

מותר לחברה לנסות לנסח את עמדתה באשר לשימוש בחומרים, זאת כשם שהיא בונה את סדר עדיפויותיה בסל התרופות. זכותה של חברה לשאוף ולחנך ליחסים שאינם תלויי השפעות מסממות בין חבריה, – שערכיה יהיו כאלה שיעודדו חופש מחומרים. כבר הכרתי למשל גברים ונשים שטענו שהם בני זוג טובים יותר כאשר הם מסטולים, ולפיכך יתכן, שלא ירחק היום ונשמע טענות דומות של אנשים כלפי איכות ההורות שלהם או מורים שיטענו שהם מתפקדים טוב יותר כמחנכים תחת השפעה מאשר בלעדיה. חברה שתאפשר בחירה בשימוש בחומרים, תאלץ להתמודד עם אזרחים תלויי חומרים, כאלה שהיכולת שלהם להיות הם עצמם במלואם בלבד תצטמצם, שתפקודם יהיה לפרקים מותנה בהשפעת סם. עוד לפני שנשמע על אישה מעוצבת אקסטזי המחפשת גבר קוקאיני, נידרש לחבר את האתיקה של שימוש בחומרים משני תודעה והתנהגות, שתחליף את פקודת הסמים המסוכנים או תפעל לצידה, – ומעבר לכך, להבין שמאחורי הדגלים האופנתיים של הליגאליזציה והדה-קרימינליזציה של סמים, אורבים אתגרים מורכבים ומתסכלים לא פחות מאלה הרובצים לפיתחה של מדיניות הסמים האוסרנית והמקרטעת.

שוב ושוב אני נתקל בכאלה הסוברים שתופעת פייגלין היא קוריוזית, – שולית וזניחה. הקלת ראש באפשרות כניסתו של משה פייגלין לכנסת, משרתת אותו. פייגלין ותנועתו מנהיגות יהודית הם חלק מהליכוד – המפלגה שהרכיבה את רוב ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות. הליכוד היא מפלגת שלטון מובהקת. בחירתו של פייגלין להצטרף לליכוד מונחית על ידי שאיפתו הגלויה והמוצהרת להיות ראש ממשלת ישראל. הטיוטא להצעות חוקי יסוד – חוקה של אנשי פייגלין צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שמדינת ישראל יקרה לו. זהו מקרה מובהק שבו "ההרדמות בשמירה" עלולה לעלות לנו בבוא היום באבדן ישראל כמדינה דמוקרטית, ועלייתה לשלטון של כת פאשיסטית מסוכנת. זה הזמן להגן על הדמוקרטיה ולהוציא את מנהיגות יהודית אל מחוץ לחוק. אני ממליץ לקרוא שני פוסטים האחד של יהונתן קלינגר והשני של יוסי גורביץ.

שלושה ימים אחרונים לתערוכה רחבת היריעה של האמן מני סלמה בבית האמנים בירושלים. תערוכה המסכמת את עשרים שנות עבודתו האחרונות של האמן הירושלמי. אני צד בעניין כאוצר התערוכה ולכן לא אעיד כנחתום על עיסתו, רק אמליץ לבקר בה. אני מביא כאן את החיבור שכתבתי לקטלוג המלווה את התערוכה:

ז.כ.ר

על יצירת מני סלמה