Sub Stance

אתמול ביקרנו במוזיאון לצילום של צלם האופנה הנודע הלמוט ניוטון . עירום נטול עירום. תערוכה קלילה ציצית, צילום לא מאתגר, חביב נעים. לפעמים מסקרן. כשעמדתי לפני דלת הכניסה למוזיאון בדרכי החוצה, ראיתי בעדה מחוץ למוזיאון, זוג משוחח. מראה הגבר עורר בי דחף לצלמו, הוא היה רזה, לראשו רעמת שיער בנגוריונית מקורזלת, מראה פניו מוקיוני, מסקרן רב הבעה. הוצאתי את המצלמה ונערכתי לקראת צילום. סדרן במוזיאון מאחורי גבי אמר שאסור לצלם. מכיוון שלא היתה לי באותו רגע כוונה לצלם בתוך המוזיאון המשכתי בשלי. הוא שוב הרעים שאסור לצלם. עניתי לו או.קי להרגיעו, והמשכתי לכוון את המצלמה לעבר הזוג. ואז לפתע אני מגלה את הסדרן עומד מולי וחוסם את קו הראיה שלי, כועס אדום וקפוץ שפתיים, ועוד רגע עומד להכות בי. לא היה עם מי לדבר, ובינתיים גם הזוג, אובייקט הצילום שלי, עזב את המקום. כמעט קיבלתי מכות בגרמניה. סדר זה סדר וחוק זה חוק.

היום הגענו לבית הקברות היהודי, החלטנו להיכנס פנימה, בית קברות יהודי באירופה הוא מקום. מעבר להיותו מקור היסטורי, חברתי ותרבותי, הוא מקום שמעורר אצלי את דחף החיפוש. חיפוש קרובים, הקשרים מראי מקום. גם כשאני עובר ברובע שהיה פעם יהודי, אני נדחף לחפש את הסימנים שהותירו המזוזות במשקופים. אני לא משקיע הרבה בחיפושים האלה אבל הם חלק מהדרך שבה אני מתבונן סביבי, שם. לך תבין. בכניסה לבית הקברות, ניצבה שוערת גרמניה שחילקה כיפות. נכנסתי וסימנתי לה שאין לי צורך בכיפה, שזה בסדר. היא הזעיפה פנים הושיטה את היד בתנועה נמרצת והראתה לי את הדרך החוצה – ראוס (RAUS) ! או כיפה או החוצה. ראוס !

אני חושב שלא אופייני לי בימים כתיקונם להיכנס לעימותים כאלה כמו שהיו לי במוזיאון הלמוט ניוטון ובבית הקברות. אבל זה קרה לי, נכנסתי ובמידה רבה גם יצרתי את המצבים האלה, חלק מסוים בי בחר להיות לא ממושמע לחרוג ולהתעמת עם שומרי הסף.

חלום – רבקה מיכאלי עורכת איתי ראיון על עבודתי. בעוד שבשיחה מוקדמת היא גילתה גישה אוהדת, הרי שבאולפן פני הדברים השתנו לחלוטין, היא היתה קצרת רוח וקטעה את דברי מיד בתחילתם ושידרה עוינות, במחאה על כך עזבתי את הראיון ונטשתי את האולפן. רבקה מיכאלי כעסה מאוד, הודיעה לי שנהגתי לא כהלכה כשבחרתי באקט קיצוני מאוד, ושהייתי יכול להביע את אי שביעות רצוני בדרך אחרת. החלטתי לגשת אליה ולהתנצל. נסעתי לאולפן עם אחי שנראה כמו תלמיד תיכון. הוא חיכה לי מחוץ לבניין. נכנסתי לחדרה ואמרתי לה שרשמתי לפני את הערתה ואקח את הדברים לתשומת לבי. שוחחנו על דא ועל הא וישרנו ביננו את ההדורים. כשיצאתי מהאולפן לא מצאתי את אחי. חיפשתי אותו בסביבה ולבסוף מצאתי אותו ישן בתעלה, בדיוק כמו שסבא עזריאל שכב בה. סוף החלום.

סבא עזריאל, אבי ודודי היו בעת השואה כלואים במחנה העבודה קרשניק, שם הועסקו בעבודות כפיה. סבא ואבא שימשו כרפדים ודודי בעבודות בנין ושיפוץ. כשהצבא הרוסי החל להתקדם מערבה החלו הגרמנים בנסיגה. הם לקחו עמם את הכלואים ופנו בהליכה מזרחה. בלילה בשלב מסוים החלה מנוסה מתוכננת מראש, יהודים ברחו לכל עבר, הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ירו לעברם, סבא לא הצליח לברוח ולכן נשכב בתעלה ושם את עצמו כמת, חייל גרמני ניגש אליו וירה לעבר ראשו, הכדור שרט את גבתו. סבא המשיך לשכב בתעלה, ושמע מישהו אומר עליו בגרמנית "קרוין הזקן מת".

הגבר שתקף אתמול את הצעיר ברדתם מהרכבת היה כבן ארבעים. לבוש מעיל שחור, אולי מעיל עור. בעל חזות מונגולית, מוצק, אולי פועל שהיה בדרכו לעבודה. לא נראה כמו מישהו שמחפש צרות, אבל בהחלט כמו אחד שלא מוכן לפסוח על הזדמנות להגן על כבודו. אין ספק שפירש את התנהגות הצעיר כפגיעה בו.
בעת שהמונגולי תקף את הצעיר, אחז הצעיר ביד אחת את אופניו ובידו השניה בסיגריה המגולגלת, כך שלא היו לו ידיים פנויות להתגונן. אחרי שהותקף נעמד על הרציף וראשית כל הדליק את הסיגריה. הוא היה מאוד זקוק לה. רק אחרי ששאף את עשן הסיגריה מלוא ריאותיו, פתח בקריאות לעבר המונגולי, שכנראה התרחק. האם הדלקת הסיגריה היתה גם זמן שבו איפשר הצעיר למונגולי להתרחק ? האם המונגולי השיב לקריאות הצעיר ? האם בז לו או אולי הפנה לו עורף והסתלק ? יתכן שהוא הבין שהצעיר חזק ממנו והחיש את צעדיו, או שאולי התפתחה על הרציף תגרה אלימה.

משכן הקנצלרית מרחיק ומנוכר. מבנה עם אלמנטים גיאומטריים עם חללים פעורים כלפי חוץ. בומבסטי. נקלענו לטקס שהתקיים לכבוד נשיא אלבניה. תרגילי הסדר של משמר הכבוד עוררו תחושות מעורבות. מצד אחד גיחוך נוכח הבובטרון החיילי, ומצד שני נגיעה בזכרונות הקולקטיביים – ההתבוננות בחיילים הגרמנים, נכדיהם או ניניהם של חיילי הרייך השלישי, שגם הם כמו אבות אבותיהם בשר ודם ונראו חביבים. זה קרה. וזה קרה לבני אדם. וזה הדבר החשוב. שהחיה הנאצית היתה בן אדם.
הטקס עצמו מגוחך ומעלה שאלות באשר לצורך בטקסים שיש בהם הפגנה של כוחנות ומחוות של כבוד מפוקפק. הסיבה היחידה שנותנת לגיטימציה לטקסים כאלה היא שהם אינם מזיקים, מספקים פרנסה לרבים, ותו לא. ראש מדינה יכול לקבל ראש מדינה במאור פנים ובלחיצת יד.
בעת שהתזמורת הצבאית ניגנה את ההימנונים היה הקהל חופשי, שלא כבמקומותינו, האנשים שצפו בטקס המשיכו לדבר זה עם זה ולהתהלך. היתה לי הרגשה שאצלנו נגינת ההמנון מעוררת יותר דריכות ואולי אפילו יראת קודש. דווקא מצאה חן בעיני הקלות שבה נהגו הגרמנים בעת נגינת ההימנונים.

מרכז סוני בכיכר הפוצדאם קירקסי ומרהיב, כמות גדולה של בניינים חדשים שמחוברים זה עם בעיקר באמצעות ככר מרכזית וההשתקפויות. יש בשימוש הרב בזכוכית אלמנט של שקיפות פתיחות של שלום. מי שבונה בזכוכית אינו מצפה שפצמ"ר או קאסם יפול בסביבתו.
 

בלילה קראתי את עדותו של קז'יק בספרה החדש של יונת סנד. בגטו ורשה החרב עוד התסתתרו פה ושם יהודים במרתפים ובמחבואים, קז'יק מתאר תמונה הזויה – יחידה צבאית גרמנית צועדת בסך ברחוב הגטו החרב, ולצידה תזמורת צבאית מנגנת מארשים. ככה צעדה שמאל ימין יחידה המפעילה להביורים להדליק את בתי הגטו ולאלץ בכך את המתחבאים לברוח מהאש מתוך מקומות המסתור, ולצידה תזמורת. מנגנת. השילוב הזה בין רצח, הרג וחורבן לבין מוזיקה, מבעית.

הדמיון בטכניקת הבניה בין חומת ברלין לבין החומה שישראל בונה בינה לבין הפלסטינים מכאיב וממלא במחשבות עגומות.

רכבת משדה התעופה שוינפלד לברלין. בחוץ דוהרת שלכת מרהיבה. מישל אומרת שקרוב לודאי שעל אותם פסים דהרו רכבות אחרות. השלכת הרהיבה גם אז.
אל הקרון שלנו נכנס צעיר עם אופניים. כבן עשרים, גבוה, את צווארו עוטפת כפייה, לבוש בחולצה עליונה מנומרת וממכנסיו משתלשלת שרשרת עבה שנעלמת בכיסו. הצעיר משעין את אופניו על דלת הקרון והוא מתיישב לידם על הריצפה. בוהה, בודק את אופניו, מנקה משהו שנדבק. שולף מכיסו סיגריה מגולגלת, בוחן אותה, לא מרוצה. מוציא מתרמילו אריזת נייר סיגריות וטבק ומתחיל להכין סיגריה. הרכבת מגיעה לתחנה. שני גברים רוצים לרדת מהרכבת, אופניו חוסמים את דרכם והוא מתנהל באיטיות. אחד משני הגברים חסון, בעל שפם דליל ומראה קשה, מזרז אותו ותוקע בו מבט מאיים, הצעיר קם באדישות ומתכוון לרדת גם הוא מהקרון, הגבר נותן לו דחיפה שהיא יותר מכה ויורה בו צרור מילים. הצעיר בהלם. הגבר מתרחק. הצעיר עומד על הרציף וקורא קריאות אל הגבר שפגע בו. הרכבת ממשיכה בתוך היופי הבוער בראשי העצים.

 אם תחפשו את XDR TB בגוגול תקבלו רק 165 תוצאות בעברית ו 240,000 בשפות אחרות, זו הבעיה המרכזית, – איננו רוצים לדעת מספיק על ה XDR TB.  נכון שאולמרט הולך ולבני כנראה באה, הבורסות בעולם קורסות ובנקים נופלים כמו מגדלי קוביות משחק, כדור הארץ מתחמם ובני אדם אינם מוכנים עדיין לעשות הכל כדי לשמור עליו, הנשק הגרעיני עלול להמיט שואה על החיים בעולמנו ולא נעשה דבר על מנת לוותר עליו ולפרקו, הכל נכון. ובכל זאת, אנחנו לא מוכנים לדעת מספיק על ה XDR TB, למרות שהוא ממית כל 20 שניות אדם אחד. הוא עוד לא ממש מקיש בדלת הפרטית שלנו, אבל העולם קטן. ניתן למצוא את ה XDR TB באפריקה ובאסיה. לא צריך לקיים יחסי מין, או לקבל עירוי נגוע כדי להידבק בו, הוא חיידק שעובר באויר, והעולם כזכור קטן מאוד. צפו בסרט הזה או הקישו כאן :

ה XDR TB Extensive Drug-Resistant Tuberculosis היא שחפת עמידה במיוחד לתרופות רבות ועלולה לתקוף כל אחד ובראש ובראשונה כאלה שמערכת החיסון שלהם חלשה. ניתן לעשות הרבה על מנת למנוע את התפשטותה, לשיפור האיבחון והטיפול בה, ואם זה לא יעשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו נפילת הבורסות והתחממות כדור הארץ יעניינו אותנו כשלג דאשתקד, משום ש XDR TB יהיה אצלנו בתוך הבית.

אז מה לעשות ? ראשית כל לדעת ! ולהפיץ את הידע. יש גם עצומה שקוראת למנהיגי העולם לפעול. 

התקרית ההיא אינה מרפה. אחרי ניסיון ההתנקשות בחיי פרופ זאב שטרנהל היא מתחברת לתמונה הגדולה והמאיימת.

ברחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה היתה המולה. מצד אחד עמד אוטובוס ובו תיירים. שלשה ארבעה מהם עמדו מחוץ לרכב, אחד מהם אחז דרבוקה, הם נראו ספק המומים ספק נבוכים. ומהצד השני עמדו שני חרדים צעירים לבושי שחורים אדומי פנים, מיוזעים ומלאי רוח קרב. אחד מהם צרח כנגד התיירים וגרש אותם. וחברו עשה תנועות ידיים מאיימות ופראיות והוסיף גידופים. צילמתי. קשה היה להבין את תוכן הדברים אך הצלחתי לקלוט את "האפיפיור ימח שמו". ילד חרדי כבן 12 התקרב אל התיירים וניסה לדחוף אותם. אחד מהעוברים ושבים בלם אותו ונזף בו. חרדי שלישי קרע לגזרים נייר כלשהו, התקרב לעבר התיירים והשליך את הקרעים לעברם. ניסיתי להגיע אל האוטובוס ולומר להם שאני מצטער על מה שקורה להם כאן. אך התיירים עלו  לרכבם ועזבו את המקום. הם כנראה הרגישו ובצדק, שהמקום אינו בטוח ושהם לגמרי לבד.
ככה מול עיני, תמונה שנמשכה דקה. לקח לי זמן להבין שבאמצע הרחוב השוקק, באמצע היום, יכולה קבוצה של תיירים אולי צליינים, להיות מותקפת על ידי שנים שלושה בריונים חרדים, בשל דתם או בשל היותם שונים או בשל כל סיבה אחרת, בעוד שהקהל מסביב העומד וצופה בתקרית האלימה, אינו מבין בדיוק מה מתחולל מולו ואינו נוקף אצבע. הרגשתי שמאוד קל להיות חלק מההמון הפסיבי שלא עושה כלום, שאתה בחלק מהזמן לא קורא את המצב, המום וכנראה חושש לנקוט עמדה. קרוב לוודאי שרבים מרגישים בטוחים יותר בצד הלא נכון של המתרס.

השנאה הרבה כלפי השונה, העוינות כלפי מי שחושב אחרת, מי ששייך לדת שונה, כלפי מי שמתלבש לפי טעמו הולכת וגוברת. הדרישה לסובלנות ולהתחשבות היא ברובּה חד צדדית.

על אהוד אולמרט היה להתפטר מראשות הממשלה לכל המאוחר באפריל 2007, לאחר שהתפרסם הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, שקבעה את אחריותו למחדלי מלחמת לבנון השניה. חברו של מוריס טלנסקי, שהגיש היום את התפטרותו בעקבות ההליכים הננקטים נגדו לקראת העמדתו לדין בעבירות שחיתות, ישב 19 חודשים מיותרים על כסא ראש הממשלה, כשמעל ראשו  מתנוססים דבריה החמורים של ועדת וינוגרד. אלה היו חודשים שבהם הוא לא היה ראוי למלא את תפקידו, משום שהוא נכשל בו כישלון נורא, שעלה בחיי אדם ובאבדן כושר ההתרעה, שהוא כושר ההגנה של מדינת ישראל. לתוצאות המלחמה שנוהלה ע"י אולמרט, עלולות להיות השלכות קשות על עתידנו. במקום לקבל ראש ממשלה שמיישם מסקנות ומשנן את לקחי ועדת וינוגרד, קיבלנו ראש ממשלה כושל שבנוסף לכל, היה עסוק בשינון עדויות ותיקון גירסאות, ובעיניינים שבינו לבין החשדות הכבדים למעשים מושחתים, שעלו כנגדו חדשות לבקרים.

נשיא המדינה, שקיבל הערב מידי אולמרט את מכתב התפטרותו הודה לו על "שירותו למען העם והמדינה"  …"ביטחונה של מדינת ישראל ושלום אזרחיה עמדו במרכז פעילותו כראש הממשלה. חלק מפעולותיו יישארו עלומות" דברי הנשיא פרס היו דברי שקר והבל בשם הנימוס המתחייב, וכנראה על פי כללי הטקס של בית הנשיא.

האם יתכן שהמפכ"ל החליט לפטר את ניצב אורי בר לב לאחר שקיבל הנחיה ממגדת עתידות, או מהילרית ידועת שם ? לא יאמן ? יאמן גם יאמן. משטרת ישראל שאמורה להיות גוף מודרני יעיל ושיטתי, מפעילה את כוחותיה ומקבלת החלטות גם בהתאם להזיות של אנשים הזויים שמכנים את עצמם "מתקשרים" או "הילרים". שמעתי אחת מהם מתראיינת ברדיו, היא נתנה הוראות להפסיק לחפש את הילדה רוז בירקון, היא רואה אותה מתה קבורה בחולות. משטרת ישראל הימי-ביניימית התייחסה לשטויות האלה בכל הרצינות ושלחה כוחות לכל מיני אתרים על פי איתותים הנקלטים במוחם הקודח של אנשים מוזרים. כסף רב נשפך לשוא משום שמשטרת ישראל משתפת פעולה עם עב"ם זה או אחר, החי ביננו, שקם בוקר ומחליט שהוא רואה בעיני רוחו השוטה את הילדה רוז קבורה בחולות בחוף ארגמן וחברתו החייזרית רואה אותה בבניאס. כל מיני עפיפונים מרחפים ותלושים הצליחו להריץ קציני משטרה ביום ובלילה ולהניע את גייסות המשטרה ימה וקדמה, צפונה ונגבה. לא היה שר ולא מפכ"ל ולא סגן מפכ"ל ולא ראש אגף חקירות שקם ואמר "די לשטויות !".

האזרח מן השורה יכול להמשיך להרגיש אי אמון במשטרה.

ילדים לא רצויים הנולדים להורים לא בשלים, הם ילדים שרב הסיכוי שחייהם יהיו קשים ומרים, או שחלילה ירצחו בידי הוריהם. ככל שמדיניות ההפלות שמרנית יותר ומסורבלת יותר, יוולדו יותר ילדים אומללים.  להורים שאינם בשלים, הסובלים מתחלואה גופנית או נפשית, החיים בעוני ובדלות, יש קושי בנגישות למקורות רפואה, בריאות הנפש ורווחה, ומאופיינים ברתיעה מהתמודדות עם הבירוקרטיה הכרוכה בקבלתם. מדיניות הפלות שתאפשר לכל אישה לבקש לעבור הפלה, פריסה חכמה של שירותי רפואה, בריאות הנפש ורווחה, הקצאת משאבים להשבת רשת טיפות החלב – תחנות לטיפול באם ובילד, למימדיה המקוריים, לאחר שבמשך שנים קוצצה ובעצם לא קיימת עוד,- כל אלה הם צעדים שעשויים להפחית את מספר הילדים האומללים, שיגדלו להיות הורים אומללים מאוד.

כשאהוד ברק בחר היום לבוז למפלגת קדימה וכינה אותה "מחנה פליטים"  הוא פתח צוהר לעולמו הפנימי של שוכן מגדלים מדושן ואטום.

הפליט עקור מביתו. איבחה אכזרית החריבה את עולמו. המלחמה או איתני הטבע המיטו עליו אסון נורא. – היקר והאהוב המוכר והבטוח הפכו לאיי חורבות. מטבעם נאספים הפליטים יחד בקבוצות במחנות – הלומים ומוכים מנסים למצוא מחסה, מרפא ונחמה. שם, במחנה העקורים בכוחותיו האחרונים מתחיל הפליט לשקם את חייו, להקים מתוך החורבן בית אחר לרקום עתיד כלשהו.

היו בישוב ובמדינה הצעירה כאלה שראו בניצול ובפליט "אבק אדם" "אודים מוצלים" "סבונים" "צאן לטבח" "גלותיים", אלה שניצלו מהכבשנים נדרשו אל כור ההיתוך הישראלי. ומכיוון שהם היו "אבק אדם" – חומר גלם שיותך, הם לא היו ראויים לשילומים ולפיצויים. ולכן, ללא כל היסוס שילשלה המדינה לכיסה וגזלה את כספי הפיצויים שהיו מיועדים לשיקומם של הפליטים.

אהוד ברק שהשתמש ב "מחנה הפליטים" כביטוי גנאי, הוא חלק בלתי נפרד ממסורת ארוכה של אטימות, התנשאות ויוהרה. אדם חסר רגישות לפליט היהודי מבית ולפליט הפלסטיני והסודני מבחוץ, הוא חסר גם כישורים הנדרשים להבנה ולהתמודדות עם הבעיות החברתיות הבטחוניות והמדיניות  של מדינת ישראל.

האדם הוא חסר ערך ותפקידו המרכזי לשרת את הכלל. לפרט יש משמעות כשהוא משרת את העניין של הממשל. לא צפיתי בטקס פתיחת האולימפיאדה מתחילתו ועד סופו, אבל בכל פעם שהצצתי ראיתי אנשים שהם פסיקים, ברגים, קלידים במכונה הגדולה. הטקס הוא מהות הכל, והאנשים הקטנים שהרכיבו את המיצבים ההמוניים הם צייתנים ממלאי פקודות, נכנעים למרות התמונה הגדולה. מאחורי המראה המרהיב עומדים עבדים נרצעים.

טלטלה בעקבות פרסום הכתבה אתמול במעריב.

ו' צילצלה. מתנצלת שמטרידה אותי. אבל אני כמו אח שלה. התמונה של אחיה מופיעה עם כל האחד עשר בעיתון. וגם בעמוד הראשון. "ארבעים שנה מאוחר מדי" אני אומר לה, "תמיד שראיתי חיילים עם התג של גולני אמרתי זה הילדים שלי האחים שלי הרגשתי". ושוב היא כואבת את הזלזול במשפחה את השקרים שפיזרו. אני מספר לה שוב את הרגע ההוא, את המוות שחיכה חמש דקות מאיתנו. "אני שמחה שנשארת בחיים" היא אומרת לי. אני שומע את הבכי שלה שאחיה לא היה בר מזל כמוני. הבוקר ג' מתקשר ואומר לי "כל הזמן אני מרגיש אשם שנשארתי בחיים, נשארתי במקרה בחיים", עד היום הוא ישן עם תרופות. והפחדים והחרדות כל החיים. "זה הולך איתי כל החיים. אתה היית הבכיר" הוא פונה אלי "ואני שואל אותך מה לעשות, מה יותר טוב בשבילי, אולי לכתוב את העדות שלי שכולם ידעו את האמת ? " אני אומר לו שהשנים חלפו, והאמת של כל אחד שונה והזיכרון האישי כתב את עצמו שוב ושוב לאורך עשרות השנים, והאסון נכתב מחדש אצל כל אחד מאיתנו. אלוף הפיקוד מת והמח"ט מת והמג"ד בטח כבר סנילי והמ"פ במזרח, וגם הוא היה אז כה צעיר, והגירסא שלו עומדת מול הגירסא של המג"ד. ואת שנעשה כבר אין להשיב לא את ההתנהלות האכזרית, ולא את ההשתקה, ולא את הניסיון להעלים את האסון. כאלה חצופים ואטומים היו, שחשבו שיש בכוחם להשתיק את מותם של אחד עשר חיילים. שיש בכוחם לאייד אותם. כך רכבו באותם ימים על גלי הניצחון המפואר, ישבו על פסגות משכרות, ושרו את שירי הצבא המהולל והציאו לאור את אלבומי הניצחון "נאצר מחכה לרבין אי יא יא יא אי". לא היתה להם כוונה, לתת לאיזה כיתה טירונית מפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני שהתרסקה לחתיכות קטנות קטנות, להשבית את תרועת הניצחון "את שארם א שיך חזרנו אליך שנית". וכל כך קל היה אז לעשות זאת. – כי כולם צייתו, ואמרו אמן, ויישרו קו. השתיקה החניקה את הכאב וייבשה את הדמעות.  הכאב נשאר חנוק ויבש ורק השתיקה נסדקת.

האזור הממוקש מול בית המכס העליון

בית המכס העליון