ברלין 2
נכתב בתאריך 8 באוקטובר 2008 מאת משה קרוןהגבר שתקף אתמול את הצעיר ברדתם מהרכבת היה כבן ארבעים. לבוש מעיל שחור, אולי מעיל עור. בעל חזות מונגולית, מוצק, אולי פועל שהיה בדרכו לעבודה. לא נראה כמו מישהו שמחפש צרות, אבל בהחלט כמו אחד שלא מוכן לפסוח על הזדמנות להגן על כבודו. אין ספק שפירש את התנהגות הצעיר כפגיעה בו.
בעת שהמונגולי תקף את הצעיר, אחז הצעיר ביד אחת את אופניו ובידו השניה בסיגריה המגולגלת, כך שלא היו לו ידיים פנויות להתגונן. אחרי שהותקף נעמד על הרציף וראשית כל הדליק את הסיגריה. הוא היה מאוד זקוק לה. רק אחרי ששאף את עשן הסיגריה מלוא ריאותיו, פתח בקריאות לעבר המונגולי, שכנראה התרחק. האם הדלקת הסיגריה היתה גם זמן שבו איפשר הצעיר למונגולי להתרחק ? האם המונגולי השיב לקריאות הצעיר ? האם בז לו או אולי הפנה לו עורף והסתלק ? יתכן שהוא הבין שהצעיר חזק ממנו והחיש את צעדיו, או שאולי התפתחה על הרציף תגרה אלימה.
משכן הקנצלרית מרחיק ומנוכר. מבנה עם אלמנטים גיאומטריים עם חללים פעורים כלפי חוץ. בומבסטי. נקלענו לטקס שהתקיים לכבוד נשיא אלבניה. תרגילי הסדר של משמר הכבוד עוררו תחושות מעורבות. מצד אחד גיחוך נוכח הבובטרון החיילי, ומצד שני נגיעה בזכרונות הקולקטיביים – ההתבוננות בחיילים הגרמנים, נכדיהם או ניניהם של חיילי הרייך השלישי, שגם הם כמו אבות אבותיהם בשר ודם ונראו חביבים. זה קרה. וזה קרה לבני אדם. וזה הדבר החשוב. שהחיה הנאצית היתה בן אדם.
הטקס עצמו מגוחך ומעלה שאלות באשר לצורך בטקסים שיש בהם הפגנה של כוחנות ומחוות של כבוד מפוקפק. הסיבה היחידה שנותנת לגיטימציה לטקסים כאלה היא שהם אינם מזיקים, מספקים פרנסה לרבים, ותו לא. ראש מדינה יכול לקבל ראש מדינה במאור פנים ובלחיצת יד.
בעת שהתזמורת הצבאית ניגנה את ההימנונים היה הקהל חופשי, שלא כבמקומותינו, האנשים שצפו בטקס המשיכו לדבר זה עם זה ולהתהלך. היתה לי הרגשה שאצלנו נגינת ההמנון מעוררת יותר דריכות ואולי אפילו יראת קודש. דווקא מצאה חן בעיני הקלות שבה נהגו הגרמנים בעת נגינת ההימנונים.
מרכז סוני בכיכר הפוצדאם קירקסי ומרהיב, כמות גדולה של בניינים חדשים שמחוברים זה עם בעיקר באמצעות ככר מרכזית וההשתקפויות. יש בשימוש הרב בזכוכית אלמנט של שקיפות פתיחות של שלום. מי שבונה בזכוכית אינו מצפה שפצמ"ר או קאסם יפול בסביבתו.
בלילה קראתי את עדותו של קז'יק בספרה החדש של יונת סנד. בגטו ורשה החרב עוד התסתתרו פה ושם יהודים במרתפים ובמחבואים, קז'יק מתאר תמונה הזויה – יחידה צבאית גרמנית צועדת בסך ברחוב הגטו החרב, ולצידה תזמורת צבאית מנגנת מארשים. ככה צעדה שמאל ימין יחידה המפעילה להביורים להדליק את בתי הגטו ולאלץ בכך את המתחבאים לברוח מהאש מתוך מקומות המסתור, ולצידה תזמורת. מנגנת. השילוב הזה בין רצח, הרג וחורבן לבין מוזיקה, מבעית.
הדמיון בטכניקת הבניה בין חומת ברלין לבין החומה שישראל בונה בינה לבין הפלסטינים מכאיב וממלא במחשבות עגומות.
