על אנשים, חומרים ומה שבינהם
הופעתי היום בתכנית "העולם הבוקר" של אברי גלעד בערוץ 2, הוזמנתי לתכנית על התנהגויות מסוכנות ואלימות של בני נוער בעקבות שתיית אלכוהול. ההכנות לקראת התכנית התחקיר התיאומים היו יעילים, וצוות ההפקה התגלה כמקצועני, שלא פוסח על הפרטים הקטנים, הציעו לי אפילו צילצול השכמה… כשיצאתי מהאולפן עלו במוחי כל אותן נקודות חשובות שלא הצלחתי להכניס למסגרת הזמן המצוצמם. ככה זה כנראה בטלוויזיה:
זה לא באמת. זה לא יכול להתרחש במציאות. לא השבוע, כאשר הקטל בדרכים נמשך. אתה קורא את הידיעה ואתה אומר לעצמך, כלומר אני אומר לעצמי, לבדוק טוב טוב את התאריך, אולי היום הראשון באפריל. אולי זה בכלל עיתון שנכתב בשיא עונת המלפפונים על ידי יוצרי הסדרה הנהדרת "פולישוק". אולי עוד תבוא הכחשה מלשכת השר, משהו בסגנון שזו עוד מזימה של השמאל. עוד הכפשה של שונאי הליכוד. אז תשפשפו טוב את העיניים. שר התחבורה של ישראל מריץ את פרוייקט הדגל החדש של משרדו: החלפת השלטים בדרכים מכיתוב באנגלית ובערבית לכיתוב בעברית. לא עוד Jerusalem אלא Yerushalyim וקוראי ערבית בהתאמה, ישכחו מאל קודס ויתחילו להתרגל לקרוא "ירושלים" באותיות ערביות גאות. אתם תמשיכו לסכן את עצמכם יום יום בנהיגה לצד כלי רכב שנהגיהם בפסילה או בשלילה, ולשמוע על חבורות צעירים שתיינים שמשתוללות בפול ווליום עד שמתרסקות לתוך מכוניות חפות מפשע. תמשיכו להתחלחל מעוד כמעט תאונה אווירית, שהיתה יכולה להימנע אם בנתב"ג היו אמצעי בטיחות שנהוגים היום בכל שדה תעופה בכל מדינה מתקבלת על הדעת. אין לכם מה לחפש אצל שר התחבורה החדש, הזוטות האלה הקטנות לא יזיזו אותו ממבצע יהוד השלטים. מאות ההרוגים בכבישים הם מעתה קרבנות שיפלו על קידוש הפנטזיות הקולוניאליות של השר. ועוד לא כתבתי מילה על המשמעויות החברתיות והמדיניות שיש בניסיון לשעתק ולשכתב מחדש שילוט שמות ערים וכפרים, לזלזל בשפות האחרות ולדכא מורשות אחרות. חשבתם שלא יכול להיות יותר גרוע משאול מופז ? אז קבלו את שר התחבורה ישראל כץ.
הצילו - המדבקה להשבת גלעד שליט
האם אפשרית הפרדה בין אישיותו התנהגותו ומעשיו של אמן לבין יצירתו ? האם יש בנו את היכולת לנתק את היצירה האמנותית ממעשיו, דעותיו ואורח חייו של האמן ? להתייחס אך ורק לתוצר האמנותי, לשפוט או להעריך אותו כמות שהוא ? מוסיקה כמוסיקה פסל כפסל מחול כמחול ? או שאולי היוצר ויצירתו חד הם, היא נובעת ממנו והיא חלק בלתי נפרד מהיוצר, הוא – אישיותו, מעשיו והתנהגותו צרובים בלב ליבה של היצירה ? על הדיון בסוגיות אלו התרוקנו מחסניות דיו רבות.
עם הסתלקותו בלא עת של המנוח מייקל ג'קסון, לא קשה לי כלל לחוש בוז קל ושאט נפש נוכח גלי ההערצה הגואים לזמר שהיה כנראה לדעתם מוכשר מאוד, אבל על אישיותו והתנהגותו רובץ צל מולבן. מייקל ג'קסון הצליח להחלץ מהחשדות החמורים הקשורים לחיבתו הרבה לילדים. איני מצוי היטב בפרשיות השונות הקשורות בו ואף איני בקי ביצירתו. התרשמתי מיכולתו הקצבית ומכושר התנועה שלו, אך תמיד הרגשתי מבוכה מהתנועה האופיינית של כף ידו החופנת את בית חלציו. זו לא היתה תנועה מקרית חד פעמית שמתבקשת מאופיו של פזמון, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה של הזמר. זו היתה שפת הגוף שלו. נכון, זו לא היתה המילה היחידה בשפתו האמנותית אבל זו היתה אמירה מאוד מסגירה, אני חיברתי אותה לחשדות שעלו כנגדו. אין לי בעיה עם אמנים העושים שימוש בגופם, שמתערטלים מתלבשים מתפשטים נוגעים מגלים או מסתירים. חלקם מעוררים חמלה במאמציהם ללכוד את הצופה. חלקם משכנעים ששפת הגוף שלהם היא חלק בוגר ממכלול יצירתם. אצל מייקל ג'קסון הרגשתי מבוכה רבה, משהו אמר לי שהעניינים כאן משובשים מאוד, כמעט כתבתי פתולוגיים.
האהבה איננה גוף
ישראל פנקס"הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גּוּף. אִם הִיא פּוֹנָה
לְפֶתַע וְהוֹלֶכֶת, אַל תְּבַקְּשׁוּ
כִּי תָּסֵב אֲלֵיכֶם אֶת רֹאשָׁהּ.
רַכְּזוּ מַבְּטֵיכֶם הֵיטֵב
בְּגֵוָהּ הֶחָטוּב, הַגַּב הַמְּדֻמֶּה,
שׁוּלֵי בִּגְדָּהּ הַנְּמַסִּים, הַנֶּעְלָמִים כְּאֵד
אַחַר הַגֶּשֶׁם.
וּכְשֶׁחוֹלֵף גַּם הַמַּרְאֶה
הַזֶּה, וְאַתֶּם נֶאֱלָמִים, וּבִידֵיכֶם
כַּדּוּר-הַמִּשְׂחָק הַמְּיֻתָּר,
וְקוֹלוֹת שִׂמְחַתְכֶם דּוֹעֲכִים
בָּכֶם כְּקוֹלוֹת כְּלָבִים מְאָדָּמִים, לַחִים,
הַנִּיחוּהוּ עַל-יָד וּפְנוּ וְעִבְרוּ מִזֶּה
הָלְאָה.אִם תִּפְגְּשׁוּ אֲנָשִׁים
בַּדֶּרֶךְ, תּוּכְלוּ אוּלַי לְסַפֵּר לָהֶם
עַל כָּךְ.
הֵם לֹא יַעַזְרוּ לָכֶם.
סָפֵק עִם יַאֲמִינוּ לָכֶם.
אִם לֹא פָּגְעָה בָּהֶם בְּלֶכְתָּם,
לֹא יָבִינוּ מַהוּ זֶה שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים.נַסּוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיכֶם,
לִצְעִירִים מִכֶּם,
הַלֹּא לְעַצְמְכֶם תִּהְיוּ מְסַפְּרִים,
כְּנִדּוֹנִים, הַמְּשַׁנְּנִים כָּל-הַזְּמַן
מַשֶּׁהוּ, שֵׁם אָהוּב, בְּרָכָה אוֹ
קְלָלָה.אִם הִיא פּוֹנָה לְפֶתַע
וְהוֹלֶכֶת, אַל תַּפְצִירוּ, אַל תְּעוֹרְרוּ
אוֹתָהּ. זִכְרוּ שֶׁאֵין לִקְרֹא גַּם בִּשְׁמָהּ,
לָגַעַת בָּהּ בִּשְׁנָתָהּ,
שֶׁסַּהֲרוּרִית הִיא,
וּפְעָמִים מָרָה וַהֲפַכְפַּכָּה כְּאִשָּׁה.אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן,
רַגְלֵיכֶם תָּבֶאנָה אֶתְכֶם
בְּקֻבָּה שֶׁל אִשָּׁה, צְרִיחַת הָעוֹרֵב, מִשְׂחַק-קֻבִּיָּה.
גּוּפֵיכֶם יִמָּסְרוּ כְּמַטְבֵּעַ
מִיָּד-אֶל-יָד, יְמֻשְּׁשׁוּ כְּמוֹ בַּד.
תָּבוֹאוּ בְּעַם
צַר, אֲנָשִׁים מִנְּיָר, עָרֵי-פְּקָק.
עֲצָמִים יְדַבְּרוּ אֲלֵיכֶם. תִּלְמְדוּ
אֶת חַיֵּי-הַמּוּצָק.
וְדָבָר לֹא תִּזְכְּרוּ מִכָּל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם:
יִהְיוּ לָכֶם שָׁנָה שֶׁל מַתֶּכֶת, יֶרֶךְ-זָהָב, קַשְׂקַשֵּׂי-דָּג.
רְצוֹנוֹתֵיכֶם יַעַזְבוּ אֶתְכֶם.
הַיָּקָר לָכֶם מִכֹּל
יִצְנַח בְּתוֹכְכֶם.
מַיִם יַעַבְרוּ אֶתְכֶם. עַזִּים הֵם יְקַבְּלוּ
אֶתְכֶם, לְיָמִים יְבַעְבְּעוּ אֶתְכֶם
אֶל חוֹפִים עֲשֵׁנִים.
שָׁם סוּסִים יַבִּיטוּ בָּכֶם,
רֵיקִים, מֻכֵּי-תִּמָּהוֹן.
עֲלוּ עַל גַּב-הַסּוּסִים,
בְּלֵב לֹא קַל, לֹא כָּבֵד, לֵב-סְרָק.
הֵם יָבִיאוּ אֶתְכֶם
אֶל אַהֲבַתְכֶם.אִם פַּעַם הָיְתָה שֶׁלָּכֶם,
בֹּקֶר אֶחָד תָּעִיר אֶתְכֶם מִשְּׁנַתְכֶם.
כֹּחָה וְיָפְיָהּ הָאֲמִתִּיִּים מִתְגַּלִּים
דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת,
קוֹבַעַת אֶת מַסְלוּלָהּ וְאֶת-מְקוֹמָהּ
הַמְּדֻיָּקִים בְּחַיֵּינוּ,
עָרִיצָה כְּמוֹ חַג.
יְהֵא עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר, לִשְׁכֹּחַ
הַכֹּל, וְכָךְ לְהַחְזִיק בָּהּ,
כִּילָדִים בַּיָּד עֲפִיפוֹן".
לא ידעתי מה אני רואה, אבל לא הסרתי את עיני מהמרקע. אלה היו רגעים נדירים של ידיעה ברורה שנובעת ממקום מאוד בהיר ונדיר שמראה מה נכון מה אמת. כל כך מעט אמת יש פה מסביב. כל כך מעט. זה כנראה לא קורה פעמים רבות בחיי אדם. אבל זה קרה. ישבתי שם מול המירקע ובכיתי. אני לא בן אדם בוכה. כך נפגשתי לראשונה עם פינה באוש. עד היום אני לא יודע מה אני רואה, אבל אני מאמין לה ואני ממשיך להרגיש מכושף כמו מישהו שמתבונן לתוך חייו וחלומותיו שמתחוללים לפניו על הבמה. פינה באוש לא מספרת לי סיפור היא אומרת לי הנה ככה זה. זה מה ואיך. ואני מופתע אומר לעצמי בלי קול ככה זה, הנה ככה זה. בכלל לא חשבתי שככה זה והנה כה פשוט שזה כך. לא פעם הרגשתי צורך עז מלווה געגועים חזקים לעלות על הבמה ולחולל שם, לחבר את מה שיש שם עם מה שיש לי ואין לי עם מה ששלם ושבור ובעיקר עם מה שנשמט וחוזר ונשמט ומזיז בדיוק כך את האגן ועושה כך עם הידיים וגם כך. כי כך הידיים מבקשות. כך מחמיצים ומאבדים, כך חולפים להם החיים לצד החיים. פינה באוש שהלכה היום לעולמה לימדה אותי לאיית מחדש כמה מילים.
יום קשה עבר על ניקולא, מצד אחד ארגון אל קאעידה מאיים להתנקם בו על התבטאויותיו בגנות לבישת הרעלות בצרפת, ומצד שני אביגדור ליברמן שכועס עליו מאוד על שהמליץ לביבי להעיף אותו מהממשלה וללכת על ציפי. זה מכאן וזה משם. יום באמת קשה עבר על ניקולא. זה נטל כבד מדי על כתפי בן אנוש, אפילו שהוא נשיא צרפת ובעלה של. כשיעלה ניקולא בעוד מספר שעות על יצועו ויהרהר בינו לבין ברוני, הוא ינסה איכשהו לסכם את היום שעבר, ויגיע מהר מאוד למסקנה שעם אל קאעידה הוא יצליח להסתדר. ממילא הארגון נמצא במגננה מתמשכת, העולם הנאור נגדו, האמריקאים לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו את ראשו של בן לאדן. ניקולא יודע שאל קאיעדה נובחים ומאיימים ועושים הרבה פחות. אבל עם ליברמן זה כבר הרבה יותר מסובך. אצל ליברמן כשנפתח חשבון הוא גם נסגר. ליברמן לא מדבר, ישנן לעצמו ניקולא, "ליברמן עושה", תענה לו קרלה. אין מה להשוות בין טרוריסט נאלח וחשוך, שוכן מערות שמעולם לא נבחר ולא זכה לאמון הציבור, לבין גזען ופשיסט שזכה לאמון הציבור ונחל הישג מרשים בבחירות חופשיות. כלומר בנוסף לכל הצרות, השרץ הוא חוקי למהדרין. נכון שמשטרת ישראל חוקרת אותו בעיניינים שונים ומשונים כבר שנים רבות, אבל תכלס הוא זכאי כאולמרט. בעוד שעות מעטות, ניקולא יתבונן בתמונותיהם של השניים, זה יהיה לו ברור שבעוד שבן לאדן נראה סבא סנטה קלאוס טוב לב גם אם שדוף מעט, הרי ליברמן הוא האדם האחרון שמישהו מאיתנו היה רוצה לפגוש בסימטה חשוכה. גם ניקולא יוכל לראות את הנשיכה הכואבת שמסתתרת מאחורי החיוך האביגדורי. "בשביל מה הייתי צריך את זה" ינזוף ניקולא בסרקוזי. מחר בבוקר, הוא מבטיח לעצמו, ישלח הזמנה לליברמן לבקר בארמון הנשיאות, ועוד קודם לכן, יפרסם הודעה בגנות אנשים חסרי חוש הומור שהופכים בדיחה טובה לתקרית דיפלומטית מיותרת. הוא גם יבדוק אם ניתן עדיין להגיש מועמדים לפרס נובל לשלום, יכניס לפריזר וודקה טובה וידאג לדג מלוח, כמה מעושנים ורקיקים משובחים ליד הקוויאר.
לפצ'צ'ונג היתה נוכחות בחיי העולים החדשים וניצולי השואה מפולין. המפגש עם מזג האויר הים תיכוני, עם החמסינים הכבדים, פתח לרווחה את חלונות הדירות, ומרקיזות מטילות צל מגינות מפני השמש היוקדת הותקנו במרפסות. אלא שהחלונות הפתוחים היו גם פירצה הקוראת לפצ'צ'ונג, הפצ'צ'ונג הוא רוח הפרצים. ורוח הפרצים היא מאוייביו המסוכנים של הפולני. הקריאה " פ צ ' צ ' ו נ ג " זרקה מיד את כל בני המשפחה אל החלונות לסגור אותם במהירות לפני שהפצ'צ'ונג יוריד את כולם השאולה. משבי הפצ'צ'ונג נשמעו באוזני העולים מפולין כצליליו של אורפיאוס.
המיצב פצ'צ'ונג של קבוצת איפה דנה (ישראל) וקבוצת סנטראלה (פולין) מזמן למשתתף חוויה מעין דיסוציאטיבית. שחקנים חמורי סבר שאינם מדברים, מסמנים הוראות בידיהם, מודדים במוט את המשתתף ובתנועות מיומנות מתאימים לו דרגש לפי גובהו. השחקנים מבשרים בהתנהגותם את הבאות את הנתק, את הנתק בין הגוף לבין הראש, החושף את המשתתף לאתגר הכרוך בהסתגלות לשיבוש המוקד של מיקומו. – חוויה שבה הוא נדרש להגדיר מחדש את מרכז הכובד בשדה האני. הצורך בשליטה ובשמירה על המכלול עשוי לספק לחלק מהמשתתפים חוויית אי שקט ואפילו אי נוחות רבה, כאשר תשומת הלב נעה מעלה ומטה מהראש אל הגוף ושוב מהגוף אל הראש, ואינה מוצאת מרגוע עד לרגע שהמשתתף יוצא מן המיצב ומתכנס בתוך שלמותו המוכרת. אצל אחרים זו עשויה להיות חוויה נעימה ואפילו מגוננת – התמסרות להרפתקה, כניסה למסע קצר, הכלה של חוויות רב חושיות הכוללות מפגש מפתיע עם ראשיהם של שני שותפים אחרים אקראיים להתנסות, המעורר אחווה או תחושת שותפות גורל לרגע. ובו זמנית, עונג ראשוני ילדי – מהחשיפה למראות ותחושות חלומיות הזויות מעורפלות שלא מכאן (חורף, שלג, קור, רוח) שעומדים בסתירה למקום שבו נמצא הגוף כאן, עמוק מאוד כאן (קיץ, שמש, חום, לחות).
מיצב הפצ'צ'ונג חיבר אותי לחוויות ויזואליות של ילדות נטולת טלוויזיה ודלת קולנוע, – לפנס הקסם, לגליל הקליידוסקופ, למשקפת התמונות התלת מימדית ולכדור הזכוכית שכאשר מנערים אותו הוא מתמלא בפתותי שלג שצונחים אל נוף מתקתק. זו היתה חוויה של נגיעה במקום אחר שאינו כאן. הפצ'צ'ונג של איפה דנה וסנטראלה קורא תגר לרגע. במציאות ההישראלית הבלתי אפשרית הוא מציע את מכונת הבריחה שנדונה מראש לכישלון. כמו הזייה מסמים משכרים שסופה חזרה חבולה ומתסכלת אל החיים הקשים, מגישה גם מכונת הפצ'צ'ונג רגע של נחת קריר וחורפי בתוך הבלילה הקייצית הישראלית הרותחת, כשבאופק לא נראית המנוחה לבטח תחת תאנתנו וגפננו. או במילים אחרות מכונת הפצ'צ'ונג מייצגת היטב את מדיניות השלום והביטחון של ממשלות ישראל לדורותיהם. ככה אנחנו נראים ככה אנחנו חיים,- בין מלחמה למלחמה בין פיגוע לפיגוע אנחנו שמים את הראש באיזה חו"ל כלשהו, או מתמסרים לגיחות קניה בתוך הקניונים, יען כי שתו ואכול פן מחר נמות.
הוא ישב לי על הפגוש האחורי. הלבן של העיניים שלו היה ורוד. הוא נהג כשגופו נשען שרוע על דלת מכוניתו השחורה. לבש גופיה לבנה כשלג. מישהו שוטף לו כל יום את האוטו. דיבר בנייד ופתח פה גדול. בסיבוב שורש בואך שער הגיא הבנתי שהגופיה לא צועק אלא קרוע פה מצחוק. חיפשתי דרך לעבר לנתיב הימני, נחרצה בי ידיעה ברורה שזה רע מאוד שהוא מאחורי, אבל שני הנתיבים היו עמוסים. בערך באמצע שער הגיא הצלחתי לעבור לימני, נשמתי לרווחה וחשתי הקלה רבה. הגופיה פרץ קדימה והתיישב על הטומבון של איזה רנו מגאן. הרנומגאן התחיל לפמפם בעצבנות בבלם שלו, אבל הגופיה נדבק אליו ולא הירפה, היה ברור שלרנומגאן נגמר לאט לאט האויר, אבל לא היתה לו דרך מילוט. ניסיתי לסייע לו ובניתי מרווחים, אבל בכל פעם מישהו אחר נכנס פנימה וצמצם אותם. בערך באזור תחנת הדלק בכניסה לשער הגיא, הגופיה חתך ימינה ומיד שמאלה. הספקתי לראות אותו נעלם בסלאלום אכזרי, מעיף הצידה נהגים שלא מבינים מאין הוא נכנס להם מתחת לאף ואיך הוא חותך מיד שוב חזרה בין פרטיות למסחריות. זה רק עניין של זמן עד שהגופיה יהיה מעורב בתאונה קטלנית. הוא אלים וחסר מעצורים. בקילומטרים הספורים שנהג בסביבתי, הוא עבר אין ספור עבירות תנועה ויצר על הכביש אוירה רעה, אי שקט ואיום מוחשי. הגופיה הוא מפגע, ככה הוא גם בחיים, אנשים לא רוצים להתעסק איתו, שכניו אומרים שלום שלום ומתאיידים, מעולם לא עמד בתור. כשהוא התיישב לי על הפגוש הנהיגה שלי הצריכה מאמץ גדול ביותר, היה לי ברור שאני חייב להגדיל את המרחק ביני לבין הנהג שלפני, כדי שחלילה לא אקלע למצב שבו אין לי מרחק מספיק לבלימה מתונה, אבל כאמור בכביש עמוס זו משימה כמעט בלתי אפשרית, בכביש פועל חוק כלים שלובים, כל מירווח מתמלא מיד. כל בלימה פתאומית משמעותה אחת,- שהגופיה נכנס לי להאצ'בק ומדביק אותי לכרית אויר. הוא לא הצליח לערער ממש את שלוותי אבל הוציא לי את כל הכיף מהנהיגה, כן אני יודע להנות גם מנהיגה בכביש עמוס. הרנומגאן לעומת זאת היה בצרות, אני ראיתי שהוא איבד בבת אחת את בטחונו, זה היה ברור שהנהיגה שלו הפכה להיות מעורערת כאילו שנחיל דבורים חדר למכוניתו. הגופיה הוא נהג שמסוכנותו ודאית. אבל הוא על הכביש. יש למצוא את הדרך להוריד אותו מההגה לפני שיהרוג מישהו ויתייצב בבית המשפט עם כיפה חדשה על הראש ואישורים המעידים שהוריו חולים ונתמכים על ידו, שהוא תורם קבוע לישיבות ובתי יתומים, שאשתו סבלה מאי שפיות זמנית בעת שהגישה נגדו תלונה במשטרה ושאין לו אחות.
לא להאמין איך נותנים לאיש גס רוח ואלים מיקרופון ציבורי. בכל פעם שאני נתקל בו ברדיו משוחח עם המאזינים אני מבין שחלק מאלה שמתקשרים אליו הם אזרחים הבנויים מחומרים אומללים, שזקוקים למנת ההשפלה, להשתלחות חסרת הרסן שלו. מתברר שלא חסרים מתנדבים לדו שיח המזוכיסטי, שתמיד נשרך תור של כאלה הזקוקים לחווית שק החבטות, כשם שלא חסרים אנשים לכל מיני התנסויות ריאליטי חושפניות וביזאריות. הוא צורח עליהם, הוא פותח פה גדול, מקניט ולעגני. אתה שומע ברדיו את נפנופי הידיים שלו את הרוק הניתז מפיו את פניו המאדימות מכעס ואת החיוך המביס, קשה הלב. הוא לא יודע להקשיב הוא קצר רוח, לא מבין את מאזיניו לא כל שכן יודע לקבל את האחר, אין לו עניין אמיתי בהם, הם אובייקטים – ניצבים חולפים והוא שולף אקדחים מיומן. ללא ניד עפעף בשיפוטיות צרת אופקים הוא מטיח את קביעותיו הנחרצות, נילהב מעצמו מאוהב ברשעותו. הוא חסר כל יכולת הערכה עצמית, ברור לך שהוא מתנשא – חושב על עצמו דברים מאוד טובים וכמו בורים ועמי ארצות הוא בז לשונה לאחר ובעיקר לאינטלקטואלים ואנשי רוח. הוא מקרין בטחון עצמי מופרז, דורסנות ובוטות זדונית. לא ראיתי אותו מעולם אבל הוא נשמע מכוער מאוד. מי שזכה להקשיב לנתן דונביץ בתכניתו החלוצית הבלתי נשכחת "בוא נדבר" יודע שאיתן ליפשיץ הוא היפוכו המחלט.
איך שכולם מתמוגגים התינוק גיהק ! הוא סיפק את הסחורה. אפילו הדוד העשיר באמריקה שבע רצון. באו גם הסב והסבתא והדודים מכל רחבי הארץ, באו מכרים וחברים שכנים וידידים כולם התאספו וישבו סביבו. המצלמות צילמו והמיקרופונים קלטו בשידור חי. ימים דיברו על זה, היו כאלה שאמרו שהתינוק לא יגהק ממש, יכול להיות שתצא לו איזה גניחה דמוית חצי גיהוק, מנגד היו אחרים שאמרו שהוא יפתיע את כולם ויגהק בפה מלא כמו גדול. הדודות מהצד השני אמרו שהן כבר מכירות אותו ואין להן ציפיות לגיהוק, התינוק הזה לכל היותר יפריח נפיחה גדולה, אבל גיהוק הוא לא מסוגל לספק. התינוק הזה לא בנוי לגיהוקים. וכך כולם התאספו ולבשו את מיטב מחלצותיהם, ונעלו את מיטב מנעליהם, הדודות ביקרו לכבודו במספרות ועשו מניקור ופדיקור. הדוד אודי לא הגיע הוא היה בחו"ל אבל אמר שלדעתו יהיה משהו מעורפל עמום ומוכחש. כשהגיעה השעה, כולם ישבו מתוחים, מחאו כף, קמו לכבודו והתיישבו לכבודו ונשענו זקופים ומתוחים על מסעדי כסאותיהם. התינוק היה צח וענוג, מאופר וחגיגי כפי שלא היה זמן רב. קצת התרגש וניכרה בו גם מתיחות קלה. הוא השמיע את כל ההגיים השחוקים המוכרים ובין לבין היה גרעפס קטן. היו כאלה שאמרו שהוא לא ממש גיהק, שהוא יצא ידי חובה, אבל גם אלה וגם אלה מודים שיצא לו גרעפס. אכן נפלט ממנו גרעפס, גם אם הוא לא גיהק בדיוק שתי מדינות לשני עמים, גרעפס היה. איזו הקלה.
