פגישה בסופרדיל

נכתב בתאריך 12 ביוני 2009 מאת משה קרון

בסופרדיל. אני קונה בדרך כלל בימי שישי לפני הצהריים במרכול זה שממוקם ליד "המעבדה". לקחתי תמרים ללא חרצנים, קוטג' ושלושה מרובעים של יוגורמה, כשסובבתי את העגלה לכיוון ארון הביצים עמד מולי קאז'יק. אמרתי לו שלום. הוא בטוח לא זיהה אותי והפעיל את חושי הפרטיזן הלוחם הנועז וירה לעברי "אתה קונה את כל הסופר". איזו תגובה נהדרת. אי אפשר להפתיע את קאז'יק בן שמונים וארבע במארב פתע בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים של הסופרדיל. אני מציג את עצמי. אומר לו שהוא נראה מצויין. קאז'יק מוריד ציפיות, זה כבר לא מה שהיה פעם וגם מה שרואים בחוץ לא תמיד זה מה שקורה בפנים. הוא שואל לשלום אימי. אני מספר לו שנעזרת בכסא גלגלים ושבריאותה "איך לפעמים" אבל הראש עובד. קאז'יק אומר שהוא לא יודע מה יותר טוב. אולי יותר קל לא להבין מה קורה לך. הוא נראה נהדר, דק גזרה, לבוש היטב, מתנועע בזריזות. אמנם לא בן שלושים אבל נותר בגופו משהו חתולי, נותן את ההרגשה שמה שלא יהיה יפול על הרגליים. "אמרתי לא להתפזר. במפורש לא להתפזר. להשאר כולם בתעלה המרכזית. אבל כנראה שנתנו לאנשים להשאר בתעלות צדדיות בניגוד למה שאמרתי. ואז כשהגענו עם המשאית צביה שלחה את שלמק לחפש ולאסוף את האנשים מהתעלות הצדדיות. שמעתי ממישהו ששלמק לא רצה ללכת. אבל צביה אמרה והוא הלך". שלמק כנראה העריך שעד שילך ויאסוף את האנשים שהתפזרו בתעלות הצדדיות המשאית תעזוב והוא יחמיץ את הזדמנות להחלץ מהגטו החרב. "אני לא הייתי יכול לחכות היה ברור שכל דקה מיותרת עלולה לעלות בחיים של כולם. צביה רצתה לחכות היא הרגישה מחויבות לאנשים שנשארו בפנים. אני לא ידעתי שבין האנשים שצביה מחכה להם נמצא שלמק שהיה החבר הכי טוב שלי. היו ביננו חילוקי דעות. אני ידעתי מה אני עושה. נתתי הוראה לזוז והמשאית נסעה". אני שואל אותו אם הוא יודע מה עלה בגורל הגופות של שלמק וחבריו "מאוחר יותר, כשחזרתי לשם ראיתי אנשים מתקהלים, הם סיפרו ש"החתולים", כך הם כינו בלעג את הלוחמים היהודים שיצאו מתעלות הביוב, ש"החתולים" התגלו ושהגרמנים חיסלו אותם, אני לא יודע עד היום אם חיסלו אותם בתוך תעלות הביוב או בחוץ, הבנתי מה קרה, לא רציתי לעורר חשד והסתלקתי". ככה בקצה הסופרדיל בין מקרר מוצרי החלב לארון הביצים עמדנו קאז'יק ואני והפרענו לתנועה השוטפת של הלקוחות המגלגלים עגלות סופר. כל אלה שהתלבטו הבוקר בין גבינת עיזים לבין גבינה צפתית מעודנת לא העלו לבטח בדעתם, שהקושי בתנועת העגלות בקצה הסופר נגרם משום שניסיתי לברר מה עלה בגורל גופת דודי בן ה 17 שלמק שוסטר אצל חברו הטוב קאז'יק, שגר עכשיו לא רחוק מכאן. עברו שישים ושש שנים מאז, וקאז'יק זוכר הכל. בעצם הימים האלה ניסה לברר איזה עניין עם פולני שהעביר להם כלי נשק, לבדוק האם הוא שיתף פעולה עם הגסטפו, כפי שטוען סופר אמריקאי בספר שכתב לאחרונה על מרד גטו ורשה. אחרי חצי שעה בסופרדיל אנחנו נפרדים, הוא ניגש לבחור ביצים אורגניות, ואומר בחיוך ממזרי, שעוד מעט אשתו תתחיל לחפש אותו. המשכתי וקניתי שתי גבינות סקי, חמשה כרעיי עוף חתוכים בלי עור "תשאיר לי עור על שלוש שוקיים", בחרתי זיתיים בלימון ופלפל חריף ועברתי למחלקת הירקות והפרות.

נאום נתניהו ?

נכתב בתאריך מאת משה קרון

אזרחים יקרים,

אני ניצב כאן באוניברסיטת בר אילן, ויודע כי עיניכם נשואות אלי, מבקשות לשמוע את מוצא פי. אני חש אחריות כבדה וגודל השעה לא נעלם ממני. רציתי לעמוד כאן ולומר לכם כי במשך ארבעים ושתיים השנים שחלפו, בנינו ביהודה, שומרון, חבל עזה וברמת הגולן התיישבות לתפארת. רציתי לומר לכם שמפעל ההתנחלות הפך להיות לא רק למעשה התיישבותי מופלא שאין לו אח ורע בעולם, אלא שיש בו את תמצית הטוב שבאדם היהודי הנאחז באדמות אבותיו, ומקים עליה את ביתו באהבה, כשהוא חש את הקשר העמוק להיסטוריה של עמנו ורושם פרק מפואר בדברי הימים של הציונות. רציתי לומר לכם כאן היום שאני מרגיש מחויב למפעל ההתנחלות, שהייתי מבקש להרחיב את הבנייה, לראות עוד ישוב, עוד כפר, עוד בית, עוד עץ, עוד כביש עוד בית ספר עוד גננת המוליכה אחריה שורת ילדים השרים שירי אהבה לארץ ולנופיה. רציתי לומר לכם שבין הנהר לים יש מקום למדינה אחת היא מדינת ישראל – מקלט לשארית הפלטה – לשרידים שניצלו מהשואה האכזרית, מפוגרומים, גזירות ורדיפות. רציתי לומר לכם שהמדינה הזו היא מדינה יהודית.  זו הארץ שהאלהים נתן לבניו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. על כל אלה ועל עוד גדלתי ובגרתי וחונכתי בבית הורי, כך שרתתי את עמי וכך אני מחנך יחד עם שרה רעייתי היקרה את בנינו.

הגיעה השעה להתעורר מחלומות וממשאלות הלב, הגיעה השעה לעמוד נוכח פני האומה ולהציב לפניה את מראת המציאות. לאחר ימים ולילות שבהם שקלתי בכובד ראש, הקשבתי לטובי בניה ובנותיה טובי המומחים ההוגים ואנשי הרוח של הארץ הזאת, שהציגו בחוכמה וגם בלהט את עמדתם, הגיעה שעת האמת. אומר את דברי בלשון ברורה ונחרצת – אנו הולכים זה שנים מספר בדרך שאין חזרה ממנה ומשמעותה אחת – בין הנהר לים יהיו שתי מדינות, מדינת פלסטין לפלסטינים ומדינת ישראל ליהודים ולתושביה המוסלמים הנוצרים והדרוזים. שתי מדינות לשני עמים. משמעות הדבר הוא שתם מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. אנו נכנס למשא ומתן אמיתי ונוקב עם מנהיגי הרשות הפלסטינית על מנת להבטיח את ההצלחה ועל מנת למנוע סכנות מצד חורשי הרע. במשא ומתן זה נמצא את הדרך לדאוג לאינטרסים של אחינו בהתיישבות ביהודה ובשומרון. כל מי שעיניו בראשו ויודע לקרוא מפות יודע שנאלץ לפנות ישובים, וכך גם נעשה בבוא היום.

זו שעה קשה לי וקשה לאחי ואחיותי חולמי חלום ארץ ישראל השלמה. אך זו גם שעה חשובה גדולה ומכרעת בביסוס עתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית החיה בשלום ובבטחון במזרח התיכון ובתוך משפחת העמים.

תודה.

10 ביוני

נכתב בתאריך 10 ביוני 2009 מאת משה קרון

היום ה 10 ביוני הוא היום האחרון למלחמת ששת הימים.

ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן, הרמה הסורית. טפסנו  בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות –  והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת תמונה אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה. נבו שואל אותי בזמן האחרון שאלות רבות על המוות. ואחת השאלות שחוזרות על עצמן היא האם המוות כואב. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד זהיר בתשובות שלי, יותר זהיר מאשר מדויק, שאלו חומרים עדינים מאוד.  אני מנסה כנראה לגונן עליו לעטוף אותו מפני הידיעה שכבר נבטה בו שהחיים נגמרים לעיתים באכזריות רבה מאוד ובטרם עת. עקפנו את תל עזזיאת ונענו צפונה. תחתינו העמק בער. קווי אש ארוכים התקדמו בתוך השדות. "נרות שבת" אני זוכר שאמרתי נרות שבת. התקדמנו לאט ואז החשיך. המתנו להוראות. ההמתנה היתה ארוכה. הוצאתי את הטרנזיסטור הקטן שמעתי את החדשות. אמרתי לג' שיותר לא יהיו מלחמות. שגמרנו עם צבאות ערב. לצד הכוח ששכב על הדרך חנתה משאית. עלינו עליה להתגונן מהצינה. נמנמנו מעט, עד שקראו לנו להמשיך ולנוע צפונה לעבר הבניאס. עם אור ראשון חלפו על פנינו שלשה ארבעה אמבולנסים צבאיים וטנדר שסומן במגן דוד עמוס בחיילים שכובים בערימה. אני זוכר זוגות רגליים מטלטלים, נסיעה מבוהלת לא זהירה. לקח לי זמן, אולי כמה שבועות או חודשים  להבין שראיתי גופות חיילים. כעבור שנים שאלתי את עצמי אם לא היו אלה חללי תל פאחר. פני השטח היו מבותרים, שוחות שיחי צבר, ג'יפים נושאי תול"ר עמדו בשורה וירו לתוך העיירה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעת בוקר נכנסנו לעיירה בניאס וכבשנו אותה ללא קרב. עברנו רחוב רחוב בית בית, בז'ה נתן פקודה לררנטיסט להכניס פצצה אחת לתוך המבנה למעלה. אני חושב שהררנטיסט  החטיא, בעצם אולי פגע. באותם ימים זה היה מאוד חשוב. אחרי כמה חודשים כשהגעתי שוב לבניאס, גיליתי שאין עיירה, אין רחובות, אין בתים, כלום. סתם חלמתי. הזיתי אותה. אין ולא היתה בניאס. גילחו אותה למופת. פעם עברתי שם ורציתי להסתובב קצת בפנים, אבל אז גיליתי שיש שם מחסום עם קופה ושצריך לשלם כדי להכנס ושלעיירה קוראים היום שמורה. איזה הומור שחור, אחרי שהרסו את העיירה עד היסוד, קוראים למקום "שמורה"… ככה זה אצלנו מימים ימימה – גם לבית קברות אנחנו קוראים "ארץ חיים". הפוך על הפוך. אחר כך המשכנו לנוע לכיוון תל חמרה אבל אז קיבלנו פקודה לחזור לבניאס. בלילה התקדמנו מזרחה ונערכנו לשינה בצומת מסעדה. היום לפני ארבעים ושתיים שנים, בשעה זו ממש, שכבתי בתוך שק השינה בצומת מסעדה וצללתי לתוך השמים הגדולים שמעלי, שהיו זרועי כוכבים.

בא לשכונה בחור חדש

נכתב בתאריך 4 ביוני 2009 מאת משה קרון

בבית הלבן יושב נשיא שלא ידענו כמותו. הוא מדבר אנגלית רהוטה וברורה והמסר שלו אינו זקוק למפרשים. אובמה אמר שינוי במסע הבחירות שלו, ובאופן מפתיע שלא כבבמקומותינו, הוא עומד מאחורי הצהרותיו וחותר לעבר השגתו. 

ארה"ב מבקשת פיוס. דרכו של אובמה אינה דרכו של השולף במערב הפרוע. הוא מבקש לבנות הידברות עם מדינות ערב ועם המוסלמים. אובמה רוצה לדבר עם כולם. הוא אינו רואה בעולם המוסלמי אוייב. ארה"ב בהנהגת ברק אובמה לא ניצבת עוד ללא תנאי לימין ישראל ידידתה ובת בריתה מול מדינות ערב והאיסלאם. 

ישראל תתחלק לשלושה מחנות, המחנה האחד הרואה באובמה חוסיין – אנטישמי, פרו ערבי שונא ישראל, המאיים להפיל עלינו חורבן ולפגוע בזכויותינו על ארץ ישראל. המחנה השני רואה באובמה ברק – תקווה גדולה, כמי שישכין שלום, שיביא לקץ ההתנחלות בשטחים הכבושים, ויכפה פתרון של חלוקה בירושלים. המחנה השלישי הוא המחנה הפרגמטי, שמבין שישראל אינה יכולה להמשיך ולהתקיים כאן ללא תמיכה וסיוע אמריקאי. המחנה הפרגמטי מבין, שלבית הלבן נכנס נשיא שאינו מתכוון לדחות את השינוי לכהונתו השניה, ושישראל לא תוכל יותר להשתמש בסחבת ובתרגילי השהייה. המחנה הפרגמטי מבין שישראל חייבת מהר מאוד להתמקם בעמדות נכונות שישרתו את האינטרסים שלה.

הצעה לכתובת גרפיטי

נכתב בתאריך 29 במאי 2009 מאת משה קרון

 

זכר ונכבה                                                                                                                           בעקבות שיחה עם דפנה ובהשראת בראשית א'

המכתב

נכתב בתאריך מאת משה קרון

י' שלח לפני ארבעים ושתיים שנים מכתב למשפחתו, המכתב התקבל ולא נפתח. יתכן, שהמשפחה ביקשה להמתין לשעת כושר אחרת לקריאת המכתב, אולי חשו שאין בהם הכוח לקרוא את מילותיו של י' ודחו את פתיחתו למועד מאוחר יותר. כעבור שנים, הלכו הוריו לעולמם והמכתב נותר סגור. עכשיו המכתב נמצא בביתה של אחותו ר', גם היא לא מסוגלת לפתוח את המכתב, והמכתב מונח סגור במגרה בארון בביתה. כל כך הרבה שנים עברו מאז שי' כתב את מכתבו למשפחתו והמכתב ממאן להיפתח. הזמן שחלף העמיס עליו משקל כבד ועוצמה רבה. ככל שחלפו השנים הוא הפך להיות למכתב שאין לפתוח אותו, שכוחו הוא בכך שנותר מכתב סגור שלא נקרא ואולי לא יקרא לעולם. י' כתב את המכתב סמוך מאוד למלחמת ששת הימים, כנראה מיד בסיומה. זה היה ככל הידוע המכתב האחרון שכתב. כמה ימים לאחר מכן, י' נהרג באסון בית המכס העליון. לאחר שמשפחתו קיבלה את הידיעה המרה על מותו נדהמו לקבל את המכתב. ההורים והאחים האבלים לא מצאו כוח לפתוח את המכתב ולעמוד מול מילותיו האחרונות של י' , שנכתבו ימים או שעות ספורות לפני שפיצוץ נורא הרעיד את רמת הגולן ואת בית המכס העליון וקטע את חייו של י' ואת חיי עשרת חבריו לפלוגה ד' בגדוד 13 של גולני, שהתרסקו מול עיני. 

ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה התקיימה היום האזכרה לתשעת החיילים שמצאו את מותם באסון הנורא (שניים נוספים שגופותיהם זוהו, קבורים בהר הרצל ובקרית שאול). ארבעים ושתיים שנים שנה אחר שנה נאספות משפחות החיילים סביב קבר האחים. שם קראתי את הדברים הבאים:

יש תמונה שמלווה אותי מאז – לילה בקונייטרה, אוהלי סיירים ריקים. זו היתה דמותו הראשונה של המוות ההוא הנורא, אוהלי סיירים ריקים. תמונה אחת מבין רבות. מאחורי כל אוהל סיירים ריק היו בית ומשפחה. מאחורי כל אוהל סיירים ריק חלומות שיותר לא יחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – ההבזק הנורא של הפיצוץ הגיהנומי, שזעזע את האויר וחתך את הנוף מאופק עד אופק, סינוור והכה כאלף ברקים את עיני, וקטע חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

יש תמונה שמלווה אותי מאז – גשם של אבנים שחורות יורד מהשמים. גשם סוף העולם אכזרי ויבש, גשם מבשר רע, שלא יצמיח דבר שזרע הרס וכאב, גשם שניפץ חלומות שנחלמו וחיים שלמים שהוחמצו.

אני שהייתי שם בבית המכס העליון, קרוב מאוד אל המוות, עומד כאן היום לאחר ארבעים ושתיים שנים לזכור את אחי שנפלו ולספר את סיפור מותם.

יהי זכרם ברוך.

נכבה

נכתב בתאריך 26 במאי 2009 מאת משה קרון

עין הוד היא רבת קסם. פורחת ומעוטרת בפסלים. יד האמנים החיים בכפר מורגשת בכל. האוירה שלווה ומפויסת, בועתית מה. חיי העיר חושפים לעין כל את פצעי וכאבי האדם, העיר נותנת יותר מרמז לחלקים האפלים והמכוערים שרוחשים בתוכה. לעומתה, – עין הוד ממורקת, ארוזה ומהודקת היטב במהוגנות כפרית טבולה בירק. כולה אומרת אצלי הכל בסדר. ישבנו שם והשלווה עשתה לנו טוב, עזבנו ליום אחד את שגרת העבודה שלנו, ועשינו יום של ביחד עם לימוד ודיון ואוכל והנאה מהדברים היפים שיש מסביב. ממש במקרה מישהו שאל על ההיסטוריה של הכפר, ואז עלה גם העניין של הישוב הסמוך עין חוד ומעמדו ככפר לא מוכר עד 2005. הסמיכות הזו של עין הוד ועין חוד ובני האדם שחיים בשני הכפרים – העלתה אצלי את המחשבה שעל עין הוד ועין חוד נגזר לחיות יחד כשם שנגזר על יום העצמאות ועל הנכבה. חשבתי שכשם שעין חוד הפך ליישוב לגיטמי, כך גם הנכבה זכאית ללגיטמיות. ומעבר לכך, הלגיטימיות של עין חוד מחזקת את הלגיטימיות של עין הוד, אחת מגדירה את השניה כשם שיום מגדיר את הלילה ולילה מגדיר יום, ובלי חושך לא נדע שיש אור. הנכבה לא מאיימת עלינו. היא לא שמחה גדולה, ולבטח מעוררת אצל חלק מאיתנו רגשות מאוד לא נעימים. אם ניתן לנכבה את מקומה, לא זו בלבד שהיא לא תפגע בנו, אלא שהיא תוסיף מימד חשוב לעצמאותנו – כנות יושר ואמפטיה לסבל וכאב של הזולת.

זכויות אדם למשתמשים בסמים

נכתב בתאריך 22 במאי 2009 מאת משה קרון

בכנס הבינלאומי לצמצום נזקים שנערך לאחרונה בבאנקוק תחת הכותרת "צמצום נזקים וזכויות אדם" הוגשה לנציגי האו"ם – המשרד לסמים ופשיעה עצומה הקוראת  לנקוט בצעדים למניעת עינויים של משתמשים בסמים באיצטלה של טיפול. "שמענו, ראינו, התנסנו ותעדנו הפרות נרחבות של זכויות האדם של משתמשים בסמים" כך נפתחת העצומה:

WE, THE BELOW SIGNED, CALL ON THE UNITED NATIONS TO DENOUNCE PRACTICES THAT CONSTITUTE TORTURE IN THE NAME OF DRUG TREATMENT.

We have heard, seen, experienced and documented widespread human rights abuses of people who use drugs. Accounts illustrate that drug users have experienced beating, chaining, caging, and other abuses while in state custody for drug “rehabilitation” and “treatment”. Until now, the actions of the United Nations agencies and bilateral donors, particularly the UN Office on Drugs and Crime, have been woefully inadequate in addressing the deadly conflict between public health and law enforcement approaches to drug use.

Numerous and recent reports from around the world have detailed widespread abuse of drug users seeking treatment for addiction to drugs. Most international organizations responsible for monitoring drug policy, including UN agencies, have acknowledged these abuses. We, drug users and drug user advocates, present the following demands to the United Nations:

 1.All UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to repeal laws that criminalize people who use drugs, and to promote a rights- and health-based approach in addressing drug-related problems;
2. UN agencies and bilateral donors must immediately encourage governments to include people who use drugs in a process of developing, implementing and evaluating evidence-based drug treatment policies and programs that include a comprehensive, rights-based harm reduction approach;
3. All UN agencies and bilateral donors must immediately denounce cruel, inhuman and degrading treatment of people who use drugs, as well as other human rights violations against them,
3. All UN agencies and bilateral donors must encourage governments to repeal repressive drug policies that encourage violations of human rights, and demand governments take action against individuals and agencies guilty of rights violations.
3. WHO in collaboration with UNODC, must commission a health impact assessment of the global war on drugs, or in particularly heavily-affected countries.
4. All UN agencies and bilateral donors must include people who use drugs in their agency strategic planning process and disseminate this plan to ensure transparency and accountability.

The UN, through the Office of Drugs and Crime and other bilateral donors, must address the following areas in their communications with local country governments:

LAW ENFORCEMENT TRAINING
• Train and sensitize all levels of police, particularly police on the street, on harm reduction principles and approaches;
• Law enforcement officials who harass, abuse, or use torture against people who use drugs or commit any other violation must be held accountable and brought to justice.
• Rather than arresting drug users or confiscating their injecting equipment, police should warn and refer drug users to appropriate health and social services, including housing, that implement a harm reduction approach.
• Law enforcement must work collaboratively, integrating social services that drug users access, across all levels of law enforcement, to ensure that policies are widely understood and respected.

COMBAT STIGMA
• Sensitizing the general public to the value of harm reduction approaches to decrease societal stigma/discrimination against people who use drugs
• Create awareness among the general public about drug users’ human rights and the need for humane drug treatment.
• Implement WHO guidelines for medical providers working with drug users.

IMPROVE CONDITIONS IN PRISONS, PRE-TRIAL DETENTION AND OTHER CLOSED SETTINGS INCLUDING DRUG REHABILITATION CENTERS
• Introduce harm reduction services including syringe exchange programs and condoms and ensure access for healthcare, including HIV treatment, for all drug users in prison settings.
• Ensure that prisons provide medication assisted treatment, including maintenance therapy and detoxification.
• Provide proper linkages with prevention and treatment services after drug users are released from prisons.
• All UN agencies and WHO, should include guidelines and technical assistance for overdose prevention

 גישות המזכירות ימים חשוכים שבהם נהגו באכזריות כלפי חולי נפש, עדיין נהוגות במדינות לא מעטות, כנגד משתמשים בסמים. אבל גם בעולם המתקדם, שבו נהוגה מדיניות "אפס סובלנות", עדיין מתייחסים לסובל מבעיות בעקבות שימוש לרעה בסמים כאל עבריין וסוטה, ולא כאל אדם חולה שזקוק לעזרה, או כאל אדם שבחר לחיות תחת השפעת חומרים ולא לקבל טיפול. את בתי הכלא בעולם המערבי ממלאים אלפי משתמשים בסמים, חלקם נמצאים שם בשל מדיניות סמים בלתי מציאותית. בעולם המתקדם עדיין משתמשים באמצעים תוקפניים שבינם לבין טיפול ושיקום אין כל קשר. ענישה, השפלה וביזוי מאפיינים חלק משגרת מסגרות טיפול בנפגעי סמים. גם בארץ אפשר למצוא במסגרות שיקומיות אמצעים פסולים,- כמו מטופלים הנושאים שלטים על החזה ועליהם כיתוב משפיל, עימותים מבזים תוך שימוש בשפה בוטה וגסה כנגד מטופלים, ניתוק מטופלים מבני משפחותיהם, הכנסה לבידוד והחרמה, ביצוע עבודות משפילות כעונש, הרחקה מטיפול כשמטופל ומטופלת מתאהבים זה בזה, הגליה  ועוד. משתמשים בסמים מופלים לעיתים לרעה בבואם לקבל טיפול רפואי, מרפאות לבריאות הנפש מסרבות לקבלם לטיפול נפשי, יש שרותי רווחה ובריאות המתנים קבלת שירותי בריאות וסעד בגמילה מסמים.

כמובן שאצלנו לא מוציאים אותם להורג, איננו קוטעים את ידיהם, אך כאן במקומותינו, מעבר לפינה, לצד עבודה מקצועית הנותנת כבוד וטיפול בשיטות מאושרות מבוססות מחקר, ניתן למצוא מסגרות שבהן מקבלים המשתמשים בסמים יחס מבזה ופוגע, זכויות האדם שלהם מופרות וזכויותיהם כחולים אינן נשמרות.

העכבר

נכתב בתאריך 20 במאי 2009 מאת משה קרון

כמו שהוא בא משום מקום כך הוא נעלם. היה בו משהו מאנפף, מעקם אף או ליתר דיוק מושך חוטם, למרות שאולי לא משך בחוטמו יותר ממושכי חוטם נפוצים. הוא היה עכבר אפור שנבלע בקלות בין יתר האפורים. היה בו משהו עגום חסר שמחת חיים, כשלא היה מוטרד היה משועמם בוהה לשעה קלה, ואז משנזכר שהוא בכל זאת המנכ"ל דאג להתיז מבין שפתיו כמה משפטים נכונים, חסרי ברק שהכין מראש. כמי שסיים כמה וכמה קורסים בצבא והגיע למה שהגיע בזכות עבודה קשה ועקשנית, ידע להפגין "אסרטיביות" נטולת כריזמה וקסם אישי. עם כניסתו לתפקיד הטביע מיד חותם, הוא תלה על קירות חדר הישיבות אמרי שפר ממסוגרות, אופנה שהיתה מקובלת בלשכות המפקד בבסיסים עורפיים בשלהי המאה הקודמת. הוא שינה מספר נוהלים והגדיר סדרי עבודה חדשים, במתכוון רצה לעורר תרעומת קלה, להבהיר שיש מנכ"ל חדש. הוא המשיך להעסיק את הדובר הנפוח של קודמו, וזה פיצה אותו בהפצת תמונתו על ימין ועל שמאל ואירגן לו ראיונות והופעות בכלי התקשורת. אני מצולם\מרואיין משמע אני קיים. אלא שעכבר נשאר עכבר אפרורי ונבלע בכל רקע. הוא ידע שאת העדר מעוף וקסם אישי הוא חייב להשלים בריחוק בעמימות בהקרנת מסוייגות אנטיפטית. הוא לא היה חכם אבל קשה להגיד עליו שהיה טיפש. ההתנסחויות שלו היו חלשות והנפילות שלו לא היו קטסטרופות. היה נעדר כל השראה. הוא לא האדם שיועד לקחת את האירגון ולמנף אותו אל אופקים חדשים. יותר מכל הוא ידע שיש לו ביד הזדמנות פז שאין שניה לה – חריץ גבינה משובח, והוא ניצל אותה עד תום. הביג בוס השמן שמינה אותו, ידע שיש לו איש נאמן חייל לכל עת, העכבר היה מוכן לשבת שעות ליד דלתו. בהכנעה צייתנית הוא מילא אחר דברו של הרוסי ופיזר משרות לאנשי שלומו מדן ועד אילת, הוא הבין שעם הרוסי לא משחקים בכיפוף ידיים, ובכלל אמר לעצמו ששווה להשקיע גם ברוסי, שעוד יישב יום אחד על הכסא של הביג בוס השמן. כהונתו היתה מאופיינת בנסיעות מרובות ביותר לחו"ל. לפעמים היה נדמה שהעכבר יושב בחדרו המרווח עם הגלובוס ובוחר את היעדים המרוחקים ביותר והיקרים ביותר למסעותיו. הוא הגיע לקצווי תבל כדי "ללמוד" את הנושא שעליו הוא מופקד. כמיהתו לקחת חלק בועידות בינלאומיות לא ידעה שובע, העכבר הכבוי הפך לחבר בחוג הסילון. זה היה ברור כשמש לבכירי הארגון שהמנכ"ל שלהם מעופף, חלקם עשו מאמצים להצטרף לסוכנות הנסיעות חינם אין כסף, שנפתחה אצלם במפתיע מתחת לאף. חיים רק פעם אחת, שתה ואכול כי מחר נחזור אל חורי העכברים. ואכן, הוא סיים את כהונתו ושב מן הסתם אל חורו והחגיגה כמו כל חגיגה כנראה נגמרה.

אשה במזוודה

נכתב בתאריך 16 במאי 2009 מאת משה קרון

וידאו חזק של אמנסטי אינטרנשיונל בגרמניה, שנועד לעורר מודעות לבעיית הסחר בבני אדם.

בגנות ההתנדבות

נכתב בתאריך 14 במאי 2009 מאת משה קרון

ההתנדבות היא התנהגות אנושית הנתפסת כערכית. יש בנדיבות, בעשייה למען הזולת, שלא על מנת לקבל שכר , כדי להדגיש את החלקים הנשגבים שברוח האדם, – המתנדב זוכה על כן להערכה ולכבוד. בעידן שבו בני אדם נמדדים ונשקלים בהתאם להכנסתם ולעושרם, ניתן להעריך שבעתיים את האדם הנותן מעצמו מרצונו החופשי למען הזולת וללא תמורה.

שימוש ציני, שעושים המעסיקים בהתנדבות, בעיקר במגזר הציבורי, יש בו כדי לעורר מחשבה שנייה.

מעסיקים מנצלים את כוח האדם המתנדב על מנת לא להעסיק עובדים בשכר. מקומות עבודה שמפטרים עובדים מקבלים במקומם מתנדבים. יש מעסיקים שמפטרים עובד או עובדים מתוך ידיעה מוקדמת שאת מקומם ימלאו מתנדבים. כך קורה שההתנדבות פוגעת בתעסוקה ומגבירה את האבטלה. מכיוון שכוח האדם המתנדב אינו תמיד מקצועי ואינו חייב להיות בעל כישורים מוכחים, הרי באותם מקרים שבהם המתנדב ממלא את מקום איש המקצוע עלולה להתרחש פגיעה באיכות השירותים או המוצרים המסופקים. יש ארגונים הממליצים למובטלים להתנדב על מנת להתמודד טוב יותר עם משבר הפיטורין והאבטלה. בכך נפתח מעגל שני, שבו פרדוקסלית, המובטל שפוטר ושאת מקומו אולי ממלא מתנדב, פונה בעצמו להתנדבות ובכך הוא עצמו חוסם משרה, שבתנאים אחרים המעסיק היה נאלץ לשכור עובד על מנת לאיישה. ישנם כאלה הפונים להתנדבות כדי להיות סמוכים לשעת הכושר בו תזדמן להם משרה בארגון או במוסד בו הם מתנדבים. עולה שאלה האם "מתנדבים" אלו הם בכלל מתנדבים ? או שבעצם אלה הם עובדים ללא שכר הממתינים להזדמנות תעסוקתית בעמדה טובה.

ארגונים גדולים ומבורכים (מד"א, על"ם, יד שרה, ער"ן ואחרים) מעניקים שירותים חיוניים חשובים באמצעות כוח אדם מתנדב בשעה שמובטלים מחפשים עבודה על מנת לפרנס את משפחותיהם.

שימוש לרעה שנעשה בכוח אדם התנדבותי פוגע בערכה של ההתנדבות ובתרומתה לחברה, ואולי גרוע מכך – במקום שההתנדבות תתרום לרווחת החברה היא הופכת להיות גורם שפוגע בתעסוקה וברווחת משפחות המובטלים. בתנאים אחרים ללא כוח האדם המתנדב, יתכן שהמעסיקים היו בסופו של דבר מעסיקים עובדים.

הביע במותו את מחאתו העמוקה ביותר

נכתב בתאריך 13 במאי 2009 מאת משה קרון

בלונדון, ב 12 למאי 1943 , אתמול לפני 66 שנים, שמואל מרדכי (ארתור) זיגלבוים שם קץ לחייו. הוא השאיר אחריו מכתב ובו כתב:

11 במאי, 1943

לכבוד
אדון נשיא הריפובליקה הפולנית
ולאדיסלאב ראצ'קביץ'
ראש הממשלה
הגנרל ולאדיסלאב שיקורסקי

אדוני הנשיא,
אדוני ראש הממשלה,

אני מרשה לעצמי להפנות לאדונים את דברי האחרונים, ובאמצעותכם אל הממשלה הפולנית ולציבור הפולני, לממשלות ולעמים של בעלות-הברית, למצפון העולם:
מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות בלתי מרוסנת את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגיטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה, שאין לה תקדים בהיסטוריה.
האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן-ילדים, נשים וגברים מעונים – הם נעשו שותפים לאחריות.
עלי לקבוע שאף על פי שהממשלה הפולנית גרמה במידה רבה להתעוררות דעת הקהל בעולם, הרי היא לא עשתה די. היא לא עשתה מעשה בלתי שגרתי, שיהא הולם את ממדי הטרגדיה המתחוללת בפולין.
מתוך קרב ל- 3.5 מיליון יהודים פולנים ומכ- 700,000 יהודים שגורשו לפולין מארצות אחרות, חיו עדין באפריל ש"ז על-פי הנתונים הרשמיים של "הבונד" שהועברו על-ידי נציגות הממשלה, כ- 300,000 בלבד. והרצח נמשך.
אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם.
חברי בגיטו וארשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים.
אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיץ, ומרשה להשמיד את העם היהודי.
אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה, אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין.
חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה לכל אלה שאליהם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה,
מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי
ש' זיגלבוים                                    (מתוך האתר: http://www.krotman.co.il/arthur.htm)


zigelboim-arthur

זיגלבוים יליד 1981, נתן במכתבו הסבר למניע למעשהו הקיצוני הוא ציפה שמותו יבטא מחאה עמוקה ביותר, שמעשהו יגרום לזעזוע ושאולי בזכותו ינצלו חיי קומץ היהודים שעוד שרדו. הוא ביטא תחושת שותפות גורל, –  הצר על כך שלא "זכה" ליפול עם נשק ביד כמו חבריו בגטו ורשה, והרגיש שמקומו הוא בקבר ההמונים, ושאינו יכול "לחיות ולשתוק". זוהי הסיבה המוצהרת להתאבדותו. אלא שהחיים הם כמובן יותר מורכבים ומאחורי המניעים המוצהרים רחשו כוחות נוספים חלקם ידועים וחלקם עלומים. אין ספק, זיגלבוים במעשהו ובמכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו טבע חותם על הדרך שבה יזכר. מאמרו של דניאל בלטמן "בשליחות ללא סיכוי : שמואל זיגלבוים בלונדון (אפריל 1942 – מאי 1943) " שופך אור על אישיותו ועל התנהלותו בשנת חייו האחרונה, וניתן ללמוד ממנו על מהלכיהם של עסקני ושליחי הציבור בצל מלחמת העולם השניה.

בלונדון פעלה המועצה הפולנית הלאומית Rada Narodowa ובה הוקצו שני מקומות ייצוג ליהודים האחד ליצחק שוורצברט נציג הציונות והשני לנציג הבונד התנועה הסוציאליסטית האנטי ציונית, שמואל (ארתור) זיגלבוים. מינויו של זיגלבוים היה מינוי שנכפה על מרכז הבונד בניו יורק על ידי הפולנים, שראו בו מועמד נוח יותר מאחרים. נציגות הבונד בניו יורק ניסתה לשלוט על מהלכיו של זיגלבוים והוא נדרש להביא כל עניין ונושא לאישורם. זיגלבוים פעל בלונדון כאשר מרכז הבונד בניו יורק מצר את צעדיו ודוחף לכיווני פעולה בעלי דגש על אינטרסים מפלגתיים. עם כניסתו לתפקידו הצהיר בראיון:

"בהיותי סוציאליסט אני עומד על כך שבעיות פולין, יהודי פולין, והעולם כולו יכולות להפתר רק על פי העקרונות הסוציאליסטיים, על ידי בניית עולם חדש".  ( מתוך מאמרו של דניאל בלטמן בשליחות ללא סיכוי: שמואל זיגלבוים בלונדון אפריל 1942- מאי 1943 ).

יחסיו עם יצחק שוורצבלט היו גרועים וקרעים נוצרו בקשריו עם הארגונים היהודיים בלונדון, זאת לאחר שלא נתן יד ליצירת חזית למען יהודי פולין. מאמרו של דניאל בלטמן מתאר את הקשיים והכשלים בפעילותו של זיגלבוים לא רק בשל נוקשותו ועמדתו הפלגנית, אלא גם בשל הקו המנוכר והמנותק שהכתיב מרכז הבונד בניו יורק.  בלטמן מסכם את תקופת עבודתו הראשונה של זיגלבוים בלונדון כהצלחה בביסוס הקשרים המפלגתיים, אך בביקורת על כך שלמרות שהחלו להגיע הידיעות הקשות על המתרחש בפולין לא הצליח להפנימם והפנה את מרצו למאבקים ולסוגיות כספיות ומנהלתיות. התקופה השניה עומדת בצל התפקחותו והתפרקותו לנוכח הטרגדיה של יהדות פולין. מוורשה הגיע דו"ח קשה שנכתב על ידי ד"ר ליאון פיינר (מיקולאי) שתאר את חורבן יהדות פולין.בדצמבר 1942 הפיץ זיגלבוים את דו"ח פיינר במאות עותקים באנגלית ובפולנית. זיגלבוים שהחל להבין את גודל הטרגדיה של יהדות פולין הפנה יותר ויותר מאמצים לפעולה שכוונה להצלת יהדות פולין, הוא תאר שוב ושוב את יאושו ואת הקושי למלא את תפקידו. יאן קרסקי שליח המחתרת הפולנית שנכנס בעצמו לגטו ורשה הגיע ללונדון ואיתו מסר בעל פה מד"ר ליאון פיינר:

ברזובסקי (פיינר) אמר לי למסור לך, מר זיגלבוים, ולכל היהודים את הדברים הבאים: מסור להם, שאנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו…אין הם עושים די. אנו יודעים, כי שם, בעולם האנושי והחופשי, אי אפשר כלל להאמין במה שמתרחש אתנו כאן, יעשו איפוא דבר אשר יכריח את העולם להאמין…אנו מתים כולנו, ימותו אף הם שם, ישימו מצור על הממשלה של צ'רצ'יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, גם ימותו בשביתת רעב ולא ימושו עד שיאמינו וינקטו האמצעים כדי להציל את האחרונים שעוד נשארו בחיים. אנו יודעים, כי שום פעולה פוליטית, שום מחאות או הכרזות על הענשים אחר המלחמה לא יועילו, כל אלה לא עושים כל רושם על הגרמנים, הדבר היחידי שיכול היה דווקא לעשות רושם, ואולי גם להציל את שארית היהודים אשר יהיו עוד באותו רגע, הרי זה – כאשר יוציאו להורג מספר מסוים של גרמנים בחוץ לארץ וכן יודיעו בפומבי, שאם הגרמנים לא יפסיקו את הטבח של יהודי פולין, ייהרגו בירייה קבל עם קבוצות גדולות יותר של גרמנים" (מתוך ישראל גוטמן \ יהודי וארשה 1939-1943 הוצאת יד ושם האוניברסיטה העברית ספרית פועלים 1977)

פיינר מפיו של יאן קרסקי נשמע כועס ומאשים את הנציגים היהודיים באי נקיטת פעולה נחרצת ומספקת, הוא דרש פעולה שתזעזע את העולם. בעצם הוא ציפה לפעולה אלימה, לשימוש בטרור כאמצעי לעצור את הטבח. תגובתו של זיגלבוים לדברים אלה היתה קשה ביותר, יאן קרסקי מתאר את התנהגותו :

"…פתאום קם מן הכסא והחל מתרוצץ בחדר כחיה פצועה. כשהוא עושה תנועות שנראו לי מגוחכות, טרגיות ומצחיקות…" …"  'ובכן מה לעשות ? אינני יודע מה לעשות !  העולם השתגע ! העולם השתגע ! '  והוא המשיך לרוץ בחדר אנה ואנה 'העולם השתגע !' ".

המסר של פיינר העמיס על כתפיו הצרות של זיגלבוים נטל כבד מנשוא והגביר לבטח את תחושות האשם שלו. מצבו הנפשי בתקופה זו היה רעוע, הוא אמנם עדיין נדרש על ידי מרכז הבונד בניו יורק גם למשימות מפלגתיות, אך עיקר מרצו היה למען יהדות פולין, חילוקי הדעות בין הזרמים השונים – שבינו לבין שוורצבלט, הפכו להיות חסרי משמעות נוכח הידיעות הנוראיות שהמשיכו לזרום מפולין. בלטמן מעריך שבסוף מרץ תחילת אפריל 1943 עם הגיען של הידיעות על המרד בגטו וורשה, גמלה בליבו של זיגלבוים ההחלטה להתאבד. יצחק דויטשר היה האחרון שפגש את זיגלבוים ערב מותו ב 11 במאי 1943, התרשם משברונו ויאושו. בלטמן אינו נוגע בטרגדיה האישית של זיגלבוים – אשתו ובנו נותרו מאחור וניספו, הוא שהיה חבר היודנראט הראשון בוורשה, הצליח כנראה לצאת מפולין באמצעות רישיונות יציאה (מקוריים או מזויפים) שהונפקו לכמה אלפי יהודים ובינהם עסקני ציבור וחברי היודנראט הראשון, הרבי מגור ופמלייתו ואחרים. איננו יודעים מה היה משקל אבדן משפחתו כמניע להתאבדותו אף שלא ציין זאת במכתבי ההתאבדות שלו.