Sub Stance

חורשת האקליפטוסים הגדולה שמול "בוסתן הגליל" על כביש עכו נהריה הישן מלאה בערימות של שברי הריסות מבנים. מה שהיה שם לפני ארבעים ושלוש שנים איננו עוד. משאית עמוסת חיילים מבוהלים מהבקו"מ נכנסה אז פנימה ל"בן עמי", רבים יעידו שמשם ואילך חייהם שוב לא היו אותם חיים, אני בינהם. "בן עמי" או "הבא"ח" היה בסיס הטירונים, השער לגולני, כשגולני עוד היה "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי בתחת תקבלו". שבועות לא רבים לאחר מכן הוארך משך השרות הצבאי לשלוש שנים, אבל בגולני המשיכו לשיר "גולני גולני אנני נמו שנתיים וחצי". לא שוברים מסורת. סמל עבודי, רב"ט אילוז, רב"ט שמריהו, סגן משנה מויסקו והמ"פ יפה התואר ונעים ההליכות "מונטי", הפכו אותנו לחיילים. הם עשו כל מאמץ לחשל, להכשיר אותנו לשדאים היודעים לנוע בשטח. שם מתחו את גבול יכולותינו עוד ועוד. לפעמים הרגשנו שהגענו לקצה, אבל גילינו שיש עוד קצת. היו כאלה שקרסו. לא מעטים נשברו הרימו ידיים. י' ממחלקה אחרת זעק שהוא לא בשביל גולני, שהוא סובל מאסטמה, ילל יום ארוך שהוא לא יכול יותר, שהוא נחנק שהוא הולך למות. הוא היה נגרר, מרופט, מתפלש, בוכה ומתחנן שירפו ממנו שהוא לא צריך להיות כאן. שהוא לא מסוגל. התבוננו בו בחמלה, היו שבזו לו. לאחרים לא היה אומץ להרים ידיים, והמשיכו רק מבושה. י' נלחם על שלו, היה ברור לו שהוא לא יכול להמשיך והוא עשה הכל לצאת מגולני ולא על אלונקה. א-מ' נעלם יום אחד, אחר כך היו שמועות שהוא ניסה להתאבד שהוא אושפז ושנעשה ג'ובניק. איזה בוז רחשו אצלנו לג'ובניקים. א-ב' היה משופם גרום אברים, בעל גרוגרת חדה ומזדקרת, עם עיניים מבריקות לפרקים בזיק ילדי. הוא סיפר שהוא לוחם עז רוח בן לשושלת של לוחמים גרוזיניים. א-ב' לא הצליח לעמוד במטלות הכי בסיסיות ולכן קיבלנו מסדרים נוספים. בלית ברירה, התחלנו לגלח אותו ונסות לסדר לו את הציוד, אבל אז גילינו שהקיטבג שלו מלא בגרוטאות וניירות שאסף בבסיס. הוא לא היה מחובר, האם לא הפריע לו שאנחנו מגלחים אותו ? איך הוא בכלל הגיע לצבא ? לפעמים היינו פורצים בצחוק, לא צחוק רע, צחוק מהמצב הבלתי אפשרי הזה שבתוך גולני במחלקה שלנו יש מן עוף מוזר שכמותו, הוא חייך איתנו והמשיך לספר לנו על קרבות כידונים מעל סוסים דוהרים ולצטט שורות הזויות מתוך איזה שיר עם גורגי. היה בו טוב, ולמזלו שובץ במחלקה שלנו וכך לא הפך להיות קרבן להתעללות והשפלה. עד היום א-ב' הוא עבורי בן דמותו של דון קישוט האביר בן דמות היגון. יום אחד הוא נעלם. מישהו אמר שמצאו בין חפציו מסמכים ומפות ושהמשטרה הצבאית חקרה אותו בחשד לריגול. א-ב' מרגל…אנני נמו, גם י' מלך מלכי האומללים של הקיץ ההוא הועבר למקום אחר. לימים הוא הפך להיות לאחד מעשירי ישראל. קשה להאמין שי' של בן עמי הוא אותו י' שכל אחד מאיתנו מכיר. את א-מ' אני רואה מעת לעת בירושלים, איש ספרות. חשבתי לא פעם על א-ב', מסקרן לאן הוא התגלגל ומה עבר עליו. איך הוא שרד את החיים. הערב הקשתי את שמו בגוגול כמעט בלי ציפיות וקיבלתי את תמונתו. תמונה תמונה,- לא קשה לזהות אותו. אותו שפם, אותו מבט בוהה ובפיו תקוע מוצץ אדום. כמה לא מפתיע. היה שם קשה. לא העזנו לומר בקול רם כמה קשה היה שם, לפעמים קיטרנו, לא יותר. בלילות השמירה, מתוך שורות האוהלים, אפשר היה לשמוע לא פעם יבבות חנוקות דיבורים וצעקות מתוך שינה טרופה. לא להאמין איך לוקחים את הנעורים ומגייסים אותם למלחמה. לפעמים הייתי עומד בטור הארוך האיטי לפני חדר האוכל עם המסטינג וספל הפלסטיק הירוק, וחולם ככה בעמידה על "האזרחות", לא העלתי בדעתי לצאת מהמשחק הזה, לאורך רוב הטירונות היתה לי תחושה שאני לא חייל באמת, שאני משחק חייל בתיאטרון. למדתי לאהוב את השרות הצבאי בגולני. הוא הטביע בי את חותמו וסיפק חומרים לחלומות ולסיפורים לכל ימי חיי, והיה בין מעצבי השקפת עולמי. ככה זה התחיל, עם המשאית שפרקה אותנו בבן עמי. והמשיכה לאורך שנים רבות לפרוק שם עוד ועוד חיילים.
מחנה בן עמי עומד הרוס. האקליפטוסים עדיין מדיפים ריח אקליפטוסים ומועקה כבדה.

נסעתי בדרך חברון בירושלים מכיוון דרום לצפון.
בצומת אסתר המלכה לפונים שמאלה רמזור אדום. לממשיכים ישר רמזור ירוק.
אני מתקרב לצומת, הירוק שלי ירוק לחלוטין ואני מתכוון להמשיך ישר.
לפתע מאחורי טור המכוניות הממתין במסלול השמאלי, מגיח נכה על כסא גלגלים חשמלי וחוצה את מעבר החציה באדום,
כסא גלגלים חשמלי מהיר יותר מהולך רגל, הוא צץ לעברי בבת אחת במהירות מפתיעה.
הערנות שלי והנהיגה היחסית איטית איפשרה לי ללחוץ בכוח על הבלמים ולבלום בלימת חירום.
הייתי במרחק אפסי מדריסת אדם נכה על כסא גלגלים על מעבר חצייה.
אני לא מבין איך נחלצתי מהמצב הזה.

צהריים. חם מאוד. היציאה מירוחם. חם חם. תחנת דלק. שני המוכרים במזנון דנים בלהט בעניין כלשהו שקשור לחמישים שקל. "זה במשמרת שלך" אומר המבוגר לצעיר חובש הכיפה השחורה שלוקח את זה מאוד ללב. יש לי הרגשה שברור לשניהם שהחמישים שקל הלכו לאורנג'. חראם עליהם. הקפה אספרסו טוב. הנהג שלפני מתדלק. אחר כך פותח את תא המטען ומוציא מפית טישיו או משהו דומה ומסיר את האבק שהצטבר על נעליו. אחר כך סוגר את תא המטען נכנס למכונית ונוסע צפונה. עמרם מצנע ? אשכרה עמרם מצנע. ציחצח נעליים עמרם מצנע. בטח גם ביבי מצחצח נעליים, גם ברק מצחצח נעליים גם פואד. ופרס הנשיא ? הוא גם מצחצח נעליים ? אבל לא בתחנת דלק, לא מרים רגל על הטומבון ואחר כך את השנייה כמו עמרם מצנע. נשיא או לא נשיא. לא מכובד שהנשיא ירים את הנעליים ככה על הטומבון ויצחצח כאילו עמרם מצנע.

קולב 9368 Co Love סרט וידיאו מינימליסטי שצילמתי במצלמת סטילס Canon S5 . ברקע קולות בית.

שום דבר בבוקר הזה לא היה מדויק יותר מהמילה "חם". פניתי מקורא הדורות לקלאוזנר. ככה אני רגיל בבוקר עם צאתי – לסקור נקודות ציון בסביבתי. כמו את מעון ירושלים ובית הקברות ההודי, להגיד לעצמי שוב ושוב, שאני אוהב את הבתים האלה המכוסים טיח שפריץ אפור, ואז לגנוב מבט קטן אל הגדר המקיפה את פיסת הדשא שבין שתי המצבות הגדולות. אני יוצא מהבית והמסלול הקבוע, הריטואלים הקפדניים האלה מרגיעים, כשהכל במקומו, אפשר להתרווח בתוך החמש מאות וארבע הקשישה ולהתחיל לגלוש מקלאוזנר לתוך ביתר. הזקנים ומטפליהם התקבצו זה מכבר בפינתם במפרץ המדרכה סביב הספסל. אחת המטפלות בחנה כל רכב שעבר. ברור שמישהו הלך לה לאיבוד, היא חיפשה מבט שהבטיח וכנראה גם הכזיב. כבר משם ראיתי שאת צומת ביתר ואליהו לנקין חוסמת ניידת. עמידה סתמית בוהה, כאילו היתה פרה קדושה, שנפשה חשקה בביתר פינת אליהו לנקין לחנות בה ולהרהר במהות העולם ובטבע האדם. כשהתקרבתי זיהיתי שהניידת היא מאותן ניידות ששוטרי ישראל נוהגים להשתמש בהן לצורך העברת טובין מאתר לאתר, שקי מלט, כסאות פלסטיק, ארגזי קולה פנטה ומוגזים אחרים. ניידת שכבר שכחה מהו מרדף הגון, ספק רב אם הצ'קלקה שלה עוד מהבהבת ואם מכסה המנוע שלה נפתח בלי עזרת מברג דאלי 3043. כך עמדה לה הניידת באמצע הצומת נישט אהין אונד נישט אהער. ליד הגה הניידת ישבה שוטרת. שוטרת רזה. על רזונה למדתי ממבנה ידה השמאלית שאחזה בגביע פלסטיק, מסוג הגביעים שלתוכם מוזגים בארומה את האייסקפה המתוק והקר להחריד. היא הניח את מרפקה על החלון הפתוח והוא הדקיר את מלוא שדיפותה עור ועצמות. מגביע הפלסטיק יצאה קשית והשוטרת ניסתה להעלות באמצעות תנועות מציצה עזות שרידי משקה אל גרונה, אלא שהגביע היה ריק ונס פך השמן לא חזר. הניידת המשיכה לעמוד באמצע הצומת. אני לא מוכן להשבע שכך היה או שזה פרי דמיוני, אבל אני זוכר שמיד ימין שלה שאחזה בהגה הסתלסל עשן. אם היד לא בערה מרוב חום, ואם ההגה לא עישן, אז סביר להניח שבין אצבעות היד האוחזת בהגה היתה תקועה סיגריה. כאמור, אני לא מוכן לחתום על זה, אבל בין אם היתה שם סיגריה ובין אם לאו, לצורך ענייננו יותר טוב שהיתה שם. לפני עשרים שנה הייתי חותם שהיא מעשנת מנטול, היום השעמום גדול, ובמשטרה מעשנים בעיקר מלבורו. אל תתקנו אותי מלבורו. בינתיים ממול במעלה ביתר עלה רכב מסחרי שאותת שמאלה לאליהו לנקין. על גגונו היו מונחים צינורות קשורים לארגז מאורך שבתוכו מאחסנים השרברבים את המתקן המופלא הפותח כל סתימה. במסחרית נהג גבר שבע ימים צרובי שמש. הוא המתין כמוני וכמו אלה שהצטברו מאחורי להחלטתה של השוטרת שעדיין המשיכה למצוץ אויר מהגביע הריק. יכול להיות שהיא נמצאת בצומת חשוב בחייה. שהכל עכשיו נעצר. שהיא צריכה לקבל החלטה מכריעה. אולי מכשיר הקשר פולט לעברה אמרי שפר לצד הוראות סודיות ממטה הפיקוד, והיא מתטלג"ת כמיטב יכולתה, שוקלת היטב את צעדיה. אך יכול להיות שהיא התנתקה. שאיזה שבב שמחבר אצלה את המחשבות להרהורים פקע, שמול עיניה השחיר מסך כחול. ששם באמצע הצומת פתאום אין, הלך לו. שהיא במצב ציפה, ערה ומעולפת. השרברב שהיה קרוב ממני לניידת בחן אותה שוב ושוב. הרים את ידו פעם או פעמיים ואז צפר. הצפירה לא באה לו בקלות. הוא מסוג האנשים שלא צופרים לאישה. השוטרת אמרה משהו למישהו, והרהרתי ביני לביני האם בסיפור הזה מעורב גם מכשיר סלולרי בן דורנו, או נווט כלשהו המחשב מחדש את מסלולו. שהיא תקועה שם כי אין לה לאן ואין לה מאיפה, שככה תוך כדי נהיגה באמצע הצומת היא איבדה את דרכה, וכשהתחוור לה שאין לה כיוון, עצרה. ככה על המקום היכן שהיא. מנסה אולי לחפש את ספר התהילים הזעיר שרק בבוקר הקפידה להכניס אותו עמוק בין חפציה ועכשיו כשהיא כאן בביתר פינת אליהו לנקין היא לא מצליחה להיזכר איפה הניחה אותו. השרברב הוציא את הראש מתוך המסחרית וצעק לעברה "צ'וקו מוקו". לא האמנתי למראה עיני. כמו שהפתח במערתו של עלי בבא נפתח לשמע הסיסמא הסודית "שומשום היפתח !", כך לשמע הקריאה "צ'וקו מוקו" נתנה הנהגת גז קטן פינתה לאיטה את הצומת והמשיכה בדרכה.

צילום: משה קרון ©

מה מצפה הפסיכיאטר בבואו לבדוק אדם שהתעלל בחסר ישע ? שהוא יתוודה לפניו ? שהוא יפתח את סגור ליבו, ימרר בבכי ויספר איך הוא הרעיב, היכה, אנס, השפיל את חסר הישע שהיה נתון להשגחתו ? באמת ? עד כדי כך הוא תמים ?

אנשים שמתעללים או מתאכזרים לחסרי ישע, מסתירים את מעשיהם, מטעים, מטשטשים ראיות, משמידים מוצגים, מכחישים ועושים מאמצים גדולים ביותר על מנת שמעשיהם לא יתגלו. ראשית כדי שאיש לא ידע עליהם וכך יוכלו להמשיך בהם, ושנית במקרה שעולים חשדות כנגדם כדי שלא יענשו. ככה זה. האנשים האכזריים האלה לא נתקפים במוסר כליות, אינם סובלים מנקיפות מצפון נוכח הסבל וההשפלה שהם גורמים לקרבנותיהם. הם נוהגים בדרך כלל לאיים על הקרבנות לבל יעזו לספר את הסוד לאחרים ? לא פעם הם מזרים אימה ומאיימים על הקרבן שאם יעז לספר יענש מידי שמים וכל העולם ידע לדראון עולם על קלונו.

חקירה רצינית לביסוס או הפרכת חשדות להתעללות בחסר ישע חייבת לכלול תיעוד ואיסוף תצפיות, עדויות, מוצגים וראיות. החקירה צריכה לקחת בחשבון שהתוקפן מניפולטיבי ויחבל בחקירה. אנשי מקצוע יכולים להעזר במדריך מסוג זה שפורסם באנגליה לאחרונה ונקרא "מתי לחשוד בהתעללות בילד" When to suspect child maltreatment . המדריך המקצועי והמושקע שופך אור על סימנים המחזקים  חשד להתעללות בילד. משעולה החשד חייב הטיפול לעבור לידי חוקרים מקצועיים.

פסיכיאטר הגון ומנוסה שנדרש לבדוק אדם שנחשד בהתעללות בחסר ישע, חייב להצהיר באופן ברור שבדיקתו לא תוכל לספק את המענה לשאלה האם האדם ביצע או לא ביצע את המעשה המיוחס לו.

האם לחברה יש זכות לשלול מאדם טיפול רפואי יקר ערך משום שאינו מקפיד על אורח חיים בריא ? האם יעלה על הדעת שיוחלט לא להשתיל לב לאדם משום שהוא אוכל מזון רב שומנים בכמויות גדולות ? אינו מתעמל ומשקלו חורג באופן משמעותי מהמשקל המומלץ והוא מעשן שתי חפיסות סיגריות לפחות ביום ?

האם יעלה על הדעת שנמנע טיפול רפואי מאדם שגופו התרסק, והוא נזקק לסדרת ניתוחים אורטופדיים מורכבים וטיפול שיקומי ארוך, רק משום שפציעתו הקשה נגרמה משום שביצע מעשה אובדני ? ומשום שהוא מצהיר שיחזור וינסה שוב להתאבד בהזדמנות הראשונה ?

הרפואה אינה שיפוטית. מתן טיפול רפואי אינו פרס או עונש על התנהגותו של אדם. מתן טיפול רפואי אינו יכול להיות מותנה בהתנהגות טובה ובריאה, אלא בהתאמתו לצרכיו של החולה. כמובן שחוזה הביטוח הרפואי מהווה לצד שיקולים רפואיים את הבסיס למתן טיפול רפואי.

לא כך הדבר כשמדובר באוכלוסיית המכורים לסמים ולאלכוהול. טיפולים רפואיים מותנים לעיתים קרובות בהפסקת ההתמכרות. גרי ריבנבך בן ה 22 התמכר לאלכוהול בגיל ההתבגרות. הוא אושפז בבית החולים הלונדוני במצב קשה כאשר האבחנה היתה שהוא זקוק להשתלת כבד. גרי מאוד רצה לחיות. הרופאים העריכו שהרגלי השתייה שלו ימשכו גם אחרי שיושתל בגופו כבד, ולכן הם גזרו את דינו למוות, ומנעו ומנעו ממנו את הטיפול מציל החיים. הרופאים לא נתנו לגרי סיכוי להוכיח שהם טועים בהערכתם, הם לא התרשמו מהעובדה שהפסיק לעשן וציית לכל הוראותיהם. זהו מקרה המאפיין את יחסה של חלק מהרפואה למתמכרים.

פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה Natalia Estemirova נחטפה ב 15 ביולי 2009 וכעבור מספר שעות נמצאה ירויה בראשה. עדי ראיה בגרוזני בירת צ'צ'ניה מסרו שארבעה גברים דחפו אותה בכוח למכונית בעוד היא צועקת שזו חטיפה.

פעילי זכויות אדם ברחבי העולם עושים את מלאכתם כאשר כמעט תמיד יש גורם שמאוד מוטרד ממנה ומעוניין בהפסקתה. פעילי זכויות אדם מסכנים את חייהם למען מטרה חשובה. הם פועלים ללא נשק וללא אבטחה. פגיעה בפעילי זכויות אדם הוא פשע חמור, שנכון יהיה אם יוגדר על ידי המוסדות הבינלאומיים כפשע כנגד האנושות.

נטליה אסטמירובה היתה אדם מיוחד במינו ונפלה על משמר זכויות האדם. יהי זכרה ברוך.