Sub Stance

בין החפצים על שלחן האיפור בחדרה של אמי ע"ה נמצאת קופסת קרם החייאה לשיער, היא מונחת שם כבר כמעט ארבעה חודשים ללא שימוש. אבי נפטר ב 16 באוגוסט 2000 ואמי נפטרה 13 שנים אחריו ב 5 בפברואר 2013. אתמול אחי ואני התחלנו בתהליך פירוק בית הורינו. רק שנינו, שוב שני ילדים, הפעם בבית הריק מהוריהם ומלא מהם. בסיומו של התהליך יתרוקן הבית, תכולתו תתפזר בין הצאצאים ובין אחרים. ישארו קירות תשאר דירה שהיתה בית. בית הורים.

ששה שבועות אחרי מות אמי החלטתי להתגורר יום ולילה בבית הורי. זה בית שמעולם לא גרתי בו , לא היה לי בו חדר. זה היה ביתם בו גרו בארבעים השנים האחרונות, דירתם השלישית בישראל. נולדתי ב 31 בינואר 1948 הורי גרו אז בדירת חדר עם שירותים משותפים בחצר, ברחוב נ"ג מס 1 בשכונת התקוה בתל אביב. הבלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) שלנו היתה הינדלה אשת מוישע קצ'קה הבלגולע (= בעל עגלה, עגלון ביידיש). אל תנסו לחפש את רחוב נון גימל במפות, עם השנים הוחלף שם הרחוב והוא נקרא היום רחוב השכל, שניצב לדרך ההגנה לא הרחק מרחוב האצל והכניסה לשוק התקוה. זיכרונות הילדות המוקדמת שלי הם משם, משכונת התקוה. אוסף הטיפוסים רובם פליטים מארצות המזרח התיכון ואירופה, מאכלסים את פנטיאון משפחתנו, וחלקם בדרך זו או אחרת את סיפורי הילדים שאני כותב. בשנת 1952 קיבלנו מקלט רדיו מסוג Hallicrafters SX-62 הרדיו שינה את חיינו ופתח להם צוהר לעולם הרחב. שנתיים לאחר שאחי נולד עברנו לדירת שני חדרים והול. דירה חדשה בשיכון עממי שלב א' ברחוב עמק איילון 19 ביד אליהו. איכות חיינו השתפרה לבלי הכר. חדר אחד לילדים, וחדר אחד להורים – בשעות היום הוא הסלון ובלילה הופך להיות לחדר השינה של ההורים. וכמובן בית שימוש וחדר אמבטיה. בהזדמנות זו עברנו ממקרר הקרח למקרר אמקור החשמלי ואת פתיליית הנפט החליפה כירת גז בעלת שלושת הלהבות. בבית זה ובשכונה זו גדלתי והתבגרתי ומכאן גם יצאתי אחרי השירות הצבאי לחיים עצמאיים. בתחילת שנות השבעים עברו הורי לביתם האחרון לדירה בת שלושה וחצי חדרים, גם היא ביד אליהו ברחוב הגיבור האלמוני 52. לכאן הגעתי לעשות עוד צעד של פרידה.

יום ולילה בבית הורי הריק. איש לא קידם את פני. הבית שקט. פתחתי את החלונות. נתתי למים לזרום מכל הברזים. המקרר ריק. במקפיא אין אריזות מזון מבושל ועליהן תאריכים בכתב ידה של אמי. אין אוכל בבית. מזה שנים שאמי פרשה מהמטבח וויתרה על ממלכתה. שקית תפוצ'יפס אחרונה. עברתי מחדר לחדר ופתחתי את כל דלתות הארונות והמגירות. שאפתי את הריחות הכלואים בהם. במגירה בארון מול מיטת אימי מצאתי את הארנק. החפץ היחיד שנותר לה מבית הוריה. ארנק מתנה מאמה. ארנק שעשה איתה את כל הדרך הארוכה במלחמה ההיא ואחר כך כאן בארץ. על גבי הביטנה של הארנק היה כתוב משהו שנמחק בכוונה. מעניין מה מסתתר מתחת לשירבוטי הדיו. אני חושב על כך שהארנק היה מונח במקום נגיש לאימי. היא כנראה נהגה לאחוז ולהתבונן בו, האם הצמידה אותו ללחייה ? אני חושב שהיא הסניפה את ריחו. בשנים האחרונות כשהיתה מנשקת אותי, נהגה להסניף אותי. למלא את מלוא ריאותיה בי. הפורטרט המצוייר של מוישע-אהרְן תלוי מול המסדרון כך שאפשר לראות אותו מזויות שונות בדירה. משה אהרן אהרונוביץ סבה האהוב של אימי. איתו כך סיפרה, היא המשיכה לדבר מעת לעת. ולפעמים מדי יום. הוא היה המלאך הקשוב, המרפא והשומר שלה. בסלון תלוי ציור שמן של אריה קפלון, עבודה פוינטליסטית. בלי קשר לאיכות הציור הוא הפך לאובייקט נוכח משמעותי בביתנו. בציור ניתן להבחין בשישה עצים, בקתה עם חלון וגג רעפים ומימין לעץ המרכזי משהו לא ברור ספק שיח ספק דמות. זלמן ליפשיץ בן דוד של אמי, איש רב קסם, יצר קשר עם הצייר קפלון וסייע לו, ובין היתר דאג שלכל בני המשפחה יהיה ציור שלו. ואכן, ציוריו של אריה קפלון תלויים בבתי בני המשפחה. לימים כשאשתו של קפלון נפטרה הוא נהג להוסיף את שמה לחתימתו "אריה שרה קפלון". הורי היו אנשים מאוד מסודרים ומאורגנים.  הניירת ממויינת ומתוייקת. קלסרים ומעטפות נושאים כותרות או ציונים כמו "חשוב", "חשוב מאוד". על מעטפה אחת כתוב: "האחים שלי" – בתוכה צילומים של שני אחיה – זליג הקטן שמצא כנראה את מותו בטרבלינקה יחד עם אימו בילה, ושלמק (שלמה) שנפל בקרב ביציאה מתעלות הביוב בסוף המרד בגטו ורשה. מכתבים ועוד מכתבים. מכתבים מהימים שמכתב היה הקשר העיקרי בין רחוקים. תיבת הדואר היתה מקום אליו נשאנו את עינינו בצאתנו ובבואנו. הדוור היה "נושא המכתבים". בשנים האחרונות אימי הידרדרה למורת רוחי לג'אנק פוד. האישה שהעדיפה את הבישול הביתי על כל מסעדה, שתבשיליה ומאפיה היו משובחים ואהובים על כל בני המשפחה, גם על אלה שמעבר לים כולל האגף הפריזאי אנין הטעם, גילתה בערוב ימיה את קסמן המפוקפק של השקיות המרשרשות. וזה דבר האוכל שנשאר בבית – שקית אחת של תפוצ'יפס. אכלתי אותה לזיכרה עד תום. בחוץ ייללו רוחות. הפינה הזו ביד אליהו במפגש הרחובות הגיבור האלמוני ושדרות יד לבנים הוא מפגש הרוחות. מאז ומעולם ייללו בו רוחות בעיקר אחר הצהריים, הד ללילות שבהם התנים השמיעו יללות מקפיאות דם. היו כאלה שסברו שיהיה לי קשה לישון בבית הורי. לא כך היה – נרדמתי בקלות וחלמתי.

בחלומי הגעתי למקום שנראה כמו מרכז קהילתי מטופח היו שם נשים מהוגנות שישבו בחדר והמתינו. ליד הדלת עמדו שתי נשים כבנות חמישים ושוחחו, אחת מהן אימי. סנטרה היה מעט מאורך, אבל זו היתה אימי. ניגשתי אליהן כדי לנשק את אימי אבל משום מה נשקתי לאשה האחרת ורק אז פניתי ונשקתי לאמי. זה לא היה החלום הראשון בו מופיעה אימי. כבר ביום מותה היא התייצבה והפגינה נוכחות. בחלומותי היא כמעט תמיד אשה בוגרת ונראית במיטבה. בבקר התקלחתי והשתמשתי בסבון הנוזלי הריחני של אימי. לפני שיצאתי לדרכי, בחרתי שני שירים של יהודה עמיחי ("מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"). קרבתי כסא למיטת אמי הריקה וקראתי בקול את "אמי ואני" ואז קרבתי כסא למיטתו הריקה של אבי וקראתי את "שיר לחיי אבי". בבית הורי שהלכו לעולמם, השארתי בתוך שקית את הכביסה המלוכלכת שלי.

בית הורי

ציור השמן של אריה קפלון

פורטרט של מוישע אהרן אהרונוביץ (1976 משה קרון)

ארון מצעים

בגדי אמי

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בונה על הזיכרון הקצר של עמו. הוא לא שונה מראשי ממשלה אחרים. העם אכן שוכח. גזירות כלכליות משכיחות מיטה מעופפת ושאר גחמות, ואת הגזירות הכלכליות השכיח רצח מתועב בבנק וחדשה תרדוף אחרי אחותה ותשכיח אותה. מצוקת הדיור ויוקר המחיה יעוררו את המחאה, ואת המחאות יעלימו איומי המלחמה, ואחרי האיומים תפרוץ מלחמה, ואת המלחמה לא שוכחים. סביב מדורות המלחמה נספור שוב את מתנו, נלקק את פצעינו ונזכור את כולם. ומי בכלל ירצה אז להתעסק בקטנות ולזכור כמה מבזבזים בבית ראש הממשלה על שטויות.

אז זהו, זה אני שזוכר שראש הממשלה שופך את כספי הציבור כמו מים, ושהוא השתפן ולא יצא אל העם המוחה, לא הישיר מבט ולא אמר את דברו. רק שלח מטעמו עו"ד אחד שסיפר לנו שבבית ראש הממשלה הצבע מתקלף ומחליד.

אין מנוס, על ראש הממשלה להתפטר.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו חייב להגיש את התפטרותו. התנהלותו האישית הבזבזנית שוללת ממנו את התוקף המוסרי להטיל על אזרחי המדינה גזירות כלכליות שעלולות להביא רבים עד פת לחם ואת האחרים ירחיק מהגשמת חלום לרכוש דירה קטנה, לוותר על רכישת תרופות, על חימום חדרם בחורף או טיפול בשיניהם.

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו חייב להתפטר משום שבמערכת הבחירות האחרונות העלים נתונים באשר למימדי הגרעון שנפער בקופת המדינה, נתונים אלו היו עלולים להשפיע על תוצאות הבחירות. במעשהו זה פגע בחופש המידע שגרם להטיה בהליך הדמוקרטי.

התנהלותו הבזבזנית והראוותנית של ראש הממשלה, אינה עולה בקנה אחד עם ערכי החברה הישראלית – מתן דוגמא ומופת אישי, הצנעת לכת, הסתפקות במועט ודחיית סיפוקים ופיתויים. המגמות המסתמנות כמגפה של שחיתות בחיים הציבוריים בישראל, מדאיגות ומאיימות על התנהלותה התקינה של המדינה. כדי לעצור את גל השחיתות וליצור מפנה, אנו זקוקים למנהיג שיכול לתת באורח חייו דוגמא מובילה.

את הדרישה לפיטורי ראש הממשלה חייבים להוביל בראש ובראשונה חברי מפלגתו הליכוד, על חברי מפלגות הקואליציה להצטרף לדרישה זו. ולא, יהיה נכון, שנשיא המדינה יזמן אליו את מר בנימין נתניהו ויודיע לו שאם ראש הממשלה לא יגיש את התפטרותו יתפטר הוא הנשיא בעצמו מתפקידו.

אין מנוס, למען עתיד מדינת ישראל כחברה מתוקנת על ראש הממשלה להגיש את התפטרותו.

לאחר למעלה מארבעים שנה, לא כל המשפחות השכולות מגיעות לאזכרה ליד קבר האחים בבית העלמין הצבאי בנהריה, בו טמונים שרידי תשעה מבין אחד עשר החיילים שנפלו באסון בית המכס העליון.  בשנים האחרונות כתת חיילי גולני והחזן הצבאי משלימים את המניין סביב קבר האחים. אפשר להבין – הזמן הרב שחלף, נסיבות ופגעי החיים אינם מטיבים עם המשפחות השכולות. הקומץ שמגיע בעקביות מורכב מארבע משפחות שכולות. דור ההורים כמעט כולו הלך לעולמו והנוכחים הם האחים השכולים. אפשר להרגיש שנוצרה ביניהם מעין אינטימיות המוזנת לא רק משותפות לגורל המר, אלא גם מהיחס המבזה והמשפיל כלפיהם מצד הרשויות הנמשך כבר ארבעים ושש שנים.

מזה שש שנים שאני כותב כאן בבלוג על אסון בית המכס העליון גם כדרך התמודדות אישית שלי עם האירוע הטראומטי, עם השתיקה וההשתקה שלו, וגם כניסיון להפר אותה. לשם כך גם כתבתי את הערך "אסון בית המכס העליון" בויקיפדיה. בשנתיים האחרונות אני מופיע בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל לפני שכבת תלמידי התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים ומספר להם את סיפור אסון בית המכס העליון והשתקתו.

לפני חודשים מספר פנו אלי מגלי צה"ל לאחר שקראו את הבלוג שלי וכך נולדה הכתבה המרשימה "כן היו הדברים מעולם" של יעל לוי ורותי גרוסמן. כתבה זו יצרה גל תגובות והתעוררות חסרת תקדים. שער נעול נפתח ודרכו מגיחים חיילי הפלוגה ובהם כאלה ששנים נושאים את האסון הנורא בליבם ואזרחים שהכתבה דיברה אליהם. זה שיעור כיצד תקשורת במיטבה יכולה לקדם עניין ציבורי רגיש וכאוב.

האזכרה שנערכה לפני יומיים בנהריה לא היתה דומה לאזכרות הקודמות. חיילי הפלוגה והמ"פ יעקב (בז'ה) דביר ואזרחים נוספים הגיעו. קראתי לפני הנוכחים מול קבר האחים, את הדברים שנשאתי לפני שש שנים כשהגעתי לשם בפעם הראשונה. לאחר מכן התקיים מפגש שבו משה צאיג דיווח על ההתקדמות בהצבת האנדרטה ועליה פסוקים מהתנ"ך העוסקים בפרשת עלייתו השמיימה של אליהו הנביא, שמות הנופלים ותיאור נסיבות נפילתם. המ"פ בז'ה סיפר על האסון מזוית הראיה שלו, חזי קרוננברג הוסיף עדות חשובה נוספת ומשה גבעתי דיווח על נסיונותיו להגיע למקורות כהיסטוריון צבאי.

לאחר האזכרה המרגשת חשבתי על המשפחות השכולות על מה שעובר עליהן. שאלתי את עצמי האם האינטימיות שלהן שנצרבה שנה אחר שנה הופרה ? האם הם הרגישו לצד הסיפוק על הקהל הרב שהגיע לאזכרה גם עצב ? האם כאבו את כאב הוריהם שהלכו לעולמם ולא זכו לכך ? האם הם שאלו בלי מילים איפה הייתם כל השנים ? למה לא באתם ? היתה לי הרגשה שרק טבעי הוא שמפגש כזה מעלה שאלות כאלה ודומות אצל בני המשפחות השכולות, שהמידע החדש שנחשף לא רק שופך אור אלא גם פותח פצעים ומכאיב. התבוננתי באחיו של ניסים צאיג החובש, באחיו של אלי קרן, באחיו ומשפחתו של שמואל לוי באחותו של יעקב עזר, באחיו של יוסף אלישע, בני משפחת איטח יעקב ובאחותו של עובדיה זנדני הקבור בהר הרצל, וניסיתי לתאר לעצמי מה מתרחש בתוכם, מה עובר עליהם, כשלפתע אחרי ארבעים ושש שנים חלקת קבר האחים שוקקת אדם.

קבר האחים לחללי גולני שנפלו באסון בבית המכס העליון 1967

המ"פ בז'ה (חובש כובע מצחיה) בשיחה עם חיילי הפלוגה בבית העלמין הצבאי בנהריה

אמי ע"ה היתה רופאה, עקרת בית, עובדת סוציאלית, יועצת אסטרטגית, טבחית, גזברית, היסטוריונית, לוכדת מרגלים, שדכנית, ציירת, פרשנית פוליטית, רעיונרית, חובבת רדיו, ספרים, טלפון, ג'אנקפוד, מתוקים, מלוחים. היא היתה המוכתר, הבוררת, יועצת הסתרים, מכשפה, מנהלת הכספים, משחה מלכים והפילה ממשלות. אהבה ותעבה, נאורה וחשוכה. מלחמת העולם השניה פרצה כשהיתה תלמידת תיכון בת שש עשרה בוורשה, וקטעה את לימודיה הפורמאליים שלא הושלמו לעולם. היא היתה אמנם נטולת תארים ותעודות, אבל הידע שלה ברפואה ובתחומים נוספים היה מקנה לה מקום מכובד בין פרופסיונלים מעוטרים.

אך יותר מכל אהבה מילים. כלומר מילים גסות – את המילים ושמות התואר של חלקי הגוף התחתון, ביידיש ובפולנית צחה. בימיה הפחות טובים, מילה כמו  " dupę " – "תחת" בפולנית, היתה משיבה לה את רוח החיים ואור גדול היה נדלק בפניה. שלא לדבר פנינים כמו פיזדה, קורבה וכיו"ב . כשאחד מאתנו היה אומר בנוכחותה את אחת מהן, היתה סופקת כפיים ושואלת באצילות פולנית: "אוי לי ואבוי לי, מי לימד אתכם את המילים האיומות האלה ?", וכשהיינו משיבים לה "את", היתה פונה בתימהון אל מישהו בחדר: "שמעת מה הוא מעליל עלי ?" כולה זורחת, כמי שזה עתה התבשרה שבנה זכה בנובל. אם ברחבי הפיליפינים ונפאל חודרות מילים אלו לתוך השפות המקומיות, אין זה מעיד אלא, שעבודתה השקדנית והעקבית נשאה פרות. הצלחתה של עובדת זרה נמדדה בראש ובראשונה בנכונותה לצלול לתוך אוקיאנוס המילים הגסות ובבקיאותה בלקסיקון הפולני – אידי של אמי.

היום ה 15 במאי הוא יום הולדתה ה 90 של אמי האהובה הלה קרון לבית שוסטר, שנולדה בפרושקוב הסמוכה לוורשה. היא נפטרה לפני שלושה חודשים ב 5 בפברואר 2013.

אמי הלה (לבית שוסטר) אבי יהושע קרון ואני, תל אביב 1949 לערך

היום האחד במאי לפני תשעים ותשע שנים נולד אבי יהושע ע"ה.

אבא שלי (כמו גם אביו סבא עזריאל קרוין) שרד את החיים הקשים בעבודת הכפייה במחנה בקרשניק Krasnik שבפולין, בזכות העובדה שהציג את עצמו כרפד. משך שנות כליאתו במחנה עסק ברפדות. כשעלה לארץ ב 1946 באניית המעפילים אנצו סירני המשיך לעבוד כרפד. אני זוכר קופסת קרטון במגירה ובתוכה כלי עבודתו סיכות ארוכות עם ראש מעוגל ומחטים מעוגלות. גם כשהפסיק לעבוד כרפד, נשאר רפד באופיו וביחסיו עם העולם ובעיקר איתנו בני משפחתו. היא ריפד אותנו בחום ובאהבה, בטוב לב ובמאור פנים. אבא שלי היה אורז. הוא היה בעל כישרון נדיר להכניס לתוך מזוודה או תרמיל עולם ומלואו, לא רק לפי כללי אריזה אלא גם לפי הגיון קדימות השימוש. יותר מאוחר כשבגרתי הבנתי שיכולת האריזה המופלאה שלו היתה קיומית. מיד עם פרוץ המלחמה נפגעה עיירת הולדתו ינוב לובלסקי קשות מהפצצות האויר של הגרמנים והחל מסע נדודיו מעיר לעיר מבית לבית. יכולת האריזה היעילה והמהירה היתה הכרח הישרדותי. אבא שלי נשאר אורז בנשמתו. הוא ארז לנו את החיים באהבה ובדאגה. ארגן, סידר, תייק ומיין. מצא את הזוית הנכונה לכל חפץ במחשבה ובתשומת לב. הפך את המעט למרובה ואת המרובה חילק בנדיבות ובמשורה. האחד במאי הוא אבא שלי, שהיום מלאו תשעים ותשע להולדתו, ובקיץ נזכור שחלפו שלוש עשרה שנים מאז שהלך לעולמו ונשאר בליבנו אהוב – רפד ואורז.

אבי יהושע קרון אמי הלה (שוסטר) קרון ואני 1950