Sub Stance

"יש לי הרגשה שתזכה" הבטיחה המוכרת בדוכן הפיס. "אין סיכוי. שנינו יודעים שלא אזכה" קבעתי. היא התעוררה, כנראה שעבר זמן רב מאז שהיה לה לקוח כמוני. "אני אומרת לך, אתה זוכה". משהו התרענן לרגע בפניה שתקועים יום יום מבוקר עד ערב בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, הלא היא תחנת האומללים והנדכאים.  תחנתם של אלה המחפשים כבר שנים דרך לצאת ממנה, אבל בשום קניון לא מקבלים אותם. בכל מקום עושים להם פרצופים ומביאים להם את הביטחון. כאן אתה יכול להיות מי שאתה, כי כולם כאן כמוך, חשודים. שעה קודם לכן, בירושלים ברציף ממנו יוצא האוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה נמוכה לבושת שחורים עם מזוודה פרחונית ועוד שקית. לא כל יום היא נוסעת לתל אביב, היא כמעט ולא יוצאת מהעיר. מה יש לה לחפש כשיש לה כל מה שהיא צריכה בבית. שעתיים לקח לה עם קו שלושים ואחת, שעתיים. מהבית בגילה עד התחנה המרכזית. "אתה ירושלמי ? אתה יודע איפה זה גילה ?" הקופאית שלחה אותה מפה לשם משם לפה. מתי יוצא האוטובוס שואלת "עוד רבע שעה ?" היא נחרדת, "רבע שעה ?" ושוב מתגנב הספק "זה אוטובוס ישיר ? מגיעה לי הנחה של אזרח ותיק. לך לא מגיעה ?" אני זורק לה: "איך את אזרח ותיק בגיל תשע עשרה" היא מחייכת ושואלת בביישנות "מה ? אני נראית צעירה ?" אבל לא מחכה לתשובה. לא קשה לעשות אדם זר מאושר לרגע. החיוך הזה המשיך להתמהמה לה הפנים. אני בוחן את האצבעות שלה ורואה עליה, שבעיניים עצומות היא מעמידה סירים כל יום מהבוקר. בתל אביב חיכה לה איש עם מכנסי גברדין ונעליים לא מצוחצחות. לקח ממנה את המזוודה הפרחונית, שלא תסחב. היא מדווחת גם לו על כל מעללי קו שלושים ואחת והקופאית ואיך עברה עליה הטיסה מירושלים לתל אביב. היא לא ראתה מה שאני ראיתי. אני יודע שהיא לא היתה עומדת בזה. אולי היא כלל לא היתה מפענחת את התמונה,- את מראה היד של הגבר עם הכיפה, שמלטפת ברגישות ובכוונה מלאה את הירך החשופה של חברו, כשעל פניו עונג שמיימי. כמה שאני כאילו מתקדם וכאילו פתוח, הרגשתי אי נוחות ומבוכה. הפניתי את מבטי מהשניים אל השדות שנותרו יבשים עד עכשיו די עמוק במרחשון.

בדרך חזרה, בלוינסקי במעדניית הנקניקים, המוכרת הצעירה פרסה ודחסה רוסטביף נפלא לתוך לחם טוב עם קצת תוספות, עטפה אותו היטב וחתכה באלכסון לשניים. צעיר רזה עם שרוואל הגיש לי את הכריך והבירה ואמר: "אני מקוה שאתה מוכן לקבל את הכריך משמאלני קיצוני". ואז יצא וישב בפתח החנות. המוכרת הצעירה סיימה לנקות את קרש החיתוך, יצאה והתכופפה אל השרוואל והצמידה את הפה העוצמתי שלה אל פיו וככה נשארו תקועים איזה עשרים שניות ואז הוסיפה עוד חמש שניות. היא חזרה אל עמדתה מאחורי הויטרינה הגדולה והוא נשאר לשבת בפתח כשעל פיו טבוע מגע פיה. השארתי לשרוואל וזוגתו תשר על השלחן ויצאתי. השרוואל רץ אחרי ואמר לי "שכחת את העודף". אמרתי לו "זה טיפ לשמאלני" הוא לחץ את ידי וזרח, כולו תלתלים. ברחוב י.ל. פרץ 34 ישבו שתי דבוקות של מכורים מכינים את עצמם להזרקה. אחד מהם מחזיק את המזרק בשיניו. אני מביט בעיניו ואני יודע שהוא לא יתן לאף אחד להחזיק לו את המזרק, בשעה שהוא קושר את היד ומחפש וריד. הוא יודע שמרגע שהמזרק עובר ליד אחרת שאינה ידו, הלך עליו. אי אפשר כאן לסמוך על הצל שלך. לא איכפת לו שהשכן מהבית הסמוך עומד ומתבונן בהם. לא איכפת לו מכלום. הקריז שזוחל לאורך הגוף שלו אומר רק דבר אחד: "עכשיו ומיד". סמוך לכניסה הצפונית לתחנה המרכזית עמדה בחורה שדופה, קרועת עיניים, עם שמלת מיני נוראית ושריטות על הרגליים וגם מעט סימני דם קרוש. היא פונה לקשיש שעמד מולה וצורחת אליו בתחינה שכל העולם ישמע: "תיתן לי בבקשה תיתן לי בבקשה, אתה רואה שאני נגמרת, אני צריכה לאכול ותרופות אתה בן אדם טוב, עברת הרבה בחיים, יש לך ילדים, אני כמו הילדה שלך" והוא מכניס את ידו לכיס והיד מנסה לגשש אחרי הארנק שלו. ואז החברה המשוגעת שלה צורחת עליה "נו תבואי כבר מה איתך" והיא מסמנת לה שתשתוק שאולי יהיו כמה שקלים מהקשיש, והיא לוחשת לו באוזן המבולבלת שלו משהו. והוא לא יודע שכשיחזור הביתה לא ישאר עליו כלום, כי אין לה רחמים על עצמה ואין לה רחמים על אף אחד בעולם הזה. החברה שלה צורחת "יא משוגעת, אם את לא באה אני הולכת" והיא עושה לה "די די תשתקי, את לא רואה שעוד מעט אנחנו מסודרות ?". בצד עומדים שני גברים שחורים, כנראה מקהילת הפליטים של גן לוינסקי, מתבוננים בסקרנות וקצת פחד באישה קרועת העיניים ובקשיש. נכנסתי לתוך התחנה. מלמעלה נחשפת ערבוביה של חוטים וצינורות. מישהו תיקן משהו ולא טרח לסדר. את המעבר הקטן ממלא ריח רעלי של בקליט לוהט ובורקס. אני עושה את דרכי בין החנויות המציעות בגדים במחירים מיוחדים ובאיכויות מתאימות. ליד חלון ראווה עומדות ארבע נשים מהפיליפינים בוחנות חליפת גבר לבנה. עליתי לקומה שש והזמנתי קפה בארומה, על הבר. בסמוך שלושה גברים בכסאות גלגלים וכלב שרוע על הרצפה. אני שותה את הקפה ושומע את אחד מהם מדבר ללא הפסק, מנסה לשדל מישהו. ואז אני מגלה שעל המסעד של כסא הגלגלים שלו ניצב תוכי ירוק גדול. וכל הדיבורים האלה הם כדי לרצות את התוכי. והתוכי אכן, נועץ את מבטו בגבר הצעיר כמהופנט, שלאט מקרב את פיו אל מקורו של התוכי עד שהם מתנשקים בעדינות רבה. הברמן בארומה מכריז "הלנה" והצעירה שהתיישבה לידי על הבר מקבלת את המגש שלה שכולל קפה וכריך גדול מאוד של סלמון. היא אוספת את השיער הפזור שלה ומכדרת אותו למעלה. אני מרוכז בציפורניים המלאכותיות שלה שהן ארוכות ומתעקלות ויש עליהן דוגמא יהלומית. היא משכה את החולצה הצמודה שלה כלפי מטה, להדגיש. הברמן לא הצליח לשחרר את המבט שלו מהחזה המבטיח שלה, והיא בכלל כאילו לא בקטע שלו, נוגסת בכריך ומתבוננת בבבואה שלה שמשתקפת אליה מדופן הניקל של מכונת הקפה הגדולה, טווה את החוטים סביב הברמן, שלא יודע שגורלו כבר נחרץ. נהג האוטובוס לירושלים סגר את הדלתות והתחיל לנוע לאחור. אברך בלבוש ליטאי דופק על הדלת. הנהג אומר לו שעוד מעט יבוא אוטובוס נוסף. האברך עוקף ומתקרב אל שמשת הצד של הנהג ומתחיל להכות בכח ולצרוח על הנהג. הנהג אומר לו שיחדל. האברך ממשיך להכות בשמשה באיום. הנהג מתרצה ופותח לו את הדלת. אישה אחת פותחת פה גדול על האברך שממשיך להוכיח את הנהג "יאללה יאללה, תעזוב את הנהג, בגללך יעשה תאונה". האברך סיים את ענייניו עם הנהג, עבר ליד האשה שרתחה מזעם כאילו היא אויר, התיישב וכנראה פתח ספר מלא בדברי חכמה, כדי לא לבטל זמן.

הארבע על ארבע הנוצץ חונה בקצה המבנה השומם. הוא מבחין בנו או לא. מתניע נוסע קדימה ואחורה אחר כך מסתלק במהירות. מאוחר יותר יחזור. יירדו ממנו שניים ויעלו לקומה השניה. בקצה האחר שני רכבים של בזק. מוזר שהם עובדים בשעת אחר הצהריים בערב החג. עסקים לא כשרים באויר. עוד רכב מגיע. מישל מאוד לחוצה. זה ברור שבמרחב הגדול החשוף הזה היא הדמות הכי חשודה. מסתכלת כל הזמן לצדדים. בוחנת את כל הנוכחים. ברחבה שלפני מוסך אגד שתי ערמות בגדים ישנים סחבות מגובבות. גבר שחום חלוד עמוס רסטות, יחף, חלק גופו העליון חשוף, דלוק הזוי הולך אל עבר מכולת האשפה ונעלם. אני אומר לה שהכי חשוב לא להסתכל אל אף אחד להתמקד במטרה. אנחנו לעצמנו. לא שמים על אף אחד. אדם לאדם כלום לא ראיתי לא שמעתי לא יודע. בצד הדרומי של המבנה תילים של מחיצות גבס מנותצות ומסגרות פח ואלומיניום, אפשר להבחין עליהם בשרידים מצויירים. בסמוך למבנה אוסף ספות וכורסאות. בתוך המבנה מצבור רהיטי משרד מכונסים במרכז, למעלה מעליהם קונסטרוקציות מתכת חשופות. מצפון למבנה התחנה המרכזית גיבוב של חפצים – כיורים, אסלות, מחיצות, חלונות, גביעי זכוכית ענקיים מנותצים והרבה שברי זכוכית. משהו שנראה כמו פירות טרופיים גדולים מנופחים מרקיבים מעוררי גועל. הגבר החלוד נראה פסיכוטי, עומד קפוא, לא ברור על מה הוא מביט מה הוא מחפש כיצד ינהג בעוד רגע לאן יפנה. הצמחיה פורצת מכל חריץ וסדק. מעזבה אורבנית מתריסה. הארבע על ארבע שוב פותחים מבערים וממריאים. הבחור הערבי אומר שטוב שאנחנו מצלמים היום בשבוע הבא כבר לא ישאר כלום, בעל הבית אמר שצריך להחזיר את המצב לקדמותו לפני שיהרסו פה. דווקא ציורים יפים, אולי גם הוא יביא מצלמה אפשר להגדיל לעשות תמונה יפה לתלות בבית בסלון, יכול לצאת יפה. כמה שהאספלט חולני מחורץ ואנמי. אני שומע מלמטה מהקומות שמתחת קולות. שם מתקיים במחשכים התת קרקעיים עולם הכי תחתון שיש, בית הדין של הבורר העליון, בייניש פודל. בתעלות הצדדיות מתגודדים פליטי מתקפת הגראדים והטילים ארוכי הטווח, מיני חיפאיים ששמעו את הסירנות וירדו למטה למטה למצוא מסתור, וכל השנים האלה מסתובבים שם למטה ביערות הלבנים שמתחת לתחנת אגד בבת גלים הנטושה, ממתינים לצפירת הארגעה שלעולם לעולם לא תשמע. הם ימשיכו להסתובב במחילות התת קרקעיות וישמיעו נהמות תנים, יגידו פרקי תהילים, יכרעו אפיים ארצה ישתחוו ויגידו אמן והכל משמים. גם יכול להיות ששמעתי מישהו מלמטה צועק כוס אם אם אמעק ארס שזו התחלה של סיפור לגמרי אחר.

הם מדברים זה עם זה בשקט. הם אינם לוחשים. זה לא רק שהם מדברים באופן כללי בשקט הם גם לא צועקים. בבית הקפה של ריצ'מונד 401 ישבו שישה, כנראה אנשי צוות של פרוייקט כלשהו וניהלו ישיבה. זה לא רק שהם לא צעקו, הם הקשיבו זה לזה. בשלב מסויים אחת המשתתפות הרימה ידיים למעלה והשמיעה קריאת שביעות רצון והיתר חייכו בהנאה. אחר כך במעלית השקופה איש הניקיון, החליף איתנו דברים על מזג האויר ואיחל לנו יום נפלא. זה לא רק שהם מקשיבים ומנומסים ומסבירי פנים, זה לא שהם הם (ויש להם לבטח את הצרות שלהם), זה שאנחנו אנחנו. ואנחנו, חיים בתוך עוינות מתמשכת שחילחלה ונספגה בכל תא מתאינו. המלחמות והכיבוש ניצחו אותנו. קרוב לודאי, שהמילה "מלחמות" במקרה הפרטי שלנו כוללת בתוכה את הפוגרומים, הגזירות, הפרעות, האינקוויזיציות, הסלקציות ומחנות ההשמדה שנספגו בתוך הדי.אנ.אי שלנו והתגבשו לתכונות מאפיינות. אנחנו מפוחדים, תוקפניים, צועקים ומתקשים להקשיב. היחסים שלנו עם הזולת הם חשדניים. אנחנו במאבק בלתי פוסק עם הסביבה, משדרים עוינות וחוששים לצאת פראיירים. הכיבוש הוא הכור שהיתך אותנו סופית למי שאנחנו. התכוונו להקים כאן בית לאומי ויצא לנו קרחנה.

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.

אני עובר ברחובות תל אביב ומגלה שפול אוסטר ב"המצאת הבדידות" צדק, לאורך רחובות העיר ואתריה ממתינים זכרונות ילדותי ונעורי. וכשאני חולף על פני מקום זה או אחר עולה הזיכרון וניצב לפני בהיר וחד כמו תמונה שאינה דוהה לעולם. העיר השתנתה מאוד, בתים נהרסו ובמקומם נבנו אחרים, אך הזכרונות בעקשנות ובנאמנות נותרו במקומם. כמו הבית החד קומתי שעמד בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג' ושימש את קן מרכז של השומר הצעיר. בית זה נהרס לפני שנים רבות, במקומו נבנה בית קומות חסר חן, שהוא עצמו כבר קשיש מאפיר, יהא אשר יהא, שם ימתינו זכרונותי. בכל פעם שאני חולף על פני בוגרשוב פינת קינג ג'ורג' הם שבים. ברחוב אלנבי סמוך לככר מגן דוד, הראש פונה ימינה אל המקום שבו עמד ויטמן הזקן חמור סבר ששלט ביד רמה וקפוצה בחנות הגלידה שלו, וריח המוקה-פונץ' שכמעט עולה באפי מתערבב בריח הצ'יפס הנישא מ"פינת המשלט". וממול במבנה העגול חנות הנעליים "פיל" ושם מחכה ה"יו-יו" שמגיע עם הנעליים החדשות. יום הולדת שמח תל אביב.

בחלון הרכבת / ישראל פנקס

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.

מתוך הספר הרצאה על הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.

רכבות זה מקום אחר. לחייל מחיל הים, מרושל במדי בית ונעלי פלאדיום, היה טעם טוב, לקצינה שישבה מולו והיתה עסוקה עם הניירת שלה היה את זה. משהו שמקרין נקיון, מוקפדות ותבונה. לא מתחנחנת, לא נופלת ברשת, ועם זאת, פתוחה קשובה סקרנית. כשהיה לה ברור שהוא ראוי, היא לחצה על סיכת השיער ופרשה לשניות את שערה החום החלק כמניפה, ומיד אספה אותו שוב. לפני שהיא ירדה הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו. היא לקחה והיא תתקשר. זה התחיל אתמול, מולי ברכבת. וזה יכול להיות לכל החיים. חיילת מחומצנת ואישה גדולה עם מזוודת גלגלים עברו לאורך הקרון ויצאו ממנו לקרון אחר. אחר כך הגיע האב הצעיר עם שני בניו חובשי כיפות סרוגות ענקיות, הילדים נראו כמו נוער הגבעות. הקטן יוחאי היה מאוכזב מאוד שלא היה מקום בקומה השניה. התרפק על אביו, והקשה עליו בטענות ובשאלות, אולי יתפנו מקומות. האב הנמיך צפיות, ניסה לקרוא משהו באנגלית על מיחשוב. אביחי הגדול יצא לסיור וחזר כעבור דקות אחדות , מצא מקומות. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה עם המזוודה חזרו והמשיכו לנוע לקרון אחר. מולי התיישבה אשה כבת ארבעים, נראתה כמו עולה ותיקה מבלרוס. חנוטה בחליפה חומה. פניה העגולים, היו מכוסים בשכבת מייק אפ עבה לכיסוי עקבות מיותרים מגיל ההתבגרות, שפתיה הצרות צבועות היטב ואת עיניה הדגיש קו שחור דקיק. זוג עגילים, צמיד מוזהב. הוציאה מתיקה לוח זמנים של רכבות והתלבטה בו ארוכות. אחר כך הרכיבה משקפי שמש ואי אפשר היה לדעת לאן היא מסתכלת. מישהו אמר "ביבי". ליד הבלרוסית התיישבה תלמידת אולפנה, ששלפה סידור והחלה להתפלל. שפתיה נעו בדבקות, היא הגתה בלי קול כל מילה ומילה. מאמינה לכל מה שכתוב שם. מספר פעמים במהלך התפילה עצמה את עיניה ועשתה תנועות טקסיות שכללו נגיעה במצח והצמדת קצות האצבעות לשפתיה,ואחר כך נשקה בצד אצבעה המורה. בתום התפילה דיברה בטלפון הנייד והיה לה חיוך טוב עם שמץ מפתיע שובבי. המישהו ההוא אמר שוב "ביבי". הכרוז קרא בשם התחנה הקרובה והזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם, גם באנגלית. באחת התחנות על ספסל ישב זוג מוזר, הוא נער מכוער שנראה חולני ומרוט ,היא אישה יפה חתולית. היא התרפקה עליו כעל אפולו. הם לא הרגישו שיש מסביב עולם. ככה זה באהבה. הרכבת המשיכה בדרכה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה שוב חזרו ממשיכות במסען האינסופי מצד אחד של הרכבת לצד השני. שמעתי "ביבי". לידי התיישבה אישה בשנות השלושים לחייה, שהפיצה ריח בושם רך, שילוב של ניחוח סחלבּ חם וטלק. כל העת קראה בעיתון, בעיקר דברי רכיל על תכניות וכוכבי טלוויזיה. הטלפון הנייד שלה צלצל אבל היא לא ענתה, אחר כך הציצה לראות מי טלפן. האשה הגדולה חזרה ועברה הפעם ללא החיילת המחומצנת. מוכר כעכים הציע בייגלה חם. קניתי אחד עם מלח, לא היה חם. הכרוז בקש להכין כרטיסים לבקורת ולהניח אותם על השולחן. משהו ענה לטלפון הנייד בקול רועם, כל הקרון הקשיב לשיחה, לא היה מעניין. ניסה לתאם מועד כלשהו למשהו. אחר כך נעמד והמשיך לדבר בטלפון וירד בתחנה. על הרציף, המשיך לדבר ואז חזר ונכנס לקרון וסיים את השיחה מיוזע וכעוס. שני ילדים לבושי מדים מאחת מהפנימיות הצבאיות שוחחו בלהט. דנו במישהו, הפליאו בהשמצות ונקרעו מצחוק "הוא עוד חושב שנזמין אותו, ממטר אני לא רואה אותו" צחוק גדול. אמרו "ביבי". באלכסון אפשר היה לראות רק חצי אישה בג'ינס קרוע כהלכה, תיק אדום גדול ליד הרגל, נעל עקב. התחברה לאייפוד. התגרדה. עוד תחנה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה צועדות על הרציף, הרכבת מתחילה לנוע לאט, מגבירה מהירות, בדיוק אז אני מבחין על ספסל  בזוג המוזר היושב גם כאן, הוא מכוער ומרוט והיא יפה וחתולית למדי. רכבת זה מקום אחר, עם זמנים אחרים, כאלה שנעים הלוך ושוב קדימה ואחורה, ונמצאים בו זמנית בשני מקומות שונים שנראים זהים, כמו שתי תחנות רכבת משובטות, לצד שני פסים מקבילים שלא יפגשו כנראה בקרוב.

בבוקר לא היה אפילו רמז לכך שבתוך שעות ספורות אמצא את עצמי בלב תקרית דיפלומטית זוטא עם הגדולה שבמעצמות. הוא החל בצעידה נעימה לאורך הכביש החוצה את גן העצמאות. תשע ומשהו בבוקר, הגן ריק וצונן, הדשא הגדול צהבהב משובץ איים חומים וקצוות ירוקים, מעין מרבד מנומר ענקי כמו רשת הסוואה שאין לה מה להסתיר, אלא רק להציג את עצמה ללא כחל וסרק כמות שהיא, אך גם אין לה במה להתגאות, משום שהיא בעצם דשא מאוד לא ירוק. ודשא שאינו ירוק כמעט שאינו דשא.

כשהגעתי לרחוב סלומון פינת יפו נעתקה נשימתי, הבית שעמד בפינת הרחוב איננו עוד. אני יודע שבימים אלה שבהם במרחק של יותר משעת נסיעה מכאן, בתים אינם נוטים לעמוד על תילם, אלא אם הטייס מגלה שמקומם נפקד מרשימת היעדים שהוקצו לו על ידי מנהל בנק המטרות, אני יודע שיש בכך חוצפה מתפנקת  להלין על כך שבית שעמד בלב ירושלים בכיכר ציון נבלע על ידי כלי כבד ולא על ידי פצצה חכמה, אבל בכל זאת, הרשתי לעצמי להתכסות בתימהון להיות מופתע מאוד וכעוס. כשהגעתי הביתה חיפשתי בגוגול והתברר לי שאני היחיד בעולם שאינו יודע שהבניין שבו שכן מועדון האנדרגראונד נהרס לטובת מיזם נדל"ני.  יובל הימן ב NRG כותב דברי הספד לאנדרגראונד שאיננו עוד ובין היתר :

"תשמע, המקום מאוד תמים ביחס לספינת הדגל של הבילויים בירושלים, האומן, ששם יש קוק ואקסטה. האנדר היה יותר בסיסי. אלכוהול, קצת גראס ומכות"

כשניסיתי לצלם את חורבות המקום נשלח אחד הפועלים לסגור את הפתח, ולכן מצאתי נקודת תצפית סבירה לצילום, בכניסה לבניין מכוער מאוד, שגם הוא הוקם על חורבותיו של קולנוע ציון שכבר שנים רבות איננו עוד. ככר ציון היתה שקטה מאוד. רחוב יפו מושבת לרגל סלילת תוואי הרכבת הקלה שתעבור לאורכו. השקט הזה מצא חן בעיני. הרחוב הזה, שבימים כתיקונם מבריח אותי כל עוד רוחי בי, הפך לאתר בניה סימפטי ושקט. ואפילו החלטנו שאת הקפה נשתה בהלני המלכה פינת יפו, בזוית נכונה אל השמש ואל העוברים ושבים. מני הזמין אספרסו כפול ואני קפוצ'ינו וקרואסון רגיל. ניתחנו את המצב והגענו ללא חילוקי דעות למסקנות מהירות. כלומר המצב ממש מחורבן. היה ברור שהם הורסים את העיר. שאין אהבה ליופי של הבניינים הישנים ושהבניה החדשה היא לעיתים קרובות אטומה ולא מתחשבת.

מולנו על גגו של הביתן למכירת כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס הציבו גג מפואר מתכתי שקיבל גוון טוקיזי לא רע, שמסתיים עם אלמנט מחודד. מה זה הדבר הזה. נראה שמדובר בגג שהיה אולי שייך למבנה אחר באזור, מבנה שנהרס, ואת הגג גאלו והניחו לתפארת עולמים פונקט על הבודקה של מפעל הפיס. תנועת העוברים ושבים ברחוב גברה, אל הגבר הבודד שישב בשולחן שליד המאבטח הצטרף חבר. ממול בבית הקפה ניסה צלם לצלם את המאבטח וזה הסתיר את פניו באמצעות ספר התפריט, קבוצה של צעירים עליזים התפרצה לרחוב, הנשק של אחד מהם, הכיפות ופריטי הלבוש האופיניים סימנו אותם כמתנחלים שבאו לעשות שבת בק"ק. קשישה נשענה על מטפלת פיליפינית הסועדת אותה. מני אמר שהוא בעצם גם היה רוצה כבר עכשיו מטפלת שתפנק אותו ותטפל בו ותרחץ אותו, אנחנו מקדמים את הרעיון והוא ממש בשל לביצוע. זו כנראה הדרך שלנו להתמודד עם הזיקנה שלא תקפוץ עלינו חלילה וחס כי אנחנו צעירים לנצח, פרט לגיל שהולך וצובר ספרות מיותרות ללא כל צורך. אנחנו די אטומים לקושי הגדול של אדם קשיש, שחי כל חייו בדרכו עם גבולות והרגלים עם מידה של פרטיות כמידתו, ונאלץ יום סגריר אחד לחלוק את חייו עם מטפל סיעודי, עם דמות אחרת זרה, שנכנסת לתוך כל הפינות הנסתרות של הרגליו, לתוך כל הרגעים הפרטיים ביותר. יש בכך כנראה מידה לא מבוטלת של אבדן, תחושה שהאינטימיות שלך הופקרה. קשה קשה מאוד. אל שני הגברים בשולחן שליד המאבטח הצטרפו בטיפטוף עוד שלושה, ועכשיו זה נראה מפגש של גברים שכיח, הידוע בכינוי הנפוץ "פרלמנט". כנראה שבכל הארץ פזורים להם מוסדות כאלה, שבהם עולים לדיון מסודר מבחר בעיות מרכזיות מחיי האומה. הפרלמנט שלנו נראה מהוגן עם חלוקה מאורגנת זורמת של קשב ודיבור. איך זה שמעולם לא הצלחתי להשתייך ולהתברג לתוך מוסד שכזה, איך זה שאני מוצא את עצמי שוב ושוב בשוליים, מחוץ לזרם המרכזי.

בדרכי חזרה עברתי ליד האתר שבו עתיד לקום מוזיאון הסובלנות בתכנונו של הארכיטקט פרנק גרי על חורבות בית קברות מוסלמי, כן אני יודע שזה כבוד גדול שגם כאן בירושלים יהיה לנו לא רק קאלטראווה אלא גם פרנק גרי, ומה יותר יפה ממוזיאון הסובלנות. מוזיאון בלב ליבה של העיר הזו שהיא מחולקת לאורך ולרוחב שכולה איים איים, שכונות שכונות. מזרח ומערב, דתות ושנאות לאומים ומלחמות, מה יותר יפה מאשר בתווך יקום לו מוזיאון הסובלנות שיסודותיו יעמדו על חוסר הרגישות בתוך בית קברות מוסלמי. אתר המוזיאון מוקף כיום חומה גבוהה ושמירה. מה קורה שם היום בפנים מאחורי החומה ? מישהו כתב גם עליה "אז" הוא כותב "אז" בכל מקום, העיר משובצת באינספור אזים. יש טענה ש"אז" הם ראשי תיבות של שמו של גורו ברסלבי נערץ (אברהם זגדון ?) מכל מקום, על הגדר או יותר נכון החומה המקיפה את האתר מישהו הוסיף ל"אז"את "אגמור בשיר", וזה נחמד, אלא כשהתבוננתי בצילום גיליתי בפינה הימנית העליונה מצלמה ! כלומר האתר מאובטח ומתוצפת היטב ויש לכך מן הסתם סיבות טובות. בינתיים העבודות לא מתבצעות משום שקיימת התדיינות משפטית. ולך תדע מה יהיה עלינו שכל מה שאנחנו רוצים זה בסך הכל פרנק גרי משלנו.

בקצה גן העצמאות הבחנתי במראה מופלא, על הדשא ישב איש מבוגר סביבו שקיות ניילון מלאות בשיירי לחם, והוא האכיל עורבים שהתקבצו אליו מכל הסביבה. כהרגלי הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו. בעודי שקוע במלאכת הצילום שמעתי קריאות וקולות לא ברורים שלא ייחסתי להם חשיבות, וגם לא חשבתי לרגע שהם מכוונים אלי. אבל די מהר גיליתי איש בטחון המאבטח את הקונסוליה האמריקאית קורא לי לא לצלם. ברגע בראשון לא הבנתי מה פסול בצילום מראה כל כך יפה של האכלת עורבים. אלא שדי מהר הבנתי שהמאבטח חושב שאני מצלם את הקונסוליה. הוא ביקש ממני לראות את התמונות שצילמתי ולמחוק אותן,,,כמובן שסרבתי לשתי בקשותיו והמשכתי בדרכי, שמעתי אותו מדווח משהו בקשר, וראיתי תכונה יוצאת דופן בסביבה, לא האמנתי שהכל קשור אלי. בדרכי הופיע מאבטח נוסף ושאל אותי מה אני רוצה…השבתי לא שאיני רוצה דבר. הוא שאל מדוע אני לא מוכן להראות את התמונות והשבתי לו שזו זכותי והמשכתי בדרכי. אלא שאז שמעתי קריאות נוספות וגיליתי שלושה שרודפים אחרי, איש בטחון חמוש במשקפיים, חיילת מג"ב ושוטרת עבריה. כמובן שעצרתי. ואז החל תחקיר. ביקשתי שאיש הביטחון שאינו שוטר לא ישתתף בתחקיר אולם בקשתי לא התקבלה ואיש הביטחון היה נוכח בשיחה. במענה לשאלות השוטרת מסרתי שצילמתי את הזקן עם העורבים, שלא צילמתי את הקונסוליה ושמהמקום ממנו באתי לא היה כל שילוט שאוסר את הצילום. השוטרת קיבלה ממני את פרטי האישיים ולקחתי את הפרטים שהיו רשומים על התג (היא לא הרשתה לי לצלם את התג…) בקונסוליה האמריקאית המנומנמת שברחוב אגרון בירושלים, היה היום הרבה אקשן. אני מתאר לעצמי שכבר זמן רב לא הוקפצו הכוחות הערניים כפי שזה היה היום. אין ספק שהאבטחה סביב הקונסוליה מעולה, יש להעביר לוושינגטון מחמאות ולתגמל את הקב"ט שעושה כאן עבודה טובה. אבל למה עלי ? מה אני ? מי אני ? רק רציתי לצלם קשיש מאכיל עורבים בלחם משקיות ניילון, אל תספרו לי שהקשיש הזה הוא סוכן חשוב ? אל תספרו לי ששרפתי לאמריקאים את האיש שלהם, כי על זה הם לא יסלחו לי.

ימים קרים מאוד פינו מקום ליום שטוף אור. עדיין קר אבל השמש מחממת ונעימה. ליד קפה בצלאל א. עברה על פני, לא ראיתי אותה כמה שנים, איך לא ראיתי אותה, איך לא חשבתי עליה, בכלל לא צצה לי, עדיין חובשת את כובעיה ושפתיה משוחות כתמיד "הכל בסדר ? הכל בסדר". פעם לפני אלף שנה, עוד לפני שהכרתי אותה ראיתי אותה הולכת ברחוב עמק רפאים וכתבתי בעקבותיה:

"ביום חם ראיתי \ גוף אישה עוברת \ שואב ומרפה אויר \ בשמלת בד – אויר \ מפסל גוף אחר בגופה \ פוער אגנים ברווחיה \ צורות מתנששיות \ אולי בכלל היה הכל \ אצלי שהתבייצה \ ברחוב פעמיים \ פרחו שתי ביציות \ זעירות אגב הליכתה".

איזה הכל בסדר איפה הכל בסדר. כולם יושבים ונהנים כאילו, ועוברים ושבים והכל בסדר הכל בסדר. החלום של יום שישי לא מרפה. לידנו עומדים שלושה שמשחזרים את הצלילה של האף שש עשרה ואיך שהוא לקח בבת אחת הצידה ושחרר. בבית של החייל שנפל אתמול מתחילים היום החיים הבלתי אפשריים, אני לא מכיר אותו ולא את אימו. הכל בסדר הכל בסדר. נ' סיים לעבוד בקליניקה שלו גם הוא שם לב שמני הסתפר, אשתו סיפרה אותו, נ' אומר שזה פשוט מאוד עם המכונות תספורת הביתיות. הבן שלו שחזר בתשובה משתמש בה. "כן חזר בתשובה. מזמן. הוא לא נתן לי לעשות חמין. רוצה לברור לבד את הקטניות, יצא לו חמין טוב מאוד, היה טעים". מני אומר שהשילוב הזה של כחול ואדום כל כך נפוץ, הוא רוצה להתעמק בנושא הזה, אפילו כבר רואה בעיני רוחו עטיפה של ספר "כחול ואדום" הכחול כתוב באדום האדום כתוב בכחול. אני מספר שבכיתה גימל או בית עשינו עבודות ריקמה, רקמנו מפיות אוכל. משכנו והוצאנו חוטים מהמפית ושילבנו במקומם חוטים צבעוניים, אני זוכר שבחרתי את השילוב אדום וכחול "אתה רואה" אומר לי מני בנימת ניצחון. ממש באותה שעה בעזה מתנהלת מלחמה וכאן, כאן השמש זזה והשאירה אותנו בצינה מטרידה, לקחנו את הכיסאות והשולחן והלכנו אחריה, לשבת שוב בשמש. "כמו בנס במילאנו של ויטוריו דה סיקה" נזכר מני בסצינה הבלתי נשכחת, "ממש כמו בנס במילאנו".

החלום של יום שישי עדיין רובץ עלי. ואז הגיע טרזן שלייפר, שדוף וקרח על אופנוע, שעליו מותקן מנוע המפעיל שני דיסקים להשחזת סכינים, מבית הקפה הוציאו אליו את סכיניהם, והוא בתנועות מיומנות העביר את הסכינים הבוהקים על הדיסקים המסתובבים במהירות. בילדותי היה עובר האיש הגדול והאפור בתלת אופניים והיה מרעים בקולו "שלייפן, סכינים מספריים שלייפן" ואימהותינו היו יוצאות אליו מכל הכניסות של הבלוק להשחיז את הכלים שקהו, הוא היה מכה ברגלו בזעם על הדוושה שהיתה מניעה את גלגל ההשחזה שהשמיע קולות חירחור וחריקה, הייתי נפעם מהניצוצות שהיו ניתכים ארצה ומקולו הרועם "שלייפן" המתגלגל מקצה השיכון ועד הבלוק האחרון. הכל בסדר איזה בסדר.

האנדרטה בברלין לזכר יהודי אירופה שניספו בשואה משתרעת על פני 19,000 מ"ר. עלותה עפ"י הויקיפדיה 25 מיליון יורו. והיא מורכבת מ 2,711 קוביות בטון אפורות בגבהים שונים בשורות היוצרות שתי וערב. אין טקסט מילולי המלווה את האנדרטה, מתאר אותה או קורא לה בשם.

לפני שלושה ימים, פסעתי בתוכה והצלחתי להרגיש את הרצון להיחלץ מתוכה, לחוש חלק שעשועי מבוכי, להסתקרן ממפגשים עם אנשים שלפתע מופיעים ומיד נעלמים ולהתפעם מכמות המבקרים המשוטטים בה.

כשיצאתי ממנה עמדתי וצפיתי בקבוצת תיירים שנכנסה לתוכה. זוית התצפית שלי היתה אלכסונית והמראה של קבוצת אנשים שנבלעה אט אט, עד שנעלמה לחלוטין בים המצבות היה עוצר נשימה. האפקט הבולע את בני האדם המעלים אותם עובד היטב. אחר כך ראיתי שלושה גברים שצעדו ברחוב עם מזוודות גלגלים ונכנסו לתוכה גוררים מאחוריהם את הטרולים. האם הם ידעו לאן הם נכנסו ? האם הם הבינו משהו כאשר יצאו ? פם ושם יושבים או משתרעים צעירים על קוביות הבטון. אחרים משחקים במשחקי מבוך או תופסת ונשמעים קולות צהלה וצחוק.

האנדרטה חזקה. אבל יש לי ביקורת על גודלה, על הצורך להנציח יהדות אירופה שאבדה בשואה, את האסון הנורא באמצעות אנדרטה ענקית. נכון ש"אין מילים לתאר" אבל הגודל העצום אינו פתרון ראוי. גם הסכום הדמיוני שהיה כרוך בהקמתה והעלויות הנוספות שיהיו כרוכות בהחזקתה, יש בהם משהו שאינו הולם. ובנוסף לכל אלה חסר שילוט עם שם לאנדרטה. הציפיה שאנשים שיעמדו מול יער קוביות הבטון או יתהלכו בתוכו יבינו לאן הגיעו, היא מעט מנותקת מעם. ודווקא העם הזה ראוי שישמע את המילים המפורשות והישירות.

אתמול ביקרנו במוזיאון לצילום של צלם האופנה הנודע הלמוט ניוטון . עירום נטול עירום. תערוכה קלילה ציצית, צילום לא מאתגר, חביב נעים. לפעמים מסקרן. כשעמדתי לפני דלת הכניסה למוזיאון בדרכי החוצה, ראיתי בעדה מחוץ למוזיאון, זוג משוחח. מראה הגבר עורר בי דחף לצלמו, הוא היה רזה, לראשו רעמת שיער בנגוריונית מקורזלת, מראה פניו מוקיוני, מסקרן רב הבעה. הוצאתי את המצלמה ונערכתי לקראת צילום. סדרן במוזיאון מאחורי גבי אמר שאסור לצלם. מכיוון שלא היתה לי באותו רגע כוונה לצלם בתוך המוזיאון המשכתי בשלי. הוא שוב הרעים שאסור לצלם. עניתי לו או.קי להרגיעו, והמשכתי לכוון את המצלמה לעבר הזוג. ואז לפתע אני מגלה את הסדרן עומד מולי וחוסם את קו הראיה שלי, כועס אדום וקפוץ שפתיים, ועוד רגע עומד להכות בי. לא היה עם מי לדבר, ובינתיים גם הזוג, אובייקט הצילום שלי, עזב את המקום. כמעט קיבלתי מכות בגרמניה. סדר זה סדר וחוק זה חוק.

היום הגענו לבית הקברות היהודי, החלטנו להיכנס פנימה, בית קברות יהודי באירופה הוא מקום. מעבר להיותו מקור היסטורי, חברתי ותרבותי, הוא מקום שמעורר אצלי את דחף החיפוש. חיפוש קרובים, הקשרים מראי מקום. גם כשאני עובר ברובע שהיה פעם יהודי, אני נדחף לחפש את הסימנים שהותירו המזוזות במשקופים. אני לא משקיע הרבה בחיפושים האלה אבל הם חלק מהדרך שבה אני מתבונן סביבי, שם. לך תבין. בכניסה לבית הקברות, ניצבה שוערת גרמניה שחילקה כיפות. נכנסתי וסימנתי לה שאין לי צורך בכיפה, שזה בסדר. היא הזעיפה פנים הושיטה את היד בתנועה נמרצת והראתה לי את הדרך החוצה – ראוס (RAUS) ! או כיפה או החוצה. ראוס !

אני חושב שלא אופייני לי בימים כתיקונם להיכנס לעימותים כאלה כמו שהיו לי במוזיאון הלמוט ניוטון ובבית הקברות. אבל זה קרה לי, נכנסתי ובמידה רבה גם יצרתי את המצבים האלה, חלק מסוים בי בחר להיות לא ממושמע לחרוג ולהתעמת עם שומרי הסף.

חלום – רבקה מיכאלי עורכת איתי ראיון על עבודתי. בעוד שבשיחה מוקדמת היא גילתה גישה אוהדת, הרי שבאולפן פני הדברים השתנו לחלוטין, היא היתה קצרת רוח וקטעה את דברי מיד בתחילתם ושידרה עוינות, במחאה על כך עזבתי את הראיון ונטשתי את האולפן. רבקה מיכאלי כעסה מאוד, הודיעה לי שנהגתי לא כהלכה כשבחרתי באקט קיצוני מאוד, ושהייתי יכול להביע את אי שביעות רצוני בדרך אחרת. החלטתי לגשת אליה ולהתנצל. נסעתי לאולפן עם אחי שנראה כמו תלמיד תיכון. הוא חיכה לי מחוץ לבניין. נכנסתי לחדרה ואמרתי לה שרשמתי לפני את הערתה ואקח את הדברים לתשומת לבי. שוחחנו על דא ועל הא וישרנו ביננו את ההדורים. כשיצאתי מהאולפן לא מצאתי את אחי. חיפשתי אותו בסביבה ולבסוף מצאתי אותו ישן בתעלה, בדיוק כמו שסבא עזריאל שכב בה. סוף החלום.

סבא עזריאל, אבי ודודי היו בעת השואה כלואים במחנה העבודה קרשניק, שם הועסקו בעבודות כפיה. סבא ואבא שימשו כרפדים ודודי בעבודות בנין ושיפוץ. כשהצבא הרוסי החל להתקדם מערבה החלו הגרמנים בנסיגה. הם לקחו עמם את הכלואים ופנו בהליכה מזרחה. בלילה בשלב מסוים החלה מנוסה מתוכננת מראש, יהודים ברחו לכל עבר, הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ירו לעברם, סבא לא הצליח לברוח ולכן נשכב בתעלה ושם את עצמו כמת, חייל גרמני ניגש אליו וירה לעבר ראשו, הכדור שרט את גבתו. סבא המשיך לשכב בתעלה, ושמע מישהו אומר עליו בגרמנית "קרוין הזקן מת".

הגבר שתקף אתמול את הצעיר ברדתם מהרכבת היה כבן ארבעים. לבוש מעיל שחור, אולי מעיל עור. בעל חזות מונגולית, מוצק, אולי פועל שהיה בדרכו לעבודה. לא נראה כמו מישהו שמחפש צרות, אבל בהחלט כמו אחד שלא מוכן לפסוח על הזדמנות להגן על כבודו. אין ספק שפירש את התנהגות הצעיר כפגיעה בו.
בעת שהמונגולי תקף את הצעיר, אחז הצעיר ביד אחת את אופניו ובידו השניה בסיגריה המגולגלת, כך שלא היו לו ידיים פנויות להתגונן. אחרי שהותקף נעמד על הרציף וראשית כל הדליק את הסיגריה. הוא היה מאוד זקוק לה. רק אחרי ששאף את עשן הסיגריה מלוא ריאותיו, פתח בקריאות לעבר המונגולי, שכנראה התרחק. האם הדלקת הסיגריה היתה גם זמן שבו איפשר הצעיר למונגולי להתרחק ? האם המונגולי השיב לקריאות הצעיר ? האם בז לו או אולי הפנה לו עורף והסתלק ? יתכן שהוא הבין שהצעיר חזק ממנו והחיש את צעדיו, או שאולי התפתחה על הרציף תגרה אלימה.

משכן הקנצלרית מרחיק ומנוכר. מבנה עם אלמנטים גיאומטריים עם חללים פעורים כלפי חוץ. בומבסטי. נקלענו לטקס שהתקיים לכבוד נשיא אלבניה. תרגילי הסדר של משמר הכבוד עוררו תחושות מעורבות. מצד אחד גיחוך נוכח הבובטרון החיילי, ומצד שני נגיעה בזכרונות הקולקטיביים – ההתבוננות בחיילים הגרמנים, נכדיהם או ניניהם של חיילי הרייך השלישי, שגם הם כמו אבות אבותיהם בשר ודם ונראו חביבים. זה קרה. וזה קרה לבני אדם. וזה הדבר החשוב. שהחיה הנאצית היתה בן אדם.
הטקס עצמו מגוחך ומעלה שאלות באשר לצורך בטקסים שיש בהם הפגנה של כוחנות ומחוות של כבוד מפוקפק. הסיבה היחידה שנותנת לגיטימציה לטקסים כאלה היא שהם אינם מזיקים, מספקים פרנסה לרבים, ותו לא. ראש מדינה יכול לקבל ראש מדינה במאור פנים ובלחיצת יד.
בעת שהתזמורת הצבאית ניגנה את ההימנונים היה הקהל חופשי, שלא כבמקומותינו, האנשים שצפו בטקס המשיכו לדבר זה עם זה ולהתהלך. היתה לי הרגשה שאצלנו נגינת ההמנון מעוררת יותר דריכות ואולי אפילו יראת קודש. דווקא מצאה חן בעיני הקלות שבה נהגו הגרמנים בעת נגינת ההימנונים.

מרכז סוני בכיכר הפוצדאם קירקסי ומרהיב, כמות גדולה של בניינים חדשים שמחוברים זה עם בעיקר באמצעות ככר מרכזית וההשתקפויות. יש בשימוש הרב בזכוכית אלמנט של שקיפות פתיחות של שלום. מי שבונה בזכוכית אינו מצפה שפצמ"ר או קאסם יפול בסביבתו.
 

בלילה קראתי את עדותו של קז'יק בספרה החדש של יונת סנד. בגטו ורשה החרב עוד התסתתרו פה ושם יהודים במרתפים ובמחבואים, קז'יק מתאר תמונה הזויה – יחידה צבאית גרמנית צועדת בסך ברחוב הגטו החרב, ולצידה תזמורת צבאית מנגנת מארשים. ככה צעדה שמאל ימין יחידה המפעילה להביורים להדליק את בתי הגטו ולאלץ בכך את המתחבאים לברוח מהאש מתוך מקומות המסתור, ולצידה תזמורת. מנגנת. השילוב הזה בין רצח, הרג וחורבן לבין מוזיקה, מבעית.

הדמיון בטכניקת הבניה בין חומת ברלין לבין החומה שישראל בונה בינה לבין הפלסטינים מכאיב וממלא במחשבות עגומות.

רכבת משדה התעופה שוינפלד לברלין. בחוץ דוהרת שלכת מרהיבה. מישל אומרת שקרוב לודאי שעל אותם פסים דהרו רכבות אחרות. השלכת הרהיבה גם אז.
אל הקרון שלנו נכנס צעיר עם אופניים. כבן עשרים, גבוה, את צווארו עוטפת כפייה, לבוש בחולצה עליונה מנומרת וממכנסיו משתלשלת שרשרת עבה שנעלמת בכיסו. הצעיר משעין את אופניו על דלת הקרון והוא מתיישב לידם על הריצפה. בוהה, בודק את אופניו, מנקה משהו שנדבק. שולף מכיסו סיגריה מגולגלת, בוחן אותה, לא מרוצה. מוציא מתרמילו אריזת נייר סיגריות וטבק ומתחיל להכין סיגריה. הרכבת מגיעה לתחנה. שני גברים רוצים לרדת מהרכבת, אופניו חוסמים את דרכם והוא מתנהל באיטיות. אחד משני הגברים חסון, בעל שפם דליל ומראה קשה, מזרז אותו ותוקע בו מבט מאיים, הצעיר קם באדישות ומתכוון לרדת גם הוא מהקרון, הגבר נותן לו דחיפה שהיא יותר מכה ויורה בו צרור מילים. הצעיר בהלם. הגבר מתרחק. הצעיר עומד על הרציף וקורא קריאות אל הגבר שפגע בו. הרכבת ממשיכה בתוך היופי הבוער בראשי העצים.