5 בנובמבר 2012

נכתב בתאריך 6 בנובמבר 2012 מאת משה קרון

"יש לי הרגשה שתזכה" הבטיחה המוכרת בדוכן הפיס. "אין סיכוי. שנינו יודעים שלא אזכה" קבעתי. היא התעוררה, כנראה שעבר זמן רב מאז שהיה לה לקוח כמוני. "אני אומרת לך, אתה זוכה". משהו התרענן לרגע בפניה שתקועים יום יום מבוקר עד ערב בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, הלא היא תחנת האומללים והנדכאים.  תחנתם של אלה המחפשים כבר שנים דרך לצאת ממנה, אבל בשום קניון לא מקבלים אותם. בכל מקום עושים להם פרצופים ומביאים להם את הביטחון. כאן אתה יכול להיות מי שאתה, כי כולם כאן כמוך, חשודים. שעה קודם לכן, בירושלים ברציף ממנו יוצא האוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה נמוכה לבושת שחורים עם מזוודה פרחונית ועוד שקית. לא כל יום היא נוסעת לתל אביב, היא כמעט ולא יוצאת מהעיר. מה יש לה לחפש כשיש לה כל מה שהיא צריכה בבית. שעתיים לקח לה עם קו שלושים ואחת, שעתיים. מהבית בגילה עד התחנה המרכזית. "אתה ירושלמי ? אתה יודע איפה זה גילה ?" הקופאית שלחה אותה מפה לשם משם לפה. מתי יוצא האוטובוס שואלת "עוד רבע שעה ?" היא נחרדת, "רבע שעה ?" ושוב מתגנב הספק "זה אוטובוס ישיר ? מגיעה לי הנחה של אזרח ותיק. לך לא מגיעה ?" אני זורק לה: "איך את אזרח ותיק בגיל תשע עשרה" היא מחייכת ושואלת בביישנות "מה ? אני נראית צעירה ?" אבל לא מחכה לתשובה. לא קשה לעשות אדם זר מאושר לרגע. החיוך הזה המשיך להתמהמה לה הפנים. אני בוחן את האצבעות שלה ורואה עליה, שבעיניים עצומות היא מעמידה סירים כל יום מהבוקר. בתל אביב חיכה לה איש עם מכנסי גברדין ונעליים לא מצוחצחות. לקח ממנה את המזוודה הפרחונית, שלא תסחב. היא מדווחת גם לו על כל מעללי קו שלושים ואחת והקופאית ואיך עברה עליה הטיסה מירושלים לתל אביב. היא לא ראתה מה שאני ראיתי. אני יודע שהיא לא היתה עומדת בזה. אולי היא כלל לא היתה מפענחת את התמונה,- את מראה היד של הגבר עם הכיפה, שמלטפת ברגישות ובכוונה מלאה את הירך החשופה של חברו, כשעל פניו עונג שמיימי. כמה שאני כאילו מתקדם וכאילו פתוח, הרגשתי אי נוחות ומבוכה. הפניתי את מבטי מהשניים אל השדות שנותרו יבשים עד עכשיו די עמוק במרחשון.

בדרך חזרה, בלוינסקי במעדניית הנקניקים, המוכרת הצעירה פרסה ודחסה רוסטביף נפלא לתוך לחם טוב עם קצת תוספות, עטפה אותו היטב וחתכה באלכסון לשניים. צעיר רזה עם שרוואל הגיש לי את הכריך והבירה ואמר: "אני מקוה שאתה מוכן לקבל את הכריך משמאלני קיצוני". ואז יצא וישב בפתח החנות. המוכרת הצעירה סיימה לנקות את קרש החיתוך, יצאה והתכופפה אל השרוואל והצמידה את הפה העוצמתי שלה אל פיו וככה נשארו תקועים איזה עשרים שניות ואז הוסיפה עוד חמש שניות. היא חזרה אל עמדתה מאחורי הויטרינה הגדולה והוא נשאר לשבת בפתח כשעל פיו טבוע מגע פיה. השארתי לשרוואל וזוגתו תשר על השלחן ויצאתי. השרוואל רץ אחרי ואמר לי "שכחת את העודף". אמרתי לו "זה טיפ לשמאלני" הוא לחץ את ידי וזרח, כולו תלתלים. ברחוב י.ל. פרץ 34 ישבו שתי דבוקות של מכורים מכינים את עצמם להזרקה. אחד מהם מחזיק את המזרק בשיניו. אני מביט בעיניו ואני יודע שהוא לא יתן לאף אחד להחזיק לו את המזרק, בשעה שהוא קושר את היד ומחפש וריד. הוא יודע שמרגע שהמזרק עובר ליד אחרת שאינה ידו, הלך עליו. אי אפשר כאן לסמוך על הצל שלך. לא איכפת לו שהשכן מהבית הסמוך עומד ומתבונן בהם. לא איכפת לו מכלום. הקריז שזוחל לאורך הגוף שלו אומר רק דבר אחד: "עכשיו ומיד". סמוך לכניסה הצפונית לתחנה המרכזית עמדה בחורה שדופה, קרועת עיניים, עם שמלת מיני נוראית ושריטות על הרגליים וגם מעט סימני דם קרוש. היא פונה לקשיש שעמד מולה וצורחת אליו בתחינה שכל העולם ישמע: "תיתן לי בבקשה תיתן לי בבקשה, אתה רואה שאני נגמרת, אני צריכה לאכול ותרופות אתה בן אדם טוב, עברת הרבה בחיים, יש לך ילדים, אני כמו הילדה שלך" והוא מכניס את ידו לכיס והיד מנסה לגשש אחרי הארנק שלו. ואז החברה המשוגעת שלה צורחת עליה "נו תבואי כבר מה איתך" והיא מסמנת לה שתשתוק שאולי יהיו כמה שקלים מהקשיש, והיא לוחשת לו באוזן המבולבלת שלו משהו. והוא לא יודע שכשיחזור הביתה לא ישאר עליו כלום, כי אין לה רחמים על עצמה ואין לה רחמים על אף אחד בעולם הזה. החברה שלה צורחת "יא משוגעת, אם את לא באה אני הולכת" והיא עושה לה "די די תשתקי, את לא רואה שעוד מעט אנחנו מסודרות ?". בצד עומדים שני גברים שחורים, כנראה מקהילת הפליטים של גן לוינסקי, מתבוננים בסקרנות וקצת פחד באישה קרועת העיניים ובקשיש. נכנסתי לתוך התחנה. מלמעלה נחשפת ערבוביה של חוטים וצינורות. מישהו תיקן משהו ולא טרח לסדר. את המעבר הקטן ממלא ריח רעלי של בקליט לוהט ובורקס. אני עושה את דרכי בין החנויות המציעות בגדים במחירים מיוחדים ובאיכויות מתאימות. ליד חלון ראווה עומדות ארבע נשים מהפיליפינים בוחנות חליפת גבר לבנה. עליתי לקומה שש והזמנתי קפה בארומה, על הבר. בסמוך שלושה גברים בכסאות גלגלים וכלב שרוע על הרצפה. אני שותה את הקפה ושומע את אחד מהם מדבר ללא הפסק, מנסה לשדל מישהו. ואז אני מגלה שעל המסעד של כסא הגלגלים שלו ניצב תוכי ירוק גדול. וכל הדיבורים האלה הם כדי לרצות את התוכי. והתוכי אכן, נועץ את מבטו בגבר הצעיר כמהופנט, שלאט מקרב את פיו אל מקורו של התוכי עד שהם מתנשקים בעדינות רבה. הברמן בארומה מכריז "הלנה" והצעירה שהתיישבה לידי על הבר מקבלת את המגש שלה שכולל קפה וכריך גדול מאוד של סלמון. היא אוספת את השיער הפזור שלה ומכדרת אותו למעלה. אני מרוכז בציפורניים המלאכותיות שלה שהן ארוכות ומתעקלות ויש עליהן דוגמא יהלומית. היא משכה את החולצה הצמודה שלה כלפי מטה, להדגיש. הברמן לא הצליח לשחרר את המבט שלו מהחזה המבטיח שלה, והיא בכלל כאילו לא בקטע שלו, נוגסת בכריך ומתבוננת בבבואה שלה שמשתקפת אליה מדופן הניקל של מכונת הקפה הגדולה, טווה את החוטים סביב הברמן, שלא יודע שגורלו כבר נחרץ. נהג האוטובוס לירושלים סגר את הדלתות והתחיל לנוע לאחור. אברך בלבוש ליטאי דופק על הדלת. הנהג אומר לו שעוד מעט יבוא אוטובוס נוסף. האברך עוקף ומתקרב אל שמשת הצד של הנהג ומתחיל להכות בכח ולצרוח על הנהג. הנהג אומר לו שיחדל. האברך ממשיך להכות בשמשה באיום. הנהג מתרצה ופותח לו את הדלת. אישה אחת פותחת פה גדול על האברך שממשיך להוכיח את הנהג "יאללה יאללה, תעזוב את הנהג, בגללך יעשה תאונה". האברך סיים את ענייניו עם הנהג, עבר ליד האשה שרתחה מזעם כאילו היא אויר, התיישב וכנראה פתח ספר מלא בדברי חכמה, כדי לא לבטל זמן.

לא ניתן לכתוב תגובות ברגע זה.