Sub Stance

ברובע ה 19 בבלוויל ובמנילמונטאן אפשר למצוא אותו שוב. הפעם הוא יושב בקצה סולם לרוב בתנוחה עוברית. קל להתפתות ולומר שהוא טיפס גבוה ולא יודע לרדת, ולהחמיץ. הוא הלום חיים, עלה והתיישב גבוה ככל שרק יכול היה. התרחק מהבלי העולם הזה או מהרוע,- יושב בקצה ומתבונן, מבועת ונפחד. הוא בחוץ, פרש נפלט, פה ושם מצליח ליצור קשר עם חבר, הם מחזיקים ידיים, מצביע לכאן ולשם אולי מחפש. בדרך כלל עצוב מחוק שחוק. פרט לקיר הסולמות פזורות עבודות בודדות עם אותו מוטיב ואף מפגש בין שתי הסדרות. שנתיים אני עוקב אחרי החברים הפריזאיים המצלמים אמנות רחוב ומחכה לו. אתמול זה קרה.- ההפתעה היתה רבה קיר מלא סולמות ועליהם יושבים הוא ושכמותו. עד כמה שאני יכול לראות הסולמות מצויירים על הקיר ואילו הדמות מצוירת על נייר ומודבקת. הפעם האמן נחשף שמו פיליפ הראר Philippe Herard. שיטוט קצר באינטרנט מספק סרטון קצר עליו.

כה נפלא.

איזה מחיאות כפיים. איך שהם קמו שוב ושוב ושוב והריעו לכבוד ראש ממשלת ואיך שהוא אמר סנק יו סנק יו והם המשיכו לעמוד ולמחוא כף. "מחי מחי כפיים ניסע לירושלים אבא יקנה נעליים אחת שתיים שלוש ידיים על הראש", ככה קפץ לי פתאום הקוף לראש "אחת שתיים שלוש ידיים על הראש". ואיך שהקרפדה הירוקה רוותה נחת מהבנג'מין שלה, שיודע להגיד "מידל איסט". נראה אתכם אומרים "בינלאדן" כמו שרק הוא יודע להגיד לאמריקאים "בינלאדן". ואיך שהוא עמד על שלו והיה תקיף ועשה להם עם היד אגרוף. הם היו סמוקים מרוב נחת ומייקאפ וקמו וישבו וקמו וישבו "במעגל נחוגה לשבת לקום, לשבת ולקום", ואם זה היה נמשך עוד חצי שעה אפשר היה לעשות להם "פול שכב פול שכב" ולהוריד אותם לשכיבות שמיכה. איך שהוא יודע לגעת בהם, לדבר אליהם בשפה שלהם. כמה שהוא נפלא ויודע בדיוק של אלפיות השניה להשהות, לעפעף, להסתובב שמאלה וימינה "ימינה ימינה שמאלה שמאל לפנים אחורה" בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. להיות שובב ומהורהר, נחרץ ומתחנחן אין אין עליו. והקרפדה איך שהיא ידעה להיות הכי ירוקה בביצה ואיך שהיא עמדה מתמוגגת ומחאה כפיים ואמרה לעצמה בלי קול "ימותו הקנאים". ורק אני האידיוט הקשבתי טוב טוב טוב ולא שמעתי כלום כלום כלום, פרט למשק כנפי האינתיפאדה. ואז חיממתי לנו את הכרוב שבישלתי אתמול.

עברו ארבעה ימים ומה שנשאר מדמותה הן ציפורניה המלאכותיות הצבעוניות רעשניות להפליא ורשע. מהרגע שכף רגלה דרכה אצלנו נמרחה הבעת תיעוב מתנשא על פניה. היא שאלה שאלות ולתשובות שקיבלה לא היה כל ערך. היה ברור שהיא סובלת מהפרעת קשב חמורה ושהבנת הנשמע שלה בעייתית. זה היה יכול להוסיף לה אצלי נקודות אם המקור להפרעה היה אורגני, אך במקרה של הדוקטור המפקחת האזורית, חוסר הקשב נבע ממקורות תוקפניים. אנחנו בכלל לא שייכים לאזור שלה, אבל הפקידות הממשלתית העליונה הורתה והיא מבצעת. נתנה לנו להרגיש שאנחנו העונש שלה. טעיתי כשחשבתי שהיא צדה את מנת הטרף היומית שלה כאשר מצאה במקרר גביע גבינת קוטג', שביום אתמול פג תוקפו, או כשגילתה שהרופא שלנו לא נוהג להטביע חותמת מעל חתימתו. הכל היה כלום, שטויות קטנות, קפריזות טרום ווסתיות, עד שראיתי אותה מתקרבת לעבר דלת השירותים מרימה את רגלה ופותחת אותה ספק בדחיפה ספק בבעיטה, – נמנעת מלגעת בידיה (זוכרים את הציפורניים) בדלתות המזוהמות של הבית שימוש של הנרקומנים המלוכלכים בגמילה. זו תמונה שחוזרת, שבה ועולה. תמונת הדוקטור לפסיכיאטריה המפקחת האזורית, שנכנסה לתוך המרכז שלנו ברגל גסה, ואל תשאלו אותי מה היה אחר כך.

ילדה כבת שלוש.

עומדת על מדרגות המוליכות לבית עץ, אולי מחסן. פניה עגולים. לחייה מלאות. מחייכת. שערה כהה. קצה אוזן מבצבצת. לבושה סריג ונועלת נעלי עור. מחזיקה בשתי ידיה חתול לבן, אפור זנב.

על האדמה מסביב שרידי שלג. מימין גדר עץ ומאחוריה – עצים בשלכת, בית לבן ולו גג כהה ועוד חלק משני בתים. על צריף העץ מימין תלוי בגד, בתוך הצריף מספר חפצים. משמאל כנראה אדנית.

בצידה האחורי של התמונה כתוב בפולנית:

"הדסה דצמבר 1940"

שמואל, אבא של הדסה, נרצח במחנה השמדה בגרמניה.

הדסה ואמה צירל הסתתרו כל תקופת המלחמה אצל פולנים בכפר סנדומייש.

יום או יומיים לפני נסיגת הגרמנים הסגירו אותם פולנים לידי הנאצים.

שתיהן הוצאו להורג ביריה.

הדסה היתה כבת שמונה במותה.

הדסה קרוין

צירל ושמואל קרוין

הדסה, בת שמואל וצירל קרוין, בת דודי.

לזכרם.

ערב יום השואה תשע"א 2011