האמן גיא ברילר יחד עם יונתן אמיר ורונן אידלמן יצאו לפרוייקט "המסע לשחרור ירושלים" במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים. ישבתי יחד איתם בניידת ליד מרכז הגמילה בליפתא ושוחחנו על השחרור מהתמכרות לסמים. בעקבות מפגש זה כתבתי את הפוסט הזה:
צ'רלי פרקר סיפר פעם שפנה לקרדיולוג מומחה כדי לקבל עזרה בבעיות לב וזה לא כל כך עזר, ופנה לרופא הפנימי בבעיות האולקוס שלו ולא מצא הקלה, ורק כשהגיע לסוחר הסמים בסימטא החשוכה מצא שחרור ממכאוביו.
צעירים משתמשים בסמים ממניעים שונים,- כדי להנות, להתרגש, לנסות, למרוד ולהשתייך. יש כאלה שרוצים לפרוץ את גבולותיהם ולהשתחרר ממגבלותיהם להסיר חסמים. יש שחולמים להרחיב את טווח יכולותיהם וכישרונם לגעת במה שמעבר להישג ידם. הם ממשיכים ומעמיקים את השימוש בחומרים על מנת להשיג שחרור ממועקת הזיכרונות הקשים, ממכאוביהם, מדאגותיהם, ממחשבותיהם הקשות על עצמם ועל העולם שסביבם. רבים מוצאים בסמים ובאלכוהול מרפא ליסוריהם עוגן לטלטלות נפשם. שוב ושוב ניתן לשמוע משפטים כמו "הסם הפך להיות החבר הטוב ביותר שלי" או "אף אחד לא הבין אותי כמו שהסם מבין", והוא כל כך מבין אותם עד שהם מוותרים על העולם ומלואו.- חייהם מצטמקים סביב השימוש הופכים להיות אנוכיים ומצומצמים למשולש קטן: חיפוש אחר כסף, רכישת הסם והשימוש בו – שוב ושוב וחוזר חלילה. הבדידות והסגירות והשפעת החומרים אוטמת אותם בשיריון חשדני עשוי פחדים, זרות מנותקת ועוינויות. העולם נצבע בשחור ולבן . אין מצבי ביניים או שיש סם או שאין. או שאתה שוטר או שאינך. כל חבילת שטרי כסף מתורגמת אך ורק למספר מנות. היחסים עם האחר או האחרת מבוססים על טובת הנאה שניתן להפיק מהם,- כסף או סמים. הניתוק הריגשי מוריד מסך שחוצץ בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובבים "עמדתי ברחוב והשתנתי בצד, אישה מבוגרת שעברה אמרה לי אתה לא מתבייש, מה אתה ילד בן ארבע, לא הבנתי מה יש לה מה עשיתי לה. באלהים שלא הבנתי מה לא בסדר. זה לא שחייתי בסרט… ידעתי שאני במקום לא טוב, שמה שאני עושה לעצמי זה רע אבל המשכתי לעשות את זה ולא חשבתי על שינוי".
מה ששיחרר אותם לרגע, הפך לכובל מזיק, הרסני ומכאיב בדרכו. פה מתחיל מסעם החדש – אל עבר השחרור מכבלי הסמים והאלכוהול. זמן רב הם משחיתים על הירהור בשינוי בלי לעשות דבר. שוב ושוב הם דוחים אותו. לפעמים בשל חוסר אמונה שזה בכלל אפשרי, לפעמים בשל הפחד מהפרידה מהסם. מישהו שאיבד כמעט הכל שחי בביבים אומר "אולי לא סבלתי מספיק…", אחר מספר שלילה אחרי לילה בוקר אחרי בוקר סיפר לעצמו שזה השימוש האחרון שזו הפעם האחרונה "…תמיד, אבל תמיד חסרה עוד מנה, עוד שימוש אחד ודי, לנצח. " שנים ארוכות חולפות עד שמבינים שאין פרידה. שלנצח תרדוף אותם מנת הסם החסרה. מסיבת הפרידה מהסמים היא מסיבה שאינה נגמרת. אט אט הם מתפכחים מהתפיסה הפשטנית הרואה בגמילה תהליך של "ניקיון" – כבס ולבש, התנקה וצא לדרכך. הם מגלים שהשחרור קצר, ומבינים שהתוצאה הצפויה ביותר לגמילה היא חזרה לשימוש. כדי להתמיד באי שימוש ובאי שתיית אלכוהול עליהם לסגל לעצמם אורח חיים חדש, להתרחק ולהימנע ממצבי סיכון, להפחית עד למינימום את היחשפותם לטריגרים שעלולים לעורר בהם מחשבות על שימוש שישליכו אותם ללוע הבולעני של הכמיהה לסם. גמילה היא תהליך מתמשך שמחייב התמסרות והתמדה עקבית. שבעצם גם הוא כובל בדרכו שלו.
כך נוצר לו מעגל אינסופי. השיחרור מהאזיקים, שמביא את תחושת ההקלה והחופש, הוא קצר. את הכבלים של אתמול יחליפו לעולם השלשלאות של המחר.
