Sub Stance

בנימין לא ענה לה כמה ימים, אולי גם הוא הסתובב כמו החברה שלה מיגור שנודע לה רק עכשיו שהסתובבה. בשבת שוב התקשרה אליו והוא ענה, התברר שהוא חי וקיים. לפני חודש זה קרה עם חנהלה שלא ענתה, "מי יודע שהיא בבית חולים או חס וחלילה יצאה לטיול הגדול, אין לי את המספר של הבן שלה השני, לא זה שהיה ברוסיה וחזר, לא יודעת מה הוא עושה שם. צופיה גם היתה מאושפזת, הוא היה חולה מאוד עם חמצן יום ולילה". היא עושה ספירת מלאי לעיתים תכופות, אם משהו מבשר לה רעות, היא מתקשרת לבדוק. שואלת  אם אני מכיר אנשים יותר מבוגרים ממנה. אני אומר לה שכן, שמדי פעם אני שומע על בני תשעים ויותר, רווח לה, שאינה הקשישה ביותר בעולם, שיש לה עוד זמן עד שתסתובב, כמו שחשבה, יש אחרים לפניה בתור. היא מפתיעה ושואלת אותי בת כמה היא. אני אומר לה שתלוי איך סופרים, אם סופרים לפי האמת היא תהיה בת שמונים ושבע. היא אומרת "לא שמונים ושש". אני מאשר.  שואל אותה אם היא פוחדת למות, אחרי היסוס עונה: "קצת". כלומר כן. לאחרונה, כמעט כל שיחת טלפון ביננו היא השיחה האחרונה. בשבועות האחרונים אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שלא אמרה לי  בכל שישים ושלוש שנות חיינו המשותפות. לקח לי זמן להבין שהיא לא רק אומרת לי את דבריה האחרונים, אלא שמאוד רוצה לקחת איתה לטיול הגדול את מילותי האחרונות. – אם אני שוכח או לא מקפיד בהן, היא שואלת אותי אם יש לי עוד משהו להגיד לה. "אימי האהובה, את יקרה לי". לאחרונה בורחות לה מילים. היא מתביישת "אתה רואה מה קרה לי ?" או " נהייתי טיפשה". כשאני אומר לה שיש ימים טובים יותר ויש ימים שהמילים קצת בורחות היא מתעודדת "כן, זה ככה". נמנעת לפגוש אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות,- מודעת היטב לשינוי הגדול במראה שלה. לא רוצה שיראו אותה ככה "אין לי כוח לאנשים". כשסיפרתי לה שיש לי חדשות מבולוש, השמיעה קריאת התרגשות, כבר זמן רב שלא התרגשה כך" מה אתה אומר, אני לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז הוא חי, פה, עם משפחה… ". "לא הוא לא זוכר אותך, לא הוא לא זוכר שהצטלמתם יחד עם יולצ'ה בחוף הים בתל אביב" אני מספר לה שבולוש יודע מעט מאוד על הוריו שהיה רוצה לדעת יותר. היא זוכרת שיולצ'ה סיפרה לה שאביהם היה צבעי ושעבודתו היתה עונתית בעיקר בקיץ. יותר היא לא זוכרת. אני מספר לה שאני מדבר עם אשתו, שהוא כנראה אדם יותר מסוגר – כל השנים נמנע מעיסוק בעבר. אשתו מספרת שיש לו קשר עם "שור" מנהיג חבורת הילדים, שכמו אז גם היום הוא אדם נפלא. לא, בולוש היה הכינוי שלו אף אחד לא קורא לו כך כיום. כן החליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, אלה היו שנים שבן גוריון והמפאייניקים ניסו למחוק כל זכר לגלותיות "אנשים שברחו משם כל כך התביישו בעצמם הרגישו אפילו אשמים ששרדו. ופה בארץ, התייחסו אליהם כמו..כמו…". היא רוצה לשמוע עליו ועל ילדיו ואישתו. אני מספר לה ששניהם גדלו בקיבוצי השומר הצעיר והיום הם דתיים. אשתו רצתה לדעת את שם אימך כדי לעשות לך מישביירעך". "אז הם לא יודעים מה שקרה ליולצ'ה, יותר טוב ככה…לא אמרת להם, מה זה יעזור. ככה אנשים עברו את הדברים הכי קשים במלחמה ובאים לפה וקורים להם דברים כאלה". יולצ'ה, הכרתי אותה אחרי המלחמה, שנינו קיבלנו תפקיד מהתנועה ונסענו מפה לשם לבדוק איפה יש יהודים, ובדרך דיברנו וככה התחברנו. תשמע אני לא נרגעת שמצאת את בולוש, יש לי תמונה אני לא יודעת איפה עם יולצ'ה ובולוש על שפת הים. מעניין מה עם חנהלה בקיבוץ היום לא ענתה לי, אולי הבן שלה לקח אותה קצת אליו, היא יותר מבוגרת ממני שלוש שנים אולי, גם בנימין הוא בא לפה מפרושקוב לפני המלחמה, לפני שבוע דיברתי איתו אולי לפני, אתה יודע מי זאת הבת שלו, סיפרתי לך".

הם אומרים שהם עושים ימים כלילות, שהם הופכים כל אבן, שהעניין לא יורד מסדר יומם, שיום יום שעה שעה הדבר עומד לנגד עיניהם. הם אומרים את המשפטים האלה לפרוטוקול מכסה התחת, ומשום שיש אנשים שמאמינים להם או שרוצים לשמוע אותם. אמירות אלה היו ועודן קלישאות ריקות, מהשפה אל החוץ. אין מאחוריהם אמת. ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה פעם משפט אנטי מלחמתי מובהק כמו שלעולם לא תסלח לערבים שאילצו את בנינו להרוג במלחמה, אבל הוכיחה את ההיפך המחלט כשהתייחסה בבוז ובלעג לנשיא הקונגרס הציוני העולמי נחום גולדמן כשזה ביקש ממנה בשנת 1970 אישור לצאת לפגישה עם נשיא מצריים גמאל עבד אל נאצר שהזמינו לקהיר. הפגישה לא התקיימה ומאידך מלחמת ההתשה נמשכה וגבתה קורבנות רבים וכעבור שלוש שנים הופתעה ישראל ע"י צבאות מצריים וסוריה במלחמת יום הכיפורים וקיום ישראל עמד בסכנה. ראש הממשלה גולדה מאיר לא עשתה ימים כלילות ולא הפכה כל אבן כדי למנוע את שפיכות הדמים – עובדה היא מנעה את נסיעתו של נחום גולדמן למצריים, טרקה בשחצנות ובאטימות דלת שנפתחה לנו ע"י הגדולה והחזקה שבמדינות ערב. שיקולים לא ענייניים הנחו מאז ומעולם את מקבלי ההחלטות במצבים המכריעים ביותר מאז בן גוריון ועד בנימין נתניהו יבל"א. היום בעידן התקשורת האינטרנטית והויקיליקס השקיפות וחופש המידע נותנים לאזרח אפשרות לדעת ולהכיר טוב יותר את הפוליטיקאים העומדים בראש המדינה. כל אחד מאתנו יודע שחלק גדול מזמנם ומאמציהם מופנה לצבירת נכסים ומנעמים כמאמרו של מגייס הכספים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב: יש שני דברים חשובים בפוליטיקה האחד הוא כסף ואת השני איני מצליח לזכור.

גרפיטי בדרום תל אביב

חשבנו שהמדינה הזו לא שייכת לאיש ושהיא אינה רכושו. ברשות המבצעת משרתים היום כבעבר אנשים המתנהלים באופן שמעלה חשד סביר שהם משוכנעים שהם הם בעלי הבית ושמגיעות להם זכויות יתר וטובות הנאה, שבעלי דעות ואמונות שונות משלהם חייבים להצהיר על נאמנותם לבל יבולע להם. במעשיהם ובעיקר במחדליהם חורצים את גורלנו ואת אופיה של המדינה.

לישראל ממשלה גדולה מאוד אבל העניינים החשובים אינם מגיעים לדיון על שולחנה. מתחזק הרושם שהמקום המכריע ביותר בחיינו הוא המרחב שבין גליל נייר הטואלט לידית הניאגרה בביתו של אביגדור, בהתרחשות בסינפסות העצמאיות של אהוד הגאון או בין שפתיה של הגברת שרה לאוזנו של בנימין. הערכים הנשגבים המעצבים את השקפת עולמם מעובדים ומזוקקים בבית מדרשם של בעלי הון.

ואנחנו, אנחנו נמשיך לשבת מול המסך הקטן, ונמשיך להתפעם מנפלאות שתלי הסיליקון והבוטוקס ולסובב את שיפודי הבשר מעל הגחלים הלוחשות לנו שתה ואכול.

הן חוצות את הכביש בשלווה. פוסעות בטור על פי גובהן,- שלוש ילדות וארבע נערות. אחת מהן לועסת משהו. מאחור בין שני בניינים נשפך אור שמש עמום על המדרכה וממנה באלכסון אל הכביש המאובק. הן מתנהגות באופן שאינו מסגיר את הגורל האכזר הצפוי להן מעברו השני של הרחוב. כך, בדיוק כך נראית אי הידיעה, הציות התמים או ההונאה העצמית. הלוע המפלצתי נפער באופן שאיש אינו יכול לזהותו. חדר המוות נראה כמו כל חדר אחר וחלונותיו נראים כמו כל חלון. הנוף הנשקף הוא כמו כל נוף הנשקף מחלון בתוך עיר, – קיר, מרפסת וחלון, צל מוטל, עמוד חשמל שני עצים ומגבת תלויה על מעקה. למוציא להורג אין חטוטרת, הוא לבוש כמו כל פקיד ממשלתי שבשעה קבועה מוציא מתוך תיקו כריך עטוף. החיילים המלווים את הצעירות עולים למשרד המפקדה לקבל הוראות אחרונות. והן הצעירות, הן עומדות ברחוב ומחכות. אלה דקות שלא יחזרו על עצמן, דקות שמבדילות בין קיום לחידלון. הן אינן מבינות שזו ההזדמנות האחרונה להיחלץ. ממשיכות לחכות לשובם של החיילים, מצחקקות בלי לדעת שהן ממתינות למותן, שאלה הצחקוקים האחרונים. המילים המתגלגלות אינן שונות מכל דיבור יומיומי אחר נטולות שמץ סופיות. אני מתרומם ממקומי ומסמן להן נמרצות בידי שעליהן להימלט ומראה להן את כיוון הבריחה. הן חוצות את הכביש במהירות ונבלעות בתוך הסימטא המוליכה אל הרחובות הקטנים של הגטו. עוד מעט יחזרו החיילים ויגלו שהילדות היהודיות ברחו. אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד ומנסה למצוא את קז'יק או מישהו אחר מהארגון היהודי הלוחם שיחפש ויאסוף אותן למקום מסתור.