Sub Stance

נכנסים לקיטון. מימין משטח שיש קטן ועליו פתיליה, כיור וברז ולצידם מקרר קרח. מעל מדף ומתחת מזווה. משמאל שולחן אוכל מכוסה שעוונית, שתי מגירות באחת מהן שתי דיסקיות ועליהן חרוטים תאריכים. מתחת לשלחן סיר לילה וארגז שבתוכו מסיכת גז עם שתי עיניים מאובקות וממנה השתלשל צינור. כשאף אחד לא היה רואה הייתי פותח את הארגז מיד סוגר ובורח לחדר. מהקיטון כניסה לחדר, צורתו מלבנית, ממול דלת למרפסת וחלון עם תריס עץ  דו כנפי עשוי שלבים קבועים , בכל כנף חלק נפתח כלפי חוץ עם וו מתכת לעגינה.  פעם עמדתי על כסא פתחתי את הפשפש בתריס וגיליתי בוקר כתום זהוב שלא ראיתי מאז כמותו. בחדר מיטה מתקפלת שבלילה נפתחת למיטה זוגית של הורי, המיטה שלי  קרובה לקיטון וצמודה לקיר. קילפתי אותו, הוא התקלפף בקלות נעימה ויצר צורות שונות. אמא אמרה שהבלבוסתע  הינדלע קאצ'קע לא מרשה לקלף את הקיר. מול מיטתי ארון שלוש דלתות. הדלתות מצופות פוליטורה עם צורות טבעתיות עציות. על הארון מזוודה ומנורה כחולה. מהחדר יציאה למרפסת צרה שאורכה כרוחב החדר. דירת החדר שלנו צמודה לביתם של בעלי הבית מוישע והינדלע קאצ'קע . ממול בית  נוסף שגרו בו כל מיני גברים ונשים, אחד מהם  שייבער שאמא כל פעם חיקתה אותו מושך בעניבתו ומעקם את הפרצוף. צ'אפוב כנראה גר במקום אחר. שלושת הבתים חלקו חצר פנימית קטנה  ובה היו ממוקמים השרותים המשותפים בור ומקלחת. לצידם עץ תאנה ובצד עץ רימון. את החצר תחמה במזרח חומה, שהפרידה ביננו לבין המצרים ששלחו את הילדים ללמוד במיסיון ביפו, שם אימם ז'ניה – מלאת בשר ואדומת פנים. במערב גדר עם שער שפנה לרחוב. שם הרחוב נ"ג מספר הבית 1. מוישע קאצ'קע היה באלעגולע. מדי יום לעת ערב היה חוזר עם הסוס (מיינע טייארע פארנאסע גייבער) והעגלה, כשרוחו היתה נחה עליו בטוב, היה עוצר באמצעות הקריאה "הויסה" את הסוס, מעלה אותי על העגלה וכך היינו נוסעים לאורווה שהיתה בקצה השדה ליד הפרדס ממש לצד הבית חרושת לשיש. מדי פעם הסוס היה נעמד ומשתין, מוישע קאצ'קע היה עוקב אחרי הזרם החזק שהיה מכה באדמה ומעלה ענני אבק וקצף כשחיוך קטן על שפתיו. בחזית האורווה הייתי צופה בטקס שחרור הסוס מהריתמות המחברות אותו לעגלה. מוישע קאצ'קע היה מאפשר לסוס "לעשות אמבטיה" – הסוס היה נשכב על גבו מניף את רגליו אל על ומחכך את גבו בעפר. היה זה מחזה מלא הוד ורב רושם ובעיקר מפחיד. רק אז היה קאצ'קע ממלא דלי במים, קושר שק עם אבוס, מכניס את הסוס לאורווה  וממלמל. בשבתות כשקאצ'קע היה הולך לבית הכנסת היתה הינדלע אשתו, שקראנו לה גיברת קאצ'קע ,פותחת למעני את הרדיו ואז היתה מופיעה עין כחולה מדהימה בשלל גוונים, ואחרי שהרדיו היה מתחמם, הייתי שומע את התכנית כבקשתך לשירים עבריים. פעם שמעתי את הקריין מקדיש את השיר כלניות מאת שושנה דמארי למוישהלע שזה השם שלי, מאז במשך חודשים זה היה השיר האהוב עלי חוץ מעגלה עם סוסה בשדה תרוץ ואבאל'ה בוא ללונה פארק. קצת לפני שאחי נולד קיבלנו בחבילה מאמריקה רדיו הליקראפטר, רדיו של מטוסים ואניות. ומאז שמעתי את "פינת הילד" כושי כלב קט נשאר אתה לבד את עיניך פקח ואת אוזנך פתח לשמור על ביתי לשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול אז כושי נבח הב הב והשועל ברח אח זהו כלב טוב אח זהו כלב טוב. כשחזרתי מהגן דרך השוק הייתי צריך לבקש ממישהו שיעביר אותי את הכביש. עמדתי  דקות ארוכות והתלבטתי למי לפנות, עד שהופיע איש עם זקן גדול. ככה המשכתי תמיד לחפש איש עם זקן גדול שיעביר אותי את הכביש, כי איש עם זקן גדול נראה לי כזה שאפשר לסמוך עליו שיעביר אותי ולא יעשה ממני נקניק, כמו הילדה שנעלמה וכל תל אביב חיפשה אחריה ויוסל קאצ'קע אמר שבטח עשו ממנה נקניק ולא הפסיק לגעות בצחוק.  הגננת ברכה בבית רובינא סיפרה לנו שהנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים וייצמן מת ושהיה לו זקנקן וכל העם עצוב על מות נשיאו הראשון. ברחוב שלנו היו פורצות מריבות בין השכנים. אנשים היו צועקים ומנפנפים בידיים וצועקים "שאלהים יקח אותך". אימא היתה לוקחת אותנו מהר מהר מחוץ לשכונה שלא נראה מה קורה שם במריבה. שאלתי את אמא מי  זה אלהים, שבטח הוא קשור לנקניק, היא סיפרה לי שהוא האבא של כולנו. ושיש לו זקן ארוך ועיניים טובות והוא בשמים, ולכן אמא שלי היתה אומרת לפעמים "גאט אין הימל". לחבר שלי זאב היה סימן גדול על גב היד, – כלב התנפל עליו ונשך אותו לפני שאלהים הספיק. מאותו יום פחדתי מאוד מכלבים. אני חושב שגם לילי שהיתה הילדה שהכי אהבתי בגן פחדה מכלבים. לפעמים אבא היה מעיר אותנו בצעקות מתוך שינה, ואמא סיפרה ששוב פעם הכלבים מהמחנה באו לו בחלום. אבא גם היה עושה לנו "שן של כלב" כדי שנברח מתחת לשמיכה. ואז היינו מבקשים עוד פעם אחת ודי שן של כלב, והוא היה עושה. אמא היתה אומרת לו משהו בפופולסקו ואבא לא היה עונה .יום אחד חזרתי מהגן יחד עם חוה הגננת שלי, שהיא גם קוזינה של אמא,  ומצאנו את הבית שלנו ריק. הבית היה לגמרי מרוקן, לא היה בו אף אחד.  חוה אמרה שעברנו דירה. עזבנו את שכונת התקוה ועברנו לשיכון עממי שלב א' ביד אליהו.

פ  א  ש  י   ז  ם

הקיץ הזה הוא אי תנועה באמצע מחלף שומם ונטול שם. זרוע בטון גדולה פונה אל השמש. שלושה גדמי ברזל ומוט פלדה, בינהם מתפתל צינור פלסטיק כחול, יוצא מבטן המחלף כמו נקז מגוף חולה, מוליך החוצה את חרפתנו. עוד שעות אחדות יפתחו האימהות את דלתות ביתן, בנים ובנות יזרמו בהמוניהם אל הלילה החם, אל המועדונים הדחוסים אל הגנים הציבוריים, לחפש את הלמות הלב את החנק המעלף, להטביע את השידפון בתוך אלכוהול וצרחות, לשלוף את הסכינים. תמו ימי הלחישות , אבדו המילים הקסומות. אין עוד זמר נוגה. לא ערגה. והמפרש,- בודד משחיר באופק. ילדים עילגים חסרי שפה פוערים לוע להקיא ולשאוג. ילדים קלופים מתוכם, ועורם מחורר ומקועקע ככברה. איך זה קרה לנו בשעה שיצקנו את המחלפים הענקיים מעל הצומת בין כאן לשם ומירקנו את קני התותחים, שרק חיריק נותר מכל השיר ההוא ששרנו.

נדחתה ב-3 חודשים ההחלטה בעניין שכר הבכירים

באלנבי, מעט אחרי "מצקין"  שכנה חנות "ספורט מרטון", בחלון הראווה שלה צללתי לתוך חלומותי. זו היתה ההצגה הגדולה בעיר, זו היתה התערוכה המפוארת שאפילו בהלנה רובינשטיין לא היתה דומה לה. זה לא ציוד ובגדי הספורט הצבעוניים והממוספרים, כי אם זוג נעלי הכדורגל שהיו מונחות זו ליד זו מבהיקות על פקקים. איך מרסל דושאמפ לא חשב על זה ? . הייתי נבלע שם בתוכה גורב בזו אחר זו את כל הגרביים, קושר את השרוך הארוך בדיוק כמו שגדעון טיש נהג לשרוך – מעביר את השרוך מתחת לנעל וקושר פרפר כפול מלמעלה,  מנתר פעמיים שלוש ורק אז עולה על המגרש מקו האמצע בדריבל מהיר שורף את הדשא, מתקדם לעבר הכדור מניף את רגל ימין בוולה מלא על קו השש עשרה, פורס את הידיים לצדדים, שולח את כל הגוף קדימה ואז אמא שלי היתה מושכת אותי עוד נאחר את  שלושים ואחד שאוטוטו מגיע וצריך עוד להספיק הביתה לפני שאבא חוזר אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. עשיתי חשבון שאם אבא שלי יקבל העלאה במשכורת אז אולי הוא יקנה לי את הנעליים האלה. לא אמרתי לו אף פעם שמה שאני הכי רוצה זה את זוג נעלי הכדורגל שמונח בחלון הראווה ב"ספורט מרטון". ממה ששמעתי  בשיחות הנרגשות בין אבא לאמא הבנתי שלא יכול להיות שלא תהיה העלאה במשכורת, זה בלתי אפשרי שעובד מסור כמוך, שמחזיק על הכתפיים שלו את כל העניינים שלהם, לא יקבל תוספת.  הורי הבינו שנעלי הכדורגל ב"ספורט מרטון" הן הדבר שאני מתאווה לו, אי אפשר היה כנראה לא לראות את מה שקרה לי בכל פעם שניצבתי מול חלון הראוה של החנות הקטנה "ספורט מרטון". בלילה הראשון שהנעליים היו אצלנו בבית לא עצמתי עין. בבוקר קמתי לפני כולם וקרבתי את הנעליים אל פני והרחתי את הריח המופלא שלהן ולחשתי לעצמי את שמות הכוהנים הגדולים פושקש, די סטאפנו ולב יאשין , החזרתי אותן בזהירות לקופסת הקרטון ועטפתי אותן בניייר דק דק ועדין.  אחר הצהריים גרבתי את גרבי הפסים כחול לבן ונעלתי את נעלי הכדורגל החדשות. ריחפתי, כל חיי השתנו. השכונה עצרה את נשימתה. עצי הצפצפה הפסיקו את שריקתם. מגרש הכדורגל שלנו כונה "הכורכר", קודם לכן עמדה עליו "הגבעה" שבשוליה עוד ניתן באותם ימים להבחין בשרידי הפרדס ותעלות ההשקייה של זאבלווי , עד שבאו הבולדוזרים וגילחו את כל השטח והפכו את הגבעה למגרש גדול של חול ואבני כורכר ונמחק כל זכר לזבלאווי. שם התנהלה הקריירה המפוארת שלי, שבשיאה יעקב קרא לי "חודורוב". איש לא היה יכול לתת לי מחמאה יותר נדיבה בכל ימי חיי מאשר לקרוא לי "חודורוב ! " אני זוכר שהתעופפתי באויר וקראתי תגר על כוח המשיכה של כדור הארץ, וקלטתי את הכדור החזק שנבעט אלי, הימרתי על הפינה הנכונה התעופפתי באויר בעיניים עצומות ולפתע גיליתי שהכדור מונח קרוב קרוב לחזה שלי עטוף בשתי ידי. אני לא אשכח לעולם איך שיעקב פנה לשמים וקרא "חודורוב!" יכול להיות שקרא אפילו פעמיים "חודורוב חודורוב!" . קמתי ושחררתי מידי את הכדור ובעטתי אותו בנעלי הכדורגל המפוארות שלי לעבר מרכז ההתקפה.  הכדור התרומם וטס למעלה למעלה כמו ספוטניק, כולם עמדו וחיכו וחיכו עד שהוא נחת קרוב מאוד לשער היריב. כעבור חודשיים שלושה התחלתי להרגיש שהנעליים לוחצות לי. בהתחלה התעלמתי מהלחץ הלא נעים, אבל ככל שהחודשים חלפו הלחץ על אצבעות רגלי  גבר,  לא הייתי מסוגל שלא לנעול את נעלי הכדורגל המופלאות שלי. מעולם לא תליתי אותן ולא הכרזתי על פרישה. בסוף אותה שנה עברתי לשחק כדורסל,  הקפדתי  להמשיך ולצחצח אותן ולהבריקן היטב, ואז לעטוף אותן בנייר דק דק ששמר עליהן מכל משמר ולפעמים שיננתי בלי קול  פושקש די סטפאנו ולב יאשין.

נוכח האולטימטום הטורקי או שתתנצלו או שננתק את היחסים איתכם, בוחר ליברמן את האופציה הרעה הרופסת ביותר, זו שמאפיינת את הביריון השכונתי, שכל כך קל לפגוע בכבודו , שכל תנועה בסביבתו היא איום מוחשי עליו. אנחנו ביריון שכל מה שהוא יודע  זה לשלוח אגרוף לכל מה שזז באופן שאינו לרוחו.

אני הייתי מנסח מכתב התנצלות ושולח אותו לטורקים.

ככה אני, כשמישהו מרגיש שאני צריך להתנצל לפניו, גם אם אני חושב אחרת ממנו אני מתנצל. זה לא שאני כזה נדיב או צדקן, – אני מתנצל משום שהוא זקוק להתנצלותי. ואם הוא זקוק להתנצלותי אז אולי גם אני זקוק לה, גם אם אני מרגיש עכשיו לגמרי אחרת. מה היה קורה אם שר החוץ הישראלי היה מנסח מכתב יפה על המשט, מסביר את עמדת מדינתו ואז באבירות היה אומר שהשכן הטורקי הוא שכן יקר, שאנו שואפים לשמור איתו על יחסים תקינים, שמאוד חשוב לנו לשפר את האוירה שהתעכרה  ושאנחנו מעבירים אליו את התנצלותנו על אירועי המשט. מה היה קורה לנו ? מה ?  אלא שהאופציה הכוחנית התגובה הרפלקסיבית התוקפנית שלנו פועלת מהר, אנו שבויים בתוכה, אין לנו מענה מלבד מכת האגרוף האוטומטית.

במקום שר חוץ שקול שמייצג את האינטרס הישראלי בזירה הבינלאומית קיבלנו את ליברמן. ואת ליברמן לא יכופפו כי לליברמן יש כבוד.

שילוב בין תרבותי מופלא ורב קסם בין המוזיקאי מאזרביג'אן אלים קסימוב ורביעית קרונוס יחד עם קסימוב שרה בתו פרגנה Ferghana Qasimova הדימיון בינו לבין המוזיקאי האיראני שהרהאם נזארי המופיע גם הוא עם בנו חאפז, רב.

הקושי של ראש הממשלה לשחרר אסירים שביצעו ותכננו מעשי טרור נפשעים תמורת שחרור החייל גלעד שליט מובן, אולם נימוקיו חלשים מאוד. הטיעון שהאסירים שישוחררו יחזרו לסורם ויגרמו למותם של ישראלים אינו משכנע. הטרור אינו תלוי רק באסירים הכלואים בבתי הכלא בישראל. לכל טרוריסט יש מחליף. גם בתקופת הפיגועים הקשה ישבו בבתי הכלא בארץ אלפי אסירים ובהם כאלה עם דם עד המרפקים. לעומת זאת, ראש הממשלה מוכן שנהגים ימשיכו לנהוג בכבישי הארץ למרות שהוא יודע בוודאות מצערת שמאות יהרגו בתאונות דרכים. לרגע אחד נתניהו לא מעלה בדעתו לגזור את גזירת גלעד שליט על התחבורה בישראל ולאסור על נהגי ישראל לנוע בכבישים על מנת להציל חיי אדם. יתרה מזו, ראש הממשלה אינו עושה מאמץ יוצא דופן על מנת להפחית את הקטל בכבישים. כל בר דעת יודע שאי הענקת רישיון נהיגה לאנשים בעלי מסוכנות גבוהה ושלילת רישיון לצמיתות מנהגים שהם עברייני תנועה מועדים, היא הדרך הבדוקה ביותר להציל חיי אדם רבים. ולמרות זאת, ראש הממשלה לא ינקוט בצעדים מצילי חיים אלה. אבל כשמדובר ברוצחים פלסטינים נתעבים, הוא לפתע מגלה את בלוטות החרדה האבהית לשלומנו, גם כשסביר להניח שהם יהרגו בנו בסופו של עשור הרבה פחות מאשר נהגים מסוכנים.

שחרור אסירים תמורת גלעד שליט ראוי שלא יעשה במסגרת "עסקה" קטנה, אלא כחלק ממהלך רחב. על ראש הממשלה להיכנס למו"מ מיידי עם החמאס על מנת להגיע להסכם אי לוחמה. הסכם שבמסגרתו למשל יופסקו כל פעולות הלחימה, יוסר המצור על עזה, יוטל פיקוח בינלאומי למניעת הכנסת אמצעי לחימה לרצועה, תותר כניסה מודרגת של פועלים עזתים לעבודה בישראל, ישוקם שדה התעופה בעזה ויוכשר תיפעולו כנמל תעופה ועוד. המו"מ יפתח בדיונים שבהם יקבע סדר יום ומנגנון משותף וקבוע. הצעד ראשון מיד לאחר מכן יהיה זה בו ישוחרר גלעד שליט תמורת האסירים שהחמאס מבקש.