רחוב נ"ג מס' 1
26 ביולי 2010נכנסים לקיטון. מימין משטח שיש קטן ועליו פתיליה, כיור וברז ולצידם מקרר קרח. מעל מדף ומתחת מזווה. משמאל שולחן אוכל מכוסה שעוונית, שתי מגירות באחת מהן שתי דיסקיות ועליהן חרוטים תאריכים. מתחת לשלחן סיר לילה וארגז שבתוכו מסיכת גז עם שתי עיניים מאובקות וממנה השתלשל צינור. כשאף אחד לא היה רואה הייתי פותח את הארגז מיד סוגר ובורח לחדר. מהקיטון כניסה לחדר, צורתו מלבנית, ממול דלת למרפסת וחלון עם תריס עץ דו כנפי עשוי שלבים קבועים , בכל כנף חלק נפתח כלפי חוץ עם וו מתכת לעגינה. פעם עמדתי על כסא פתחתי את הפשפש בתריס וגיליתי בוקר כתום זהוב שלא ראיתי מאז כמותו. בחדר מיטה מתקפלת שבלילה נפתחת למיטה זוגית של הורי, המיטה שלי קרובה לקיטון וצמודה לקיר. קילפתי אותו, הוא התקלפף בקלות נעימה ויצר צורות שונות. אמא אמרה שהבלבוסתע הינדלע קאצ'קע לא מרשה לקלף את הקיר. מול מיטתי ארון שלוש דלתות. הדלתות מצופות פוליטורה עם צורות טבעתיות עציות. על הארון מזוודה ומנורה כחולה. מהחדר יציאה למרפסת צרה שאורכה כרוחב החדר. דירת החדר שלנו צמודה לביתם של בעלי הבית מוישע והינדלע קאצ'קע . ממול בית נוסף שגרו בו כל מיני גברים ונשים, אחד מהם שייבער שאמא כל פעם חיקתה אותו מושך בעניבתו ומעקם את הפרצוף. צ'אפוב כנראה גר במקום אחר. שלושת הבתים חלקו חצר פנימית קטנה ובה היו ממוקמים השרותים המשותפים בור ומקלחת. לצידם עץ תאנה ובצד עץ רימון. את החצר תחמה במזרח חומה, שהפרידה ביננו לבין המצרים ששלחו את הילדים ללמוד במיסיון ביפו, שם אימם ז'ניה – מלאת בשר ואדומת פנים. במערב גדר עם שער שפנה לרחוב. שם הרחוב נ"ג מספר הבית 1. מוישע קאצ'קע היה באלעגולע. מדי יום לעת ערב היה חוזר עם הסוס (מיינע טייארע פארנאסע גייבער) והעגלה, כשרוחו היתה נחה עליו בטוב, היה עוצר באמצעות הקריאה "הויסה" את הסוס, מעלה אותי על העגלה וכך היינו נוסעים לאורווה שהיתה בקצה השדה ליד הפרדס ממש לצד הבית חרושת לשיש. מדי פעם הסוס היה נעמד ומשתין, מוישע קאצ'קע היה עוקב אחרי הזרם החזק שהיה מכה באדמה ומעלה ענני אבק וקצף כשחיוך קטן על שפתיו. בחזית האורווה הייתי צופה בטקס שחרור הסוס מהריתמות המחברות אותו לעגלה. מוישע קאצ'קע היה מאפשר לסוס "לעשות אמבטיה" – הסוס היה נשכב על גבו מניף את רגליו אל על ומחכך את גבו בעפר. היה זה מחזה מלא הוד ורב רושם ובעיקר מפחיד. רק אז היה קאצ'קע ממלא דלי במים, קושר שק עם אבוס, מכניס את הסוס לאורווה וממלמל. בשבתות כשקאצ'קע היה הולך לבית הכנסת היתה הינדלע אשתו, שקראנו לה גיברת קאצ'קע ,פותחת למעני את הרדיו ואז היתה מופיעה עין כחולה מדהימה בשלל גוונים, ואחרי שהרדיו היה מתחמם, הייתי שומע את התכנית כבקשתך לשירים עבריים. פעם שמעתי את הקריין מקדיש את השיר כלניות מאת שושנה דמארי למוישהלע שזה השם שלי, מאז במשך חודשים זה היה השיר האהוב עלי חוץ מעגלה עם סוסה בשדה תרוץ ואבאל'ה בוא ללונה פארק. קצת לפני שאחי נולד קיבלנו בחבילה מאמריקה רדיו הליקראפטר, רדיו של מטוסים ואניות. ומאז שמעתי את "פינת הילד" כושי כלב קט נשאר אתה לבד את עיניך פקח ואת אוזנך פתח לשמור על ביתי לשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול אז כושי נבח הב הב והשועל ברח אח זהו כלב טוב אח זהו כלב טוב. כשחזרתי מהגן דרך השוק הייתי צריך לבקש ממישהו שיעביר אותי את הכביש. עמדתי דקות ארוכות והתלבטתי למי לפנות, עד שהופיע איש עם זקן גדול. ככה המשכתי תמיד לחפש איש עם זקן גדול שיעביר אותי את הכביש, כי איש עם זקן גדול נראה לי כזה שאפשר לסמוך עליו שיעביר אותי ולא יעשה ממני נקניק, כמו הילדה שנעלמה וכל תל אביב חיפשה אחריה ויוסל קאצ'קע אמר שבטח עשו ממנה נקניק ולא הפסיק לגעות בצחוק. הגננת ברכה בבית רובינא סיפרה לנו שהנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים וייצמן מת ושהיה לו זקנקן וכל העם עצוב על מות נשיאו הראשון. ברחוב שלנו היו פורצות מריבות בין השכנים. אנשים היו צועקים ומנפנפים בידיים וצועקים "שאלהים יקח אותך". אימא היתה לוקחת אותנו מהר מהר מחוץ לשכונה שלא נראה מה קורה שם במריבה. שאלתי את אמא מי זה אלהים, שבטח הוא קשור לנקניק, היא סיפרה לי שהוא האבא של כולנו. ושיש לו זקן ארוך ועיניים טובות והוא בשמים, ולכן אמא שלי היתה אומרת לפעמים "גאט אין הימל". לחבר שלי זאב היה סימן גדול על גב היד, – כלב התנפל עליו ונשך אותו לפני שאלהים הספיק. מאותו יום פחדתי מאוד מכלבים. אני חושב שגם לילי שהיתה הילדה שהכי אהבתי בגן פחדה מכלבים. לפעמים אבא היה מעיר אותנו בצעקות מתוך שינה, ואמא סיפרה ששוב פעם הכלבים מהמחנה באו לו בחלום. אבא גם היה עושה לנו "שן של כלב" כדי שנברח מתחת לשמיכה. ואז היינו מבקשים עוד פעם אחת ודי שן של כלב, והוא היה עושה. אמא היתה אומרת לו משהו בפופולסקו ואבא לא היה עונה .יום אחד חזרתי מהגן יחד עם חוה הגננת שלי, שהיא גם קוזינה של אמא, ומצאנו את הבית שלנו ריק. הבית היה לגמרי מרוקן, לא היה בו אף אחד. חוה אמרה שעברנו דירה. עזבנו את שכונת התקוה ועברנו לשיכון עממי שלב א' ביד אליהו.
