כשהיה נכנס התרחש משהו. נוכחותו היתה משנה את התנהגות האחרים. הם המשיכו לדבר לרקוד לשתות או לנגוס אבל היה ברור שהוא שם. הוא לא התאמץ להיות. הוא הוסיף רטט לתוך הדחיסות ההיא של מסיבות שנות השבעים. ישב ומיעט לדבר, התבונן, היטה את ראשו בזוית קטנה מאוד, חייך החליף מבטים. די מהר התקבצו לידו כמה נשים וגברים ניסו להיכנס לתוך השדה הממגנט שלו. הוא היה מבוגר מאיתנו, קשוב, פה ושם העיר הערה, ביקש הבהרה הוליך את איש שיחו למקומות לא צפויים.  ר' סיפרה לי שחצי שנה אחרי ששוחחו נפגשו שוב והוא המשיך את השיחה מהמקום בו הפסיקו: "היתה לו יכולת נדירה לתת לי את ההרגשה שהסיפור שלי חי בתוכו, ואני  חשבתי לעצמי מי אני בכלל הקטנה לידו, יש לו אלף כמוני… פעם אחת שכבתי איתו ויצאתי עם ההרגשה המטופשת שאני האשה הראשונה שלו למרות שידעתי שזו מחשבה ממש לא מציאותית, אבל זו היתה ההרגשה שהוא נתן לי". לפעמים היה מספר סיפור קטן איזו אנקדוטה מחויכת, משהו שקרה לו בדרך, או שהיה פונה למישהו ומבקש ממנו לחזור ולספר שוב משהו שכבר סיפר. הוא ידע לפנות מקום לאחר לקחת צעד אחד לאחור, בשום אופן לא להדחף. מעולם לא רץ לספר לחברה, גם משום שלא היו לו חברה. ידע להצניע את מאגרי הידע ואת נפלאות הזיכרון שלו. לא, הוא לא היה צנוע, אך השתדל לא לנקר עיניים. טווס אבל נטול גנדרנות טווסית. הכיר בכוחו וידע את העוצמה שיש לנוכחותו. פרש רשתות עדינות מבלי להישיר מבט בוטה. הערפל היה החבר הטוב ביותר שלו הוא עישן בגלל העשן – היה מרים מסך ומוריד מיד ארבעה. אחרים ניסו להתלבש כמוהו אבל החולצה הוורודה, צעיף המשי או נעלי העור המשובחים נראו עליו אחרת לחלוטין. מוקפד מרושל. לא הסתרק גם לא נראה מסופר. בעיר הסתובב שנים סיפור שבנעוריו גבר קנאי ירה בו בבטנו ופצע אותו קשה. כל הניסיונות לאשש את הסיפור העלו חרס, הוא עצמו הכחיש את הסיפור באופן שנועד להפיצו – "הסיפור הזה הוא פנטסטי" או "אני האחרון שאכחיש אגדה אורבנית כזו…" . א'  אמר פעם שהוא לא באמת, שהוא דמות שכל קיומה הוא למען הספר שיכתב פעם עליו שהוא מגלם בחייו את גיבור הסרט שיעשו עליו.

ראיתי אותו לאחרונה, אחרי שנים רבות. אמרו שהוא חי בגרמניה או באוסטריה שעשה הרבה כסף וגם שהפסיד אותו. מישהו סיפר שפגש אותו בחו"ל ופנה אליו בעברית – הוא לא הגיב, שם עצמו כאילו שלא מבין עברית. וככה פתאום, ראיתי אותו בקופת חולים, כבן שמונים ויותר מדדה אל מושב פנוי. טיפל בניירות קיפל והכניס לכיס, שוב הוציא מהכיס שוב קרא, שוב קיפל. ואז, הרים את ראשו בזוית מאוד מוכרת, עם רעד קל חדש, הפעיל את המגנט הכבוי, וחיכה.

ככה מעמידה אותי כמו טמבל עם השטויות שלה

היחסים בין הקדוש ברוך הוא לצאן מרעיתו הולכים ומשתכללים. מי שהיה פעם "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת"  או לחילופין "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים" הפך בימינו למסז'יסט צמרת היודע "לפנק לפנק לפנק", להרעיף על קהל הבליינים שפע כיופים וטובות הנאה. אחרי קטע ההשתטחות על קברי צדיקים ו"אבאל'ה תרחם", מגיע השלב שבו האל מחלק לכולם כי בא לו לפנק אותם. תמו הימים שבהם המאמינים עבדו את האלהים, הגענו לימים הטובים שבהם האלהים עובד אצל מאמיניו מצ'פר אותם ומביא להם הפתעות. לא עוד פוגרומים וגזירות ימי תענית וצום, לא עוד איומים ועונשים מכבידים כי עשו הרע בעיני ה'. עכשיו מפנקים. בא להם בהפוכה, השם. כל מה שלא יעשו – יקבלו פינוק  על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, גם בסדום וגם בעמורה. יאללה וודקה.