Sub Stance

באלנבי, מעט אחרי "מצקין"  שכנה חנות "ספורט מרטון", בחלון הראווה שלה צללתי לתוך חלומותי. זו היתה ההצגה הגדולה בעיר, זו היתה התערוכה המפוארת שאפילו בהלנה רובינשטיין לא היתה דומה לה. זה לא ציוד ובגדי הספורט הצבעוניים והממוספרים, כי אם זוג נעלי הכדורגל שהיו מונחות זו ליד זו מבהיקות על פקקים. איך מרסל דושאמפ לא חשב על זה ? . הייתי נבלע שם בתוכה גורב בזו אחר זו את כל הגרביים, קושר את השרוך הארוך בדיוק כמו שגדעון טיש נהג לשרוך – מעביר את השרוך מתחת לנעל וקושר פרפר כפול מלמעלה,  מנתר פעמיים שלוש ורק אז עולה על המגרש מקו האמצע בדריבל מהיר שורף את הדשא, מתקדם לעבר הכדור מניף את רגל ימין בוולה מלא על קו השש עשרה, פורס את הידיים לצדדים, שולח את כל הגוף קדימה ואז אמא שלי היתה מושכת אותי עוד נאחר את  שלושים ואחד שאוטוטו מגיע וצריך עוד להספיק הביתה לפני שאבא חוזר אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. עשיתי חשבון שאם אבא שלי יקבל העלאה במשכורת אז אולי הוא יקנה לי את הנעליים האלה. לא אמרתי לו אף פעם שמה שאני הכי רוצה זה את זוג נעלי הכדורגל שמונח בחלון הראווה ב"ספורט מרטון". ממה ששמעתי  בשיחות הנרגשות בין אבא לאמא הבנתי שלא יכול להיות שלא תהיה העלאה במשכורת, זה בלתי אפשרי שעובד מסור כמוך, שמחזיק על הכתפיים שלו את כל העניינים שלהם, לא יקבל תוספת.  הורי הבינו שנעלי הכדורגל ב"ספורט מרטון" הן הדבר שאני מתאווה לו, אי אפשר היה כנראה לא לראות את מה שקרה לי בכל פעם שניצבתי מול חלון הראוה של החנות הקטנה "ספורט מרטון". בלילה הראשון שהנעליים היו אצלנו בבית לא עצמתי עין. בבוקר קמתי לפני כולם וקרבתי את הנעליים אל פני והרחתי את הריח המופלא שלהן ולחשתי לעצמי את שמות הכוהנים הגדולים פושקש, די סטאפנו ולב יאשין , החזרתי אותן בזהירות לקופסת הקרטון ועטפתי אותן בניייר דק דק ועדין.  אחר הצהריים גרבתי את גרבי הפסים כחול לבן ונעלתי את נעלי הכדורגל החדשות. ריחפתי, כל חיי השתנו. השכונה עצרה את נשימתה. עצי הצפצפה הפסיקו את שריקתם. מגרש הכדורגל שלנו כונה "הכורכר", קודם לכן עמדה עליו "הגבעה" שבשוליה עוד ניתן באותם ימים להבחין בשרידי הפרדס ותעלות ההשקייה של זאבלווי , עד שבאו הבולדוזרים וגילחו את כל השטח והפכו את הגבעה למגרש גדול של חול ואבני כורכר ונמחק כל זכר לזבלאווי. שם התנהלה הקריירה המפוארת שלי, שבשיאה יעקב קרא לי "חודורוב". איש לא היה יכול לתת לי מחמאה יותר נדיבה בכל ימי חיי מאשר לקרוא לי "חודורוב ! " אני זוכר שהתעופפתי באויר וקראתי תגר על כוח המשיכה של כדור הארץ, וקלטתי את הכדור החזק שנבעט אלי, הימרתי על הפינה הנכונה התעופפתי באויר בעיניים עצומות ולפתע גיליתי שהכדור מונח קרוב קרוב לחזה שלי עטוף בשתי ידי. אני לא אשכח לעולם איך שיעקב פנה לשמים וקרא "חודורוב!" יכול להיות שקרא אפילו פעמיים "חודורוב חודורוב!" . קמתי ושחררתי מידי את הכדור ובעטתי אותו בנעלי הכדורגל המפוארות שלי לעבר מרכז ההתקפה.  הכדור התרומם וטס למעלה למעלה כמו ספוטניק, כולם עמדו וחיכו וחיכו עד שהוא נחת קרוב מאוד לשער היריב. כעבור חודשיים שלושה התחלתי להרגיש שהנעליים לוחצות לי. בהתחלה התעלמתי מהלחץ הלא נעים, אבל ככל שהחודשים חלפו הלחץ על אצבעות רגלי  גבר,  לא הייתי מסוגל שלא לנעול את נעלי הכדורגל המופלאות שלי. מעולם לא תליתי אותן ולא הכרזתי על פרישה. בסוף אותה שנה עברתי לשחק כדורסל,  הקפדתי  להמשיך ולצחצח אותן ולהבריקן היטב, ואז לעטוף אותן בנייר דק דק ששמר עליהן מכל משמר ולפעמים שיננתי בלי קול  פושקש די סטפאנו ולב יאשין.