ארכיון הנושא 'עיניינים משפחתיים'

הדסה

1 במאי 2011

ילדה כבת שלוש.

עומדת על מדרגות המוליכות לבית עץ, אולי מחסן. פניה עגולים. לחייה מלאות. מחייכת. שערה כהה. קצה אוזן מבצבצת. לבושה סריג ונועלת נעלי עור. מחזיקה בשתי ידיה חתול לבן, אפור זנב.

על האדמה מסביב שרידי שלג. מימין גדר עץ ומאחוריה – עצים בשלכת, בית לבן ולו גג כהה ועוד חלק משני בתים. על צריף העץ מימין תלוי בגד, בתוך הצריף מספר חפצים. משמאל כנראה אדנית.

בצידה האחורי של התמונה כתוב בפולנית:

"הדסה דצמבר 1940"

שמואל, אבא של הדסה, נרצח במחנה השמדה בגרמניה.

הדסה ואמה צירל הסתתרו כל תקופת המלחמה אצל פולנים בכפר סנדומייש.

יום או יומיים לפני נסיגת הגרמנים הסגירו אותם פולנים לידי הנאצים.

שתיהן הוצאו להורג ביריה.

הדסה היתה כבת שמונה במותה.

הדסה קרוין

צירל ושמואל קרוין

הדסה, בת שמואל וצירל קרוין, בת דודי.

לזכרם.

ערב יום השואה תשע"א 2011

מסתובבים

27 באפריל 2011

בנימין לא ענה לה כמה ימים, אולי גם הוא הסתובב כמו החברה שלה מיגור שנודע לה רק עכשיו שהסתובבה. בשבת שוב התקשרה אליו והוא ענה, התברר שהוא חי וקיים. לפני חודש זה קרה עם חנהלה שלא ענתה, "מי יודע שהיא בבית חולים או חס וחלילה יצאה לטיול הגדול, אין לי את המספר של הבן שלה השני, לא זה שהיה ברוסיה וחזר, לא יודעת מה הוא עושה שם. צופיה גם היתה מאושפזת, הוא היה חולה מאוד עם חמצן יום ולילה". היא עושה ספירת מלאי לעיתים תכופות, אם משהו מבשר לה רעות, היא מתקשרת לבדוק. שואלת  אם אני מכיר אנשים יותר מבוגרים ממנה. אני אומר לה שכן, שמדי פעם אני שומע על בני תשעים ויותר, רווח לה, שאינה הקשישה ביותר בעולם, שיש לה עוד זמן עד שתסתובב, כמו שחשבה, יש אחרים לפניה בתור. היא מפתיעה ושואלת אותי בת כמה היא. אני אומר לה שתלוי איך סופרים, אם סופרים לפי האמת היא תהיה בת שמונים ושבע. היא אומרת "לא שמונים ושש". אני מאשר.  שואל אותה אם היא פוחדת למות, אחרי היסוס עונה: "קצת". כלומר כן. לאחרונה, כמעט כל שיחת טלפון ביננו היא השיחה האחרונה. בשבועות האחרונים אמרה לי שהיא אוהבת אותי כמו שלא אמרה לי  בכל שישים ושלוש שנות חיינו המשותפות. לקח לי זמן להבין שהיא לא רק אומרת לי את דבריה האחרונים, אלא שמאוד רוצה לקחת איתה לטיול הגדול את מילותי האחרונות. – אם אני שוכח או לא מקפיד בהן, היא שואלת אותי אם יש לי עוד משהו להגיד לה. "אימי האהובה, את יקרה לי". לאחרונה בורחות לה מילים. היא מתביישת "אתה רואה מה קרה לי ?" או " נהייתי טיפשה". כשאני אומר לה שיש ימים טובים יותר ויש ימים שהמילים קצת בורחות היא מתעודדת "כן, זה ככה". נמנעת לפגוש אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות,- מודעת היטב לשינוי הגדול במראה שלה. לא רוצה שיראו אותה ככה "אין לי כוח לאנשים". כשסיפרתי לה שיש לי חדשות מבולוש, השמיעה קריאת התרגשות, כבר זמן רב שלא התרגשה כך" מה אתה אומר, אני לא מאמינה… איך מה פתאום" אני מספר לה שבעקבות מה שכתבתי כאן הגיע אלי אי מייל מבנו.  היא בולעת בצמא את החדשות. "אז הוא חי, פה, עם משפחה… ". "לא הוא לא זוכר אותך, לא הוא לא זוכר שהצטלמתם יחד עם יולצ'ה בחוף הים בתל אביב" אני מספר לה שבולוש יודע מעט מאוד על הוריו שהיה רוצה לדעת יותר. היא זוכרת שיולצ'ה סיפרה לה שאביהם היה צבעי ושעבודתו היתה עונתית בעיקר בקיץ. יותר היא לא זוכרת. אני מספר לה שאני מדבר עם אשתו, שהוא כנראה אדם יותר מסוגר – כל השנים נמנע מעיסוק בעבר. אשתו מספרת שיש לו קשר עם "שור" מנהיג חבורת הילדים, שכמו אז גם היום הוא אדם נפלא. לא, בולוש היה הכינוי שלו אף אחד לא קורא לו כך כיום. כן החליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, אלה היו שנים שבן גוריון והמפאייניקים ניסו למחוק כל זכר לגלותיות "אנשים שברחו משם כל כך התביישו בעצמם הרגישו אפילו אשמים ששרדו. ופה בארץ, התייחסו אליהם כמו..כמו…". היא רוצה לשמוע עליו ועל ילדיו ואישתו. אני מספר לה ששניהם גדלו בקיבוצי השומר הצעיר והיום הם דתיים. אשתו רצתה לדעת את שם אימך כדי לעשות לך מישביירעך". "אז הם לא יודעים מה שקרה ליולצ'ה, יותר טוב ככה…לא אמרת להם, מה זה יעזור. ככה אנשים עברו את הדברים הכי קשים במלחמה ובאים לפה וקורים להם דברים כאלה". יולצ'ה, הכרתי אותה אחרי המלחמה, שנינו קיבלנו תפקיד מהתנועה ונסענו מפה לשם לבדוק איפה יש יהודים, ובדרך דיברנו וככה התחברנו. תשמע אני לא נרגעת שמצאת את בולוש, יש לי תמונה אני לא יודעת איפה עם יולצ'ה ובולוש על שפת הים. מעניין מה עם חנהלה בקיבוץ היום לא ענתה לי, אולי הבן שלה לקח אותה קצת אליו, היא יותר מבוגרת ממני שלוש שנים אולי, גם בנימין הוא בא לפה מפרושקוב לפני המלחמה, לפני שבוע דיברתי איתו אולי לפני, אתה יודע מי זאת הבת שלו, סיפרתי לך".

חלום

4 באפריל 2011

הן חוצות את הכביש בשלווה. פוסעות בטור על פי גובהן,- שלוש ילדות וארבע נערות. אחת מהן לועסת משהו. מאחור בין שני בניינים נשפך אור שמש עמום על המדרכה וממנה באלכסון אל הכביש המאובק. הן מתנהגות באופן שאינו מסגיר את הגורל האכזר הצפוי להן מעברו השני של הרחוב. כך, בדיוק כך נראית אי הידיעה, הציות התמים או ההונאה העצמית. הלוע המפלצתי נפער באופן שאיש אינו יכול לזהותו. חדר המוות נראה כמו כל חדר אחר וחלונותיו נראים כמו כל חלון. הנוף הנשקף הוא כמו כל נוף הנשקף מחלון בתוך עיר, – קיר, מרפסת וחלון, צל מוטל, עמוד חשמל שני עצים ומגבת תלויה על מעקה. למוציא להורג אין חטוטרת, הוא לבוש כמו כל פקיד ממשלתי שבשעה קבועה מוציא מתוך תיקו כריך עטוף. החיילים המלווים את הצעירות עולים למשרד המפקדה לקבל הוראות אחרונות. והן הצעירות, הן עומדות ברחוב ומחכות. אלה דקות שלא יחזרו על עצמן, דקות שמבדילות בין קיום לחידלון. הן אינן מבינות שזו ההזדמנות האחרונה להיחלץ. ממשיכות לחכות לשובם של החיילים, מצחקקות בלי לדעת שהן ממתינות למותן, שאלה הצחקוקים האחרונים. המילים המתגלגלות אינן שונות מכל דיבור יומיומי אחר נטולות שמץ סופיות. אני מתרומם ממקומי ומסמן להן נמרצות בידי שעליהן להימלט ומראה להן את כיוון הבריחה. הן חוצות את הכביש במהירות ונבלעות בתוך הסימטא המוליכה אל הרחובות הקטנים של הגטו. עוד מעט יחזרו החיילים ויגלו שהילדות היהודיות ברחו. אני מוציא מכיסי את הטלפון הנייד ומנסה למצוא את קז'יק או מישהו אחר מהארגון היהודי הלוחם שיחפש ויאסוף אותן למקום מסתור.

רחוב נ"ג מס' 1

26 ביולי 2010

נכנסים לקיטון. מימין משטח שיש קטן ועליו פתיליה, כיור וברז ולצידם מקרר קרח. מעל מדף ומתחת מזווה. משמאל שולחן אוכל מכוסה שעוונית, שתי מגירות באחת מהן שתי דיסקיות ועליהן חרוטים תאריכים. מתחת לשלחן סיר לילה וארגז שבתוכו מסיכת גז עם שתי עיניים מאובקות וממנה השתלשל צינור. כשאף אחד לא היה רואה הייתי פותח את הארגז מיד סוגר ובורח לחדר. מהקיטון כניסה לחדר, צורתו מלבנית, ממול דלת למרפסת וחלון עם תריס עץ  דו כנפי עשוי שלבים קבועים , בכל כנף חלק נפתח כלפי חוץ עם וו מתכת לעגינה.  פעם עמדתי על כסא פתחתי את הפשפש בתריס וגיליתי בוקר כתום זהוב שלא ראיתי מאז כמותו. בחדר מיטה מתקפלת שבלילה נפתחת למיטה זוגית של הורי, המיטה שלי  קרובה לקיטון וצמודה לקיר. קילפתי אותו, הוא התקלפף בקלות נעימה ויצר צורות שונות. אמא אמרה שהבלבוסתע  הינדלע קאצ'קע לא מרשה לקלף את הקיר. מול מיטתי ארון שלוש דלתות. הדלתות מצופות פוליטורה עם צורות טבעתיות עציות. על הארון מזוודה ומנורה כחולה. מהחדר יציאה למרפסת צרה שאורכה כרוחב החדר. דירת החדר שלנו צמודה לביתם של בעלי הבית מוישע והינדלע קאצ'קע . ממול בית  נוסף שגרו בו כל מיני גברים ונשים, אחד מהם  שייבער שאמא כל פעם חיקתה אותו מושך בעניבתו ומעקם את הפרצוף. צ'אפוב כנראה גר במקום אחר. שלושת הבתים חלקו חצר פנימית קטנה  ובה היו ממוקמים השרותים המשותפים בור ומקלחת. לצידם עץ תאנה ובצד עץ רימון. את החצר תחמה במזרח חומה, שהפרידה ביננו לבין המצרים ששלחו את הילדים ללמוד במיסיון ביפו, שם אימם ז'ניה – מלאת בשר ואדומת פנים. במערב גדר עם שער שפנה לרחוב. שם הרחוב נ"ג מספר הבית 1. מוישע קאצ'קע היה באלעגולע. מדי יום לעת ערב היה חוזר עם הסוס (מיינע טייארע פארנאסע גייבער) והעגלה, כשרוחו היתה נחה עליו בטוב, היה עוצר באמצעות הקריאה "הויסה" את הסוס, מעלה אותי על העגלה וכך היינו נוסעים לאורווה שהיתה בקצה השדה ליד הפרדס ממש לצד הבית חרושת לשיש. מדי פעם הסוס היה נעמד ומשתין, מוישע קאצ'קע היה עוקב אחרי הזרם החזק שהיה מכה באדמה ומעלה ענני אבק וקצף כשחיוך קטן על שפתיו. בחזית האורווה הייתי צופה בטקס שחרור הסוס מהריתמות המחברות אותו לעגלה. מוישע קאצ'קע היה מאפשר לסוס "לעשות אמבטיה" – הסוס היה נשכב על גבו מניף את רגליו אל על ומחכך את גבו בעפר. היה זה מחזה מלא הוד ורב רושם ובעיקר מפחיד. רק אז היה קאצ'קע ממלא דלי במים, קושר שק עם אבוס, מכניס את הסוס לאורווה  וממלמל. בשבתות כשקאצ'קע היה הולך לבית הכנסת היתה הינדלע אשתו, שקראנו לה גיברת קאצ'קע ,פותחת למעני את הרדיו ואז היתה מופיעה עין כחולה מדהימה בשלל גוונים, ואחרי שהרדיו היה מתחמם, הייתי שומע את התכנית כבקשתך לשירים עבריים. פעם שמעתי את הקריין מקדיש את השיר כלניות מאת שושנה דמארי למוישהלע שזה השם שלי, מאז במשך חודשים זה היה השיר האהוב עלי חוץ מעגלה עם סוסה בשדה תרוץ ואבאל'ה בוא ללונה פארק. קצת לפני שאחי נולד קיבלנו בחבילה מאמריקה רדיו הליקראפטר, רדיו של מטוסים ואניות. ומאז שמעתי את "פינת הילד" כושי כלב קט נשאר אתה לבד את עיניך פקח ואת אוזנך פתח לשמור על ביתי לשמור על חצרי בא שועל גדול לטרוף התרנגול אז כושי נבח הב הב והשועל ברח אח זהו כלב טוב אח זהו כלב טוב. כשחזרתי מהגן דרך השוק הייתי צריך לבקש ממישהו שיעביר אותי את הכביש. עמדתי  דקות ארוכות והתלבטתי למי לפנות, עד שהופיע איש עם זקן גדול. ככה המשכתי תמיד לחפש איש עם זקן גדול שיעביר אותי את הכביש, כי איש עם זקן גדול נראה לי כזה שאפשר לסמוך עליו שיעביר אותי ולא יעשה ממני נקניק, כמו הילדה שנעלמה וכל תל אביב חיפשה אחריה ויוסל קאצ'קע אמר שבטח עשו ממנה נקניק ולא הפסיק לגעות בצחוק.  הגננת ברכה בבית רובינא סיפרה לנו שהנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים וייצמן מת ושהיה לו זקנקן וכל העם עצוב על מות נשיאו הראשון. ברחוב שלנו היו פורצות מריבות בין השכנים. אנשים היו צועקים ומנפנפים בידיים וצועקים "שאלהים יקח אותך". אימא היתה לוקחת אותנו מהר מהר מחוץ לשכונה שלא נראה מה קורה שם במריבה. שאלתי את אמא מי  זה אלהים, שבטח הוא קשור לנקניק, היא סיפרה לי שהוא האבא של כולנו. ושיש לו זקן ארוך ועיניים טובות והוא בשמים, ולכן אמא שלי היתה אומרת לפעמים "גאט אין הימל". לחבר שלי זאב היה סימן גדול על גב היד, – כלב התנפל עליו ונשך אותו לפני שאלהים הספיק. מאותו יום פחדתי מאוד מכלבים. אני חושב שגם לילי שהיתה הילדה שהכי אהבתי בגן פחדה מכלבים. לפעמים אבא היה מעיר אותנו בצעקות מתוך שינה, ואמא סיפרה ששוב פעם הכלבים מהמחנה באו לו בחלום. אבא גם היה עושה לנו "שן של כלב" כדי שנברח מתחת לשמיכה. ואז היינו מבקשים עוד פעם אחת ודי שן של כלב, והוא היה עושה. אמא היתה אומרת לו משהו בפופולסקו ואבא לא היה עונה .יום אחד חזרתי מהגן יחד עם חוה הגננת שלי, שהיא גם קוזינה של אמא,  ומצאנו את הבית שלנו ריק. הבית היה לגמרי מרוקן, לא היה בו אף אחד.  חוה אמרה שעברנו דירה. עזבנו את שכונת התקוה ועברנו לשיכון עממי שלב א' ביד אליהו.

חודורוב

7 ביולי 2010

באלנבי, מעט אחרי "מצקין"  שכנה חנות "ספורט מרטון", בחלון הראווה שלה צללתי לתוך חלומותי. זו היתה ההצגה הגדולה בעיר, זו היתה התערוכה המפוארת שאפילו בהלנה רובינשטיין לא היתה דומה לה. זה לא ציוד ובגדי הספורט הצבעוניים והממוספרים, כי אם זוג נעלי הכדורגל שהיו מונחות זו ליד זו מבהיקות על פקקים. איך מרסל דושאמפ לא חשב על זה ? . הייתי נבלע שם בתוכה גורב בזו אחר זו את כל הגרביים, קושר את השרוך הארוך בדיוק כמו שגדעון טיש נהג לשרוך – מעביר את השרוך מתחת לנעל וקושר פרפר כפול מלמעלה,  מנתר פעמיים שלוש ורק אז עולה על המגרש מקו האמצע בדריבל מהיר שורף את הדשא, מתקדם לעבר הכדור מניף את רגל ימין בוולה מלא על קו השש עשרה, פורס את הידיים לצדדים, שולח את כל הגוף קדימה ואז אמא שלי היתה מושכת אותי עוד נאחר את  שלושים ואחד שאוטוטו מגיע וצריך עוד להספיק הביתה לפני שאבא חוזר אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. עשיתי חשבון שאם אבא שלי יקבל העלאה במשכורת אז אולי הוא יקנה לי את הנעליים האלה. לא אמרתי לו אף פעם שמה שאני הכי רוצה זה את זוג נעלי הכדורגל שמונח בחלון הראווה ב"ספורט מרטון". ממה ששמעתי  בשיחות הנרגשות בין אבא לאמא הבנתי שלא יכול להיות שלא תהיה העלאה במשכורת, זה בלתי אפשרי שעובד מסור כמוך, שמחזיק על הכתפיים שלו את כל העניינים שלהם, לא יקבל תוספת.  הורי הבינו שנעלי הכדורגל ב"ספורט מרטון" הן הדבר שאני מתאווה לו, אי אפשר היה כנראה לא לראות את מה שקרה לי בכל פעם שניצבתי מול חלון הראוה של החנות הקטנה "ספורט מרטון". בלילה הראשון שהנעליים היו אצלנו בבית לא עצמתי עין. בבוקר קמתי לפני כולם וקרבתי את הנעליים אל פני והרחתי את הריח המופלא שלהן ולחשתי לעצמי את שמות הכוהנים הגדולים פושקש, די סטאפנו ולב יאשין , החזרתי אותן בזהירות לקופסת הקרטון ועטפתי אותן בניייר דק דק ועדין.  אחר הצהריים גרבתי את גרבי הפסים כחול לבן ונעלתי את נעלי הכדורגל החדשות. ריחפתי, כל חיי השתנו. השכונה עצרה את נשימתה. עצי הצפצפה הפסיקו את שריקתם. מגרש הכדורגל שלנו כונה "הכורכר", קודם לכן עמדה עליו "הגבעה" שבשוליה עוד ניתן באותם ימים להבחין בשרידי הפרדס ותעלות ההשקייה של זאבלווי , עד שבאו הבולדוזרים וגילחו את כל השטח והפכו את הגבעה למגרש גדול של חול ואבני כורכר ונמחק כל זכר לזבלאווי. שם התנהלה הקריירה המפוארת שלי, שבשיאה יעקב קרא לי "חודורוב". איש לא היה יכול לתת לי מחמאה יותר נדיבה בכל ימי חיי מאשר לקרוא לי "חודורוב ! " אני זוכר שהתעופפתי באויר וקראתי תגר על כוח המשיכה של כדור הארץ, וקלטתי את הכדור החזק שנבעט אלי, הימרתי על הפינה הנכונה התעופפתי באויר בעיניים עצומות ולפתע גיליתי שהכדור מונח קרוב קרוב לחזה שלי עטוף בשתי ידי. אני לא אשכח לעולם איך שיעקב פנה לשמים וקרא "חודורוב!" יכול להיות שקרא אפילו פעמיים "חודורוב חודורוב!" . קמתי ושחררתי מידי את הכדור ובעטתי אותו בנעלי הכדורגל המפוארות שלי לעבר מרכז ההתקפה.  הכדור התרומם וטס למעלה למעלה כמו ספוטניק, כולם עמדו וחיכו וחיכו עד שהוא נחת קרוב מאוד לשער היריב. כעבור חודשיים שלושה התחלתי להרגיש שהנעליים לוחצות לי. בהתחלה התעלמתי מהלחץ הלא נעים, אבל ככל שהחודשים חלפו הלחץ על אצבעות רגלי  גבר,  לא הייתי מסוגל שלא לנעול את נעלי הכדורגל המופלאות שלי. מעולם לא תליתי אותן ולא הכרזתי על פרישה. בסוף אותה שנה עברתי לשחק כדורסל,  הקפדתי  להמשיך ולצחצח אותן ולהבריקן היטב, ואז לעטוף אותן בנייר דק דק ששמר עליהן מכל משמר ולפעמים שיננתי בלי קול  פושקש די סטפאנו ולב יאשין.

הכחשת השואה של אבי

13 באפריל 2010

כמה טוב שאבי עליו השלום מת קודם שהגיע אלי המכתב מועידת התביעות, מקרן זיכרון, אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה. כמה עוגמת נפש נחסכה ממנו. איך הוא היה מגיב אם הייתי נאלץ לומר לו משהו כמו: "אבא, ועידת התביעות מטילה ספק אם אכן היית במחנה העבודה בתקופת השואה, לכן הם לא יפצו אותך."

באותם ימים בשנת 2004 הרגשתי כעס מהול בבוז כלפי ועידת התביעות, הגוף שאמור לפעול למען ניצולי השואה, דווקא הוא, הוא ולא אחר הכחיש את השואה של אבי. מה הם חשבו לעצמם שם ב"ועידת התביעות, בקרן זיכרון אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה" ? מה הייתי צריך להרגיש, כשכותבים אלי באנגלית מכובסת משפטים שנשמעים באזני כמו:  אביך בעצם התחזה לעובד כפיה ותביעתכם היא תביעת שווא, ניסיון לסחוט פיצוי שלא מגיע לכם . הנה קטע ממכתבם :

We have conducted research on your behalf by checking your name against lists held by various archives, including the International Tracing Service at Bad Arolson, Yad Vashem and the United States Holocaust Memorial Museum in order to establish your whereabouts during the War.

Unfortunately we were not able to obtain information concerning your wartime experience and therefore have no basis upon which to further process your application.

החקירה שניהלה ועידת התביעות במוסדות מחקר וארכיון כדי לברר היכן היה אבי בתקופת מלחמת העולם השניה העלתה חרס. לפיכך, טענה ועידת התביעות, לא היה בסיס לאפשר לה להמשיך ולטפל בתביעתנו.

התכתובת שניהלתי עם ועידת התביעות היתה חד צדדית. רק פעם אחת ענה לי אחד ד.רייכמן וגם הוא לא התייחס לתוכן מכתבי. כל יתר מכתבי שנשלחו בדואר רשום, ובהם ביקשתי אישור על קבלתם, לא זכו למענה. כמו כן לא מצאו לנכון לאשר את קבלת מכתב הערעור על החלטתם, הערעור כלל נספח ובו תיעוד וצילומים והוא מנה 19 דפים. הם לא אשרו את קבלתו וכמובן שמעולם לא התנצלו על חקירתם הרשלנית ולא חזרו בהם ממכתבם הפוגע. איש לא טרח להודיע לנו על קבלת או דחיית ערעורנו. הסקתי שערעורנו התקבל רק בעקבות העברת הפיצוי לחשבוננו.

שתי שיחות טלפון קצרות בשנת 2004 סייעו לי תוך ימים אחדים לבסס את ערעורי: האחת עם הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר של מדינת ישראל, שם אותר תיק עמוס בראיות באשר למצבו הרפואי וקורותיו של אבי בשואה. ושיחת טלפון שניה עם יד ושם, שם קיבלתי שרות קשוב יעיל, – ללא כל קושי נמצאה בארכיונם עדותו של אבי שנגבתה במשטרת ישראל ביחידה שעסקה בחקירת פשעי הנאצים (חפ"ן). אבי מסר עדות כאן בישראל בפני שופט חוקר גרמני, כנגד מפקד מחנה העבודה קרשניק, שמו היה גרגר Alois Gröger והוא הועמד לדין בגרמניה. שתי ראיות נחרצות לכך שאבי אכן נכלא והיה עובד כפיה במחנה קרשניק שבפולין.

"החקירה" של ועידת התביעות לא הצליחה להגיע לראיות אלה למרות שהן היו בהישג יד במרחק של שיחת טלפון. אני מטיל ספק אם הושקע מאמץ סביר ע"י ועידת התביעות כדי להגיע אליהן. ואני שואל, כמה תביעות של ניצולי שואה נוספים נידחו, וכמה מהם לא זכו לקבל את הפיצוי בשל הטיפול הרשלני של ועידת התביעות בעניינם.

זוהי תמצית הניסיון שלי ושל בני משפחתי עם ועידת התביעות. למדתי ממנו שהגוף הזה מתנשא ומתנהל באטימות ביחסו לניצולי השואה ובני משפחותיהם, – הוא נהג כך באופן שיטתי ומתמשך. עברו מאז שש שנים, ארגונים משתנים ומתייעלים ויתכן שועידת התביעות שינתה את פניה אבל לא את רשמי החוויה שלי מדרך התנהלותה.

ועידת התביעות לא המציאה את הגלגל. חלק ממוסדות המדינה ומהגורמים שעסקו או עדיין עוסקים במתן שרותים ובפיצוי ניצולי השואה, התייחסו לניצולי השואה בחוסר רגישות הגובל בבהמיות. ניצולי השואה נדרשו ונדרשים מאז ועד עצם היום הזה, לענות שוב ושוב בטפסים השונים, על שאלות כמו היכן עברת את המלחמה, אנא פרט. זוהי המכה ה 81 – כאילו חטא קדמון רובץ לפתחם, חטא שהולך ומתגלגל לאורך שארית חייהם שלאחר התופת,- ניצולי השואה חשודים לנצח בבידוי אסונם, ולכן הם מחויבים שוב ושוב להצהיר או להביא לפני הרשויות הוכחות ועדויות לכך שהם היו שם, שלא המציאו במוחם הקודח את השואה שלהם.

ז'אן מת.

3 בפברואר 2010

ז'אן מת.

פריז לא תהיה שוב אותה פריז. אני יודע זאת בתוך תוכי. "ותמיד תזכור שרק אתמול נפגשנו" כך אמר לי בפגישתנו האחרונה לפני חודש וחצי. אכן, תמיד הרגשנו שרק אתמול נפגשנו. שהזמן הרב שחלף בין פגישה לפגישה אינו מפריד ביננו, כמו גם פער הגילים. אני זוכר אותו רוכן אלי, קשוב לא מחמיץ מילה או מחווה, שואל עוד שאלה, חוקר, תוהה, מבקש עוד הבהרה, מקשה בעדינות. חולק עלי ברוך. מחייך חצי חיוך מהורהר. עשרים שנה איני מעשן, אך הערב, הייתי מדליק סיגריית ז'יטאן אחת לכבודו. לכבוד ז'אן יפה התואר, לא סתם יפה תואר – מפואר.- אדם שתוכו כברו. פריז שוב לא תהיה אותה פריז ללא ז'אן שכה אהב אותה שכה אהב את נשותיה. הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לפני שנים רבות לעובדה שהחורף מאוד הולם את פריז, אחר כך הסכמנו שהוא הולם גם נשים, ושהחיילים הקרביים שונאים את החורף, אך שונאים יותר מלחמות כמו שרק חיילים קרביים יכולים לתעב אותן. יחד אכלנו ארוחות משובחות על שולחנות מכוסים במפות לבנות, עבות ומעומלנות במסעדות קטנות המוכרות ליודעי חן. שוחחנו על תעתועי האהבה ועל המשפחות שלנו – על ההורים, הילדים והנכדים, והשחתנו הרבה מילים על ישראל, על המזרח התיכון, על השלום ועל מצבו של האדם. פריז לא תהיה שוב אותה פריז ללא ז'אן, ז'אן שהביס את השנים שנקפו ולא הזדקן. שבעיניו היבהב זיק צעיר וסקרן, שנשבה ממנו רעננות וקסם גברי אדיב וחכם, מהולים במסירות ונדיבות של אוהב חיים ואדם.

כשאגיע שוב לפריז, אזכור את מילותיו האחרונות לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, ולא אשכח "שרק אתמול נפגשנו" ושכה אהבתי אותו.

בולוש

8 באפריל 2009

נזכרה בו שוב לאחרונה, קראו לו בולוש. אח של חברה שלה. החברה כבר לא חיה. אולי בבית אלפא. לא יודעת מה קרה איתו מאז. היה ילד. לא מוצאת את התמונה, בטוח היתה תמונה, שלושתם – היא, אחותו ובולוש בתל אביב. תראה למטה במגירה באמצע. לא מצליחה להזכר בשם המשפחה. משהו עם "פ". אולי פוקס, לא. הוא היה אחד מהילדים מוכרי הסיגריות בצד הארי. יש ספר של ז'מיאן "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". אולי שם יש את השם המלא שלו. דווקא מעניין אותה מה איתו. היה ילד. רכשתי את הספר באתר של ספרים משומשים. היא אחרי ניתוח קטרקט ובכלל העיניים שלה לא בסדר, אולי עד שאסיים את קריאתו גם מצב העיניים שלה ישתפר. הקריאה בו אינה קריאה רגילה. לא קראתי אותו כספרות, אלא כמסמך כתעודה. הוא מרתק. הספר מתאר את חייהן של קבוצות ילדים שנאבקו על הישרדותן ללא מבוגר, בצל איום מתמיד ובתנאי אי ודאות, מחוץ לגטו ורשה בצד הארי. מתברר, שלילדים יש הרבה כוח, לא צריך להיות בוגר ובעל ניסיון חיים ארוך על מנת להסתגל לתנאים משתנים ולהיות עצמאיים ויזמים. די בניסיון חיים קצר מאוד על מנת לקבל החלטות נכונות ולהפנים ערכים בסיסיים. ילדים בנסיבות חיים קשות הופכים להיות לרציונאליים, הם משתמשים במאגרי תבונה ובמנגנוני הישרדות חכמים שטבועים בהם. אחרי שאמרתי לה את זה, נזכרתי שגם היא היתה בת שש עשרה כשפרצה המלחמה, ובסיומה היא נותרה לבדה, בלי אמה בלי אביה ובלי שני אחיה, כולם מתו. בודדה בעולם. בולוש היה הילד הקטן בין חבורת הילדים מככר שלושת הצלבים. הילדים האחרים הרגישו שהוא קטן מדי, בעל מראה יהודי אופייני, כנראה גם בלט במעיל הפרווה המרופט שלבש מעל הסחבות, ובבכיו, חששו שהוא עלול לסכן אותם. בולוש נכנס שוב ושוב למצבים לא רצויים. הם חשו אחריות רבה כלפיו. "שור" היה הראש השקול, האחראי, מנהיג תחליף להורים. הוא ארגן, פסק, החליט, שמר ודאג להם. ומי דאג לו עצמו ל"שור". לך תדע מה ילד כזה סוחב אחר כך כל החיים. כשהילדות נמחקת ונוצר חלל ריק, חוסר שעלול להיות מעיק. החיים בצד הארי חייבו את הילדים להאבק יום יום על לחמם ועל יצועם. לקנות בזול ולמכור ביוקר, היום לא מחר. היום. להמשיך הלאה גם כשהגיעו הבשורות הרעות מתוך הגטו, וגם כשנודע להם שהם איבדו את משפחתם. לא היה להם זמן להתאבל ולכאוב. לא היה זמן להשחית על ההפנמה. אי אפשר היה לחכות עד שהדברים יחלחלו. כי היה צריך בו ברגע להמשיך לשרוד. לאן הלך החלק הזה שאיננו. המרחב הזה החיצוני והפנימי, שבו נותנים לאירועי החיים זמן להתעגל להספג, זמן להתאבל לשחרר את אנרגיית האהבה ממי שלא יהיה עוד לעולם. להיפרד כדי שאפשר יהיה ביום מן הימים גם להיפגש. מה קרה לילדים האלה לבעל שן, לקרנף, לצולע, לתרזה, לבולוש, לשור שהזילו דמעה ומיד מחו אותה והמשיכו במסע ההינצלות. ספק רב אם היו שורדים ללא עזרת הפולנים, שסיכנו את חייהם יום יום למענם. כמו "הסבתא" ששיכנה בביתה ילדים כה רבים עד שיום אחד עליית הגג קרסה מרוב עומס. האם אנחנו מעדיפים לזכור את הפולנים "הרעים", שצדו ברחוב יהודים סחטו והסגירו אותם,- שהשלימו לא פעם את מלאכת ההשמדה של הגרמנים, כי הרי העולם כולו נגדנו. וחוץ מזה האנטישמיות. בספר מודגשת גם דמותם של פולנים מופלאים שעשו מעשי הצלה והקרבה מופתיים. ושתי תמונות של בולוש אחת תמונת ילד והשניה במדי צה"ל כקצין משופם בדרגת סגן. היא מתבוננת בתמונות שבספר, בקצין, ואומרת שזה לא הוא. לא דומה לו. אני שואל אותה האם זה אולי השפם שמשנה הכל, או המדים, או הזמן שחלף ואולי הכל יחד. ואולי זו בכלל היא שהזיכרון החד שלה התקבע אי שם בדמות הצעיר בסוף שנות הארבעים. ולפתע עכשיו ממש השבוע מופיע ידיעה ב"הארץ" שיורק נפטר. היא שואלת אותי "ראית". איזה צירוף מקרים נוסף. איך לא. "ראית", כלומר "נו, מה אתה אומר על זה". לא היא לא הכירה את יורק. שמעה עליו. אולי שמעת, מחוץ למחתרת המאורגנת הממוסדת שהתבססה על בני תנועות הנוער החלוציות, התקיימו התארגנויות לא פורמליות חוץ ממסדיות. כמו קבוצות לוחמים "פראיים" שהארגון היהודי הלוחם לא קיבל לשורותיו, אם משום שלא השתייכו לשורותיו ולא היו "מאנשי שלומנו" ואם משום שאולי חששו מכניסת גורם שעלול לסכנם. אז קראו להם "פראיים" גידולי פרא לא מתורבתים, בלתי מאולפים. הלוחמים "הפראיים" עלו לארץ ונשארו גם כאן מחוץ לממסד, מחוץ לזיכרון הקולקטיבי. נושאים את כאבם של הדחויים הבלתי מוכרים. הכינוי "מוכרי הסיגריות" הוא כינוי מחמיץ ואולי אפילו ממעיט. מדובר בילדים עזי רוח שללא ידיעה או כוונה, הקימו ארגון שורד, לא פורמלי אבל מופלא, לא מופלא מרטיט. אבל כאן מעדיפים לגור ברחוב "עולי הגרדום" ולא ברחוב "מוכרי הסיגריות". ואיך קרה שדוקא היא גרה ברחוב "הגיבור האלמוני" פינת "יד לבנים", מי סידר את זה ולמה. למה דווקא כאן נשארה כל החיים, אולי כדי להיות  סמוכה למקום שבו רוחות שורקות באמצע העיר. רוחות שמשמיעות שריקות נוראיות. שלפעמים נשמעות כמו צרחות מקפיאות דם, שכאילו נישאות לכאן ממקום נורא. כאילו משם, מהמקום שבו החיים נקרעו לגזרים והגזרים המשיכו לנוע כצללים נושמים נטולי מבע. לצד המוות צמחה חבורת הילדים הנועזת הזו, ילדים שנכנסו ויצאו הלוך ושוב מהצד הארי לתוך הגטו להאכיל את משפחותיהם הרעבות ולפרנסן. ילדים שהפכו סדרי טבע ועולם. גם היא שם. שורדת כמותם. לא היה לה זמן להתאבל על בני משפחתה, לבכות על עולמה שחרב. להיפרד מחברותיה לכיתה. הכל התנדף התאדה. ואת מעט התמונות שהצליחה לשמור, זרקה לים מאנית המעפילים כשכלי שיט בריטי התקרב אליהם, ומישהו נתן הוראה לזרוק את כל הניירות הכל, גם תמונות. אז תמונות אין. אבל את הזיכרון הבהיר שלה ממרומי שנות השמונים לחייה איש לא הצליח לקחת ממנה. לקחו ממנה את ביתה ואת חרותה והרגו לה את המשפחה והנעורים, אבל איש לא יכול לקחת ממנה את הזיכרון המופלא את התמונות שהיא חוזרת ומתארת בבהירות עד שהן קמות וחיות לפנינו. שאנחנו יכולים לראות כמעט במו עינינו את בולוש ואחותו ואותה עומדים על הטיילת בתל אביב מול המצלמה.

WE LIVED OUTSIDE THE LAW

WE STRUCK WITH WILD DESIRE

WE BLINDED ALL WE SAW

WE MADE THE SUN OUR FIRE

T  BONE BURNETT / TOOTH OF CRIME /DOPE ISLAND

מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים

פורים

9 במרץ 2009

" לסבא ממשהלע בלבוש פורים 30.3.1952  " זה הכיתוב בגב התמונה בכתב ידו של אבי ע"ה. התמונה צולמה בצלמניה ברחוב שהיום נקרא דרך ההגנה בשכונת התקוה בתל אביב. אני בן ארבע, וזוכר את הצלם מעלה אותי על כסא ומצווה עלי לא לזוז ולחייך. זה היה ארוך מדי ורציתי כבר לרדת, הכובע שהיה עשוי מקרטון מצופה בנייר עם שוליים מוזהבים גרד לי בראש, גם לא אהבתי את שני הגדילים שירדו אל עורפי. לצילום השני הוא נתן לי רובה ושכנע אותי להמשיך ולעמוד על הכסא. זו התחפושת הראשונה שלי כנראה, מלח. כעבור שנה הייתי אינדיאני. אין הוכחות מצולמות. אני זוכר הרבה נוצות צבעוניות ואת אימי מורחת את פני באדום בסלק חצוי.

30-3-1952

מאז הייתי כבר הכל. בכיתה דלת זו השנה שבה קרקס "מדרנו" הגיע מאיטליה לתל אביב והתמקם על החול בככר מלכי ישראל. הבנים של הכיתה התחפשו ללוליינים, אני לבשתי טייטס וחולצת פסים. בנינו פרמידה אנושית. יענקלה שהיה הכי קל עמד למעלה וקפץ מראש הפרמידה, זה היה מרשים וכיף. בכיתה וו מצאתי את עצמי בבוקר בלי תחפושת. פתחתי את ארון הבגדים של הורי ולבשתי בגדים גדולים וישנים של אבי, אימי דחפה לתוכם שני כרים, חבשתי מגבעת ובדרך קניתי ככר לחם לבן ארוך. "השמן" היתה תחפושת מוצלחת ביותר שזיכתה אותי בפרס נהדר – "כל שירי שאול טשרניחובסקי". מאז כל התחפושות שלי הן אילתור של רגע, שמלות, חלוקים מעילים צעיפים כובעים, ופנים באיפור לבן ולפעמים אודם וקווי עיניים. לפני כמה שנים בחנות ספרים משומשים מצאתי באקראי את "כל שירי שאול טשרניחובסקי", ללא היסוס קניתי אותו מיד ב 32 שקלים. כאילו שהשבתי חלק ממני שאבד. כשהגעתי הביתה גיליתי להפתעתי את שמו של דן פגיס מתנוסס בראש הדף השני, ואני מניח שזה היה ספרו של המשורר הנפלא. דן פגיס כתב וצייר את ספר הילדים האהוב "הביצה שהתחפשה", שמעת לעת אני קורא ממנו לנכדי את השורות הנפלאות:

"- איפה היית ביצתי שלי ? כבר מזמן

רציתי לשבת עליך. לדגור כמובן.

– אמא, אינני רוצה,

אמרה הביצה,

תני לי להתגלגל בעולם.

– אולי בפעם אחרת,

אמרה הדוגרת,

ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם."

img_5433

ג'יני

4 במרץ 2009

ג'יני הלא היא פאצ'קעס הלא היא צ'ולה ומעת לעת פאשטונקה הלכה היום לעולמה בשנה ה 15 לחייה. לפני שלוש שנים איבדה את מאור עיניה וזכתה לכינוי המכובד "הלן כלב". ג'יני היתה קוקר ספאניילית מפוארת, טובת לב מזה ובעלת מספר הפרעות פסיכיאטריות שהלכו והחריפו עם השנים, מזה. היא האריכה ימים ונהנתה מהחיים בזכות טיפול יוצא דופן ומסור של מימי, שהיתה בו אהבה ונאמנות שרק כלב יודע להעריך.

ג'יני

שנות השישים

27 בפברואר 2009

באמצע שנות השישים זרקו אותי לגולני. שנים לאחר מכן, התברר לי שאלה היו הסיקסטיז, השנים שמתרפקים עליהן. כשהייתי שם בשנות השישים, הסיקסטיז לא הגיעו אלינו. בגולני שרנו "גולני גולני אנני נמו…" ואת "עודך זוכרת לילות ירח מול גלי הזהב על שפת כנרת טיילמו שנינו יחדיו". ילדי הפרחים לא שוטטו בבא"ח 1, אף לא אחד מהחיילים עשה סמים קלים והמין היה מאוד לא חופשי. אנחנו עשינו הרבה מלחמה והרבה פחות אהבה בשנות השישים שלי. פעם כינסו את החטיבה באמפיתיאטרון קיבוץ לוחמי הגיטאות, לציין אירוע כלשהו, כנראה איזה ניצחון במלחמה או משהו דומה. לאותו אמפיתיאטרון נהגה אמא שלי לקחת אותי לטקסי יום השואה, אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת. אני לא זוכר אם נאמו נאומים וחילקו ציונים לשבח, אם העניקו מגינים או גביעים, אבל כנראה שכך אכן עשו. מישהו לבטח אמר "מנשרים קלו מאריות גברו" כי תמיד המפקדים היו אומרים משפט כזה. אני זוכר שאל הבמה טיפסה בחורה טובת מראה וחייכנית והחיילים התחילו להריע. היא ניגשה למיקרופון והחלה ללא הקדמות לשיר. היה לה קול ממקום אחר עם חיספוס והרבה משקעים מהחיים. היא הזיזה את הגוף שלה כמו שצריך להזיז את הגוף מול חטיבה משתוקקת ושיחקה נכון עם שערותיה. היא הלהיטה את שמים, ולא הסתירה את הנאתה ממה שעשתה לכמה מאות חיילים בוערים. אחר כך חזרנו לאוהלים וכל החטיבה נרדמה איתה. השבוע הלכה עליזה עזיקרי לעולמה.

ברלין 3

10 באוקטובר 2008

אתמול ביקרנו במוזיאון לצילום של צלם האופנה הנודע הלמוט ניוטון . עירום נטול עירום. תערוכה קלילה ציצית, צילום לא מאתגר, חביב נעים. לפעמים מסקרן. כשעמדתי לפני דלת הכניסה למוזיאון בדרכי החוצה, ראיתי בעדה מחוץ למוזיאון, זוג משוחח. מראה הגבר עורר בי דחף לצלמו, הוא היה רזה, לראשו רעמת שיער בנגוריונית מקורזלת, מראה פניו מוקיוני, מסקרן רב הבעה. הוצאתי את המצלמה ונערכתי לקראת צילום. סדרן במוזיאון מאחורי גבי אמר שאסור לצלם. מכיוון שלא היתה לי באותו רגע כוונה לצלם בתוך המוזיאון המשכתי בשלי. הוא שוב הרעים שאסור לצלם. עניתי לו או.קי להרגיעו, והמשכתי לכוון את המצלמה לעבר הזוג. ואז לפתע אני מגלה את הסדרן עומד מולי וחוסם את קו הראיה שלי, כועס אדום וקפוץ שפתיים, ועוד רגע עומד להכות בי. לא היה עם מי לדבר, ובינתיים גם הזוג, אובייקט הצילום שלי, עזב את המקום. כמעט קיבלתי מכות בגרמניה. סדר זה סדר וחוק זה חוק.

IMG_0596.JPG

היום הגענו לבית הקברות היהודי, החלטנו להיכנס פנימה, בית קברות יהודי באירופה הוא מקום. מעבר להיותו מקור היסטורי, חברתי ותרבותי, הוא מקום שמעורר אצלי את דחף החיפוש. חיפוש קרובים, הקשרים מראי מקום. גם כשאני עובר ברובע שהיה פעם יהודי, אני נדחף לחפש את הסימנים שהותירו המזוזות במשקופים. אני לא משקיע הרבה בחיפושים האלה אבל הם חלק מהדרך שבה אני מתבונן סביבי, שם. לך תבין. בכניסה לבית הקברות, ניצבה שוערת גרמניה שחילקה כיפות. נכנסתי וסימנתי לה שאין לי צורך בכיפה, שזה בסדר. היא הזעיפה פנים הושיטה את היד בתנועה נמרצת והראתה לי את הדרך החוצה – ראוס (RAUS) ! או כיפה או החוצה. ראוס !

אני חושב שלא אופייני לי בימים כתיקונם להיכנס לעימותים כאלה כמו שהיו לי במוזיאון הלמוט ניוטון ובבית הקברות. אבל זה קרה לי, נכנסתי ובמידה רבה גם יצרתי את המצבים האלה, חלק מסוים בי בחר להיות לא ממושמע לחרוג ולהתעמת עם שומרי הסף.

IMG_0761-1.JPG

חלום – רבקה מיכאלי עורכת איתי ראיון על עבודתי. בעוד שבשיחה מוקדמת היא גילתה גישה אוהדת, הרי שבאולפן פני הדברים השתנו לחלוטין, היא היתה קצרת רוח וקטעה את דברי מיד בתחילתם ושידרה עוינות, במחאה על כך עזבתי את הראיון ונטשתי את האולפן. רבקה מיכאלי כעסה מאוד, הודיעה לי שנהגתי לא כהלכה כשבחרתי באקט קיצוני מאוד, ושהייתי יכול להביע את אי שביעות רצוני בדרך אחרת. החלטתי לגשת אליה ולהתנצל. נסעתי לאולפן עם אחי שנראה כמו תלמיד תיכון. הוא חיכה לי מחוץ לבניין. נכנסתי לחדרה ואמרתי לה שרשמתי לפני את הערתה ואקח את הדברים לתשומת לבי. שוחחנו על דא ועל הא וישרנו ביננו את ההדורים. כשיצאתי מהאולפן לא מצאתי את אחי. חיפשתי אותו בסביבה ולבסוף מצאתי אותו ישן בתעלה, בדיוק כמו שסבא עזריאל שכב בה. סוף החלום.

סבא עזריאל, אבי ודודי היו בעת השואה כלואים במחנה העבודה קרשניק, שם הועסקו בעבודות כפיה. סבא ואבא שימשו כרפדים ודודי בעבודות בנין ושיפוץ. כשהצבא הרוסי החל להתקדם מערבה החלו הגרמנים בנסיגה. הם לקחו עמם את הכלואים ופנו בהליכה מזרחה. בלילה בשלב מסוים החלה מנוסה מתוכננת מראש, יהודים ברחו לכל עבר, הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ירו לעברם, סבא לא הצליח לברוח ולכן נשכב בתעלה ושם את עצמו כמת, חייל גרמני ניגש אליו וירה לעבר ראשו, הכדור שרט את גבתו. סבא המשיך לשכב בתעלה, ושמע מישהו אומר עליו בגרמנית "קרוין הזקן מת".

krasnik.jpg