כמה טוב שאבי עליו השלום מת קודם שהגיע אלי המכתב מועידת התביעות, מקרן זיכרון, אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה. כמה עוגמת נפש נחסכה ממנו. איך הוא היה מגיב אם הייתי נאלץ לומר לו משהו כמו: "אבא, ועידת התביעות מטילה ספק אם אכן היית במחנה העבודה בתקופת השואה, לכן הם לא יפצו אותך."
באותם ימים בשנת 2004 הרגשתי כעס מהול בבוז כלפי ועידת התביעות, הגוף שאמור לפעול למען ניצולי השואה, דווקא הוא, הוא ולא אחר הכחיש את השואה של אבי. מה הם חשבו לעצמם שם ב"ועידת התביעות, בקרן זיכרון אחריות ועתיד למען עובדי הכפיה" ? מה הייתי צריך להרגיש, כשכותבים אלי באנגלית מכובסת משפטים שנשמעים באזני כמו: אביך בעצם התחזה לעובד כפיה ותביעתכם היא תביעת שווא, ניסיון לסחוט פיצוי שלא מגיע לכם . הנה קטע ממכתבם :
We have conducted research on your behalf by checking your name against lists held by various archives, including the International Tracing Service at Bad Arolson, Yad Vashem and the United States Holocaust Memorial Museum in order to establish your whereabouts during the War.
Unfortunately we were not able to obtain information concerning your wartime experience and therefore have no basis upon which to further process your application.
החקירה שניהלה ועידת התביעות במוסדות מחקר וארכיון כדי לברר היכן היה אבי בתקופת מלחמת העולם השניה העלתה חרס. לפיכך, טענה ועידת התביעות, לא היה בסיס לאפשר לה להמשיך ולטפל בתביעתנו.
התכתובת שניהלתי עם ועידת התביעות היתה חד צדדית. רק פעם אחת ענה לי אחד ד.רייכמן וגם הוא לא התייחס לתוכן מכתבי. כל יתר מכתבי שנשלחו בדואר רשום, ובהם ביקשתי אישור על קבלתם, לא זכו למענה. כמו כן לא מצאו לנכון לאשר את קבלת מכתב הערעור על החלטתם, הערעור כלל נספח ובו תיעוד וצילומים והוא מנה 19 דפים. הם לא אשרו את קבלתו וכמובן שמעולם לא התנצלו על חקירתם הרשלנית ולא חזרו בהם ממכתבם הפוגע. איש לא טרח להודיע לנו על קבלת או דחיית ערעורנו. הסקתי שערעורנו התקבל רק בעקבות העברת הפיצוי לחשבוננו.
שתי שיחות טלפון קצרות בשנת 2004 סייעו לי תוך ימים אחדים לבסס את ערעורי: האחת עם הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר של מדינת ישראל, שם אותר תיק עמוס בראיות באשר למצבו הרפואי וקורותיו של אבי בשואה. ושיחת טלפון שניה עם יד ושם, שם קיבלתי שרות קשוב יעיל, – ללא כל קושי נמצאה בארכיונם עדותו של אבי שנגבתה במשטרת ישראל ביחידה שעסקה בחקירת פשעי הנאצים (חפ"ן). אבי מסר עדות כאן בישראל בפני שופט חוקר גרמני, כנגד מפקד מחנה העבודה קרשניק, שמו היה גרגר Alois Gröger והוא הועמד לדין בגרמניה. שתי ראיות נחרצות לכך שאבי אכן נכלא והיה עובד כפיה במחנה קרשניק שבפולין.
"החקירה" של ועידת התביעות לא הצליחה להגיע לראיות אלה למרות שהן היו בהישג יד במרחק של שיחת טלפון. אני מטיל ספק אם הושקע מאמץ סביר ע"י ועידת התביעות כדי להגיע אליהן. ואני שואל, כמה תביעות של ניצולי שואה נוספים נידחו, וכמה מהם לא זכו לקבל את הפיצוי בשל הטיפול הרשלני של ועידת התביעות בעניינם.
זוהי תמצית הניסיון שלי ושל בני משפחתי עם ועידת התביעות. למדתי ממנו שהגוף הזה מתנשא ומתנהל באטימות ביחסו לניצולי השואה ובני משפחותיהם, – הוא נהג כך באופן שיטתי ומתמשך. עברו מאז שש שנים, ארגונים משתנים ומתייעלים ויתכן שועידת התביעות שינתה את פניה אבל לא את רשמי החוויה שלי מדרך התנהלותה.
ועידת התביעות לא המציאה את הגלגל. חלק ממוסדות המדינה ומהגורמים שעסקו או עדיין עוסקים במתן שרותים ובפיצוי ניצולי השואה, התייחסו לניצולי השואה בחוסר רגישות הגובל בבהמיות. ניצולי השואה נדרשו ונדרשים מאז ועד עצם היום הזה, לענות שוב ושוב בטפסים השונים, על שאלות כמו היכן עברת את המלחמה, אנא פרט. זוהי המכה ה 81 – כאילו חטא קדמון רובץ לפתחם, חטא שהולך ומתגלגל לאורך שארית חייהם שלאחר התופת,- ניצולי השואה חשודים לנצח בבידוי אסונם, ולכן הם מחויבים שוב ושוב להצהיר או להביא לפני הרשויות הוכחות ועדויות לכך שהם היו שם, שלא המציאו במוחם הקודח את השואה שלהם.
