אם יש לך אבא או אמא, סבא או סבתא, או קרובים ניצולי שואה, ואם הם השתתפו בסקר שערכה לאחרונה הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר, קרא לפניהם את הגלויה שהגיעה השבוע לביתם, ובה מבשרים לניצולי השואה, שהלשכה לשיקום נכים "הפיקה לקחים" והחליטה "להמשיך להשתפר". בין היתר נכתב בגלויה:

"בעקבות המסקנות והתוצאות הגיע הזמן להתחדש, החל מתאריך 1.11.2009 הלשכה לשיקום נכים משנה את שמה ומרעננת את פניה. מעתה השם שלנו הוא – הרשות לזכויות ניצולי שואה".

ועוד שני דברים חשובים מאוד שישמחו את ניצולי השואה – שלרשות לזכויות ניצולי שואה מה שהיה פעם הלשכה לשיקום נכים יש גם סמל חדש ומסרים חדשים. –  "מסרים המשקפים את הרצון שלנו לעשות למענכם…" בלה בלה בלה… הנה שלושה מסרים לדוגמא "בזכותך אנחנו מתחדשים" "הבית לזכויות שלך" ו-"לדעת זו הזכות שלך". כן, שמעתם טוב "בזכותך אנחנו מתחדשים" – או בשפה פשוטה יותר על חשבונך חוגגים, הפכו סתם לשכה מרופטת ומיושנת לרשות ! ולרשות יש לוגו חדשני ואף הגדרה מחדש של חזון. – מתקשים להבין ? אז ככה, מישהו עדכני ומצוי בעניינים ערך מיתוג ללשכה לשיקום נכים, והכל על חשבון התקציבים לסיוע ולשיקום ניצולי השואה הנזקקים. ואם אבא או אמא, סבא או סבתא או קרובים אחרים שלך, שעברו את השואה, מבקשים לדעת מה ? כמה ? ואיפה הזכויות שלהם ? אז הלשכה לשיקו… סליחה הרשות לזכויות ניצולי שואה עונה: אנחנו "הבית לזכויות שלך" – הזכויות שלך אצלנו בבית, הבנת ניצול ? ואל תשכח, רק בזכותך אנחנו מתחדשים.

הגיע תור האקדמיה.

זהו, אחרי שהתקשורת סומנה כעוינת, שהיא בלשונם תשקורת שהיא שמאלנית, עברו לתקוף גם את מערכת המשפט ולערער את מעמדו של בית המשפט העליון. עכשיו, הגיע גם תור האקדמיה. המרצים השמאלנים הקיצוניים, יפי הנפש ושונאי ישראל המתנהלים בעריצות, המוציאים את דיבת ישראל רעה בעולם. שם במגדל השן, כך מספרים לנו, יש סתימת פיות וחוסר סובלנות כלפי סטודנטים בעלי דעות אחרות.

שנים על גבי שנים מאז שבגין עלה לשלטון והחל את המתקפה כנגד הקיבוצים, הקיבוצניקים ובריכות השחיה שלהם, מאז מנהל הימין מסע ארוך ואינסופי של סימון קיני השמאל והוקאתו. המסע הזה המהול בבכיינות ורשע חותר באופן שיטתי ועקבי להבאיש ברחוב את ה"סמול" ולהאשימו בתחלואי החברה. – כל התכנים בעיתונות הם מגמתיים בגלל ש"התקשורת" נשלטת על ידי שלום עכשיו. הפלסטינים הרימו ראש  כי "הבג"צ", שלא מייצג את העם, שהוא סניף של מר"צ, מגן על האינטרסים של ערבים ובגלל "אוסלו". ועכשיו החל הקמפיין נגד "האקדמיה". ככה מוכרים ללא מיצמוץ שהאליטות המתנשאות השמאלניות אחראיות לתחלואי החברה והורסות לנו את החיים ואת המדינה. מה יותר פשוט מאשר לספק לאדם ברחוב את הכתובת המדויקת לצרותיו ואת הסיבות לדיכאונו, והכתובת היא "התקשורת" "הבג"צ" "האקדמיה" "אוסלו" או בקיצור "הסמול", הם האשמים הם הורסים לנו את החיים ואת מצב הרוח. זה שהשמאל הולך ונמחק מהמפה הפוליטית לא מרפה את ידיהם, הם ממציאים אותו מחדש והופכים כבמטה של קסם את הבן של גאולה כהן (לח"י, התחיה) והבת של איתן לבני (אצ"ל, הליכוד) שעברו למפלגת "קדימה" לשמאלנים רחמנא ליצלן. לא ירחק היום שגם הימין של היום יהיה שמאל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלצד המתקפה על המוסדות המהווים את אבני היסוד של הדמוקרטיה, מסתמנת חתירה עקבית לעבר השגת יעד שנראה כיום הזוי פחות מאי פעם – הפיכת ישראל ל"מדינת ההלכה". לתקשורת, לבג"צ ולאקדמיה אין מקום במדינת הלכה תהליך הדה-לגיטמציה שלהם החל. ספק אם הימין החילוני, מסורתי, ליברלי הדמוקרטי מבין לאן מתמגנטת המתקפה על "מעוזי השמאל". אבל אם הם קוראים את המפה הגדולה, וצופים בשליטת רבנים קיצוניים בחיילים יוצאי בית מדרשם האוחזים בנשק, הם חייבים לראות את אות האזהרה המסמן כיוון אפשרי ומדאיג. יתכן שאחרנו, שכבר מאוחר מדי להפריד את הדת מהמדינה, אבל חשוב מאוד לנסות להגן על הדמוקרטיה.

"המפכ"ל על הטבח: לא נחזה באירוע כזה בקרוב"

ימים יפים עוברים על משטרת ישראל. זמן רב המתינו מיטב בנינו לשעה הזו. כל כך הרבה השפלות וביזיונות ידעו חדשות לבקרים. מדי יום נהג המפכ"ל להתבונן בראי ומה שפגש היה שק חבטות מרופט. אך הוא לא אמר נואש. הוא ידע בסתר ליבו שיום יבוא. גם כשהיום בושש והתמהמה, גם כששוב רדפה פאשלה אחר ביזיון, שלומיאליות נגעה באזלת יד, איוולת ברשע, הוא חתר בנחישות אל היעד. הישיר מבט אל האופק, ידע בתוך תוכו שיומו הגדול קרב. והיום אכן הפציע. היום הוא היום. זהו שחר של יום חדש. זה יומה הגדול של משטרת ישראל, זו שעתם היפה של שוטרי ישראל.

במלחמה מעצם טבעה מתרחשים פשעי מלחמה.
מלחמה מטבעה יוצרת סביבה אלימה, כמות ואופי הלחצים שבהם נתונים מפקדים וחיילים בשילוב עם מבנה אישיותם הם קרקע להתנהגויות בעייתיות שחלק מהן ניתן להגדיר כפשעי מלחמה. אפשר להניח שלצד לוחמים שהמלחמה נותנת דרור ליצריהם האפלים, ישנם אחרים שאימת המלחמה והסכנה לחייהם גורמים להם לנהוג בדרך שניתן להגדירה כפשע מלחמה.
לכן, מן הראוי הוא שמדינות העולם (האו"ם) תקבלנה החלטה ולפיה אחרי כל מלחמה על הצדדים הלוחמים להקים ועדות חקירה לבדיקת התנהגות הלוחמים והמפקדים. האו"ם ימנה לכל אחת מועדות החקירה משקיפים מטעמה.

בימים האחרונים מתחזקת אצלי שוב ההרגשה שהתקשורת (אני לא אוהב להשתמש במילה הזו, אבל במקרה זה אין לי ברירה) הישראלית כופה עלי סדר יום שאינו הולם את ערכי ואת סדר העדיפויות שלי. אני מעריך שאני לא מייצג את "הציבור" ואת הנושאים שבהם הוא מתעניין, ולמרות זאת הזמן שמקדישים בימים האחרונים למשל לסיקור פרשת התאבדותו של מוני פנאן ונגזרותיה חורג לטעמי מהנדרש. חורג במידה כזו שהוא בעצם מכתיב לא רק את סדר היום אלא גם דוחק לשוליים נושאים אחרים חשובים שלא נמצא להם מקום.
קיבלתי הבוקר אי מייל מ SAMHSA – מינהל השירותים לשימוש לרעה בסמים ובריאות הנפש בארה"ב. ובו פרסום על מבצע שנועד להפחית סטיגמה – דעות קדומות על חולי נפש – מבצע שנקרא Bring Change 2 Mind. זהו נושא שהתקשורת יכולה "לקבור" בקלות רבה. נכון שאין לו סקס אפיל, אבל הוא נוגע לאחד מכל ששה מבוגרים ולאחד מכל עשרה ילדים, אבל בעצם לרבים יותר אם סופרים גם את בני משפחותיהם ויקיריהם.
הבחירה של התקשורת לעסוק במשך דקות ארוכות מאוד בפרשות כדוגמת פנאן ז"ל ממקדת את תשומת לב, היא בחירה לעסוק בנושא מתאייד, שהשלכותיו על טובת הציבור אפסיות. אבל זוהי גם החלטה להשמיט מלב הדיון הציבורי שאלות אחרות הקשורות לרווחת האזרחים ולפניה של החברה הישראלית.

…"את והחבר שלך במועדון ? פתאום את רואה מרחוק את זותי שלמדה איתך בקורס ? את עושה לה בואי, מנשקת אותה פה פה, מה נישמע, איך הולך מה חדש ? אומרת לה זה החבר שלי. לוחצים ידיים. החבר שלך נחמד אליה, שואל אותה אח שלך לא ניגן פעם תופים בלהקה, היא אומרת לא חושבת, הוא בצבא. שואל איפה הוא משרת, היא אומרת באמא שלי אני לא יודעת. כולם נקרעים מצחוק מאיך שהיא אמרה באמא שלי לא יודעת. בדיוק מגיע החבר שלה. מסתכל עליכם צוחקים עם החברה שלו. בא כזה רציני, מאיים. בא על החבר שלך ואומר לו מה יש לך? כולם משתתקים. החבר שלך אומר אין כלום. הוא אומר תגיד על מי אתה צוחק ? עושה לו לא צוחק על אף אחד. החבר שלה רואים בשפתיים שלו בפנים שלו שהוא הולך להתפוצץ על החבר שלך. זה הזמן שהחבר שלך כבר לא יכול ללכת. כולם מסתכלים עליכם ? כולם. את יודעת שהוא הולך לאכול דקירה. חבר שלך חיוור, גם כן יודע מה שאת יודעת. מה שהוא יגיד זה לא טוב. החבר שלה יהפוך כל מילה שלו לרעתו. אין מה לעשות. כל לילה כל לילה זה עוד פעם ועוד פעם, זה חושב שצחקו עליו, זה חושב שההוא מתחיל עם החברה שלו. אוכלים סרטים הבנים. כל לילה המלחמות האלה נגמרות במכות ויש דם וים בלגן. לא רק אצלנו בכל מקום אותו דבר. גם הבחורות עושות הוא אמר לי, הוא דחף אותי, הסתכל עלי, ההוא ככה, ההיא ככה והבנים משתגעים, יוצאים החוצה מאחורה, הרבה צעקות בקבוקים נשברים, בבת אחת פתאום כולם בורחים, אחד צועק אמבולנס מהר אמבולנס, וגם כן בורח…"

הבוקר ליוויתי את נכדי לגן. לאורך הדרך על הגדר שלצידנו היו מונחים גביעים ריקים של מעדני חלב ושקיות חטיפים ריקות. מאחורי כל אחד מהם היתה יד אדם. מישהו הניח אותם על הגדר. הוא הוציא את גביע הפלסטיק הריק מרשותו וזרק אותו למרחב הציבורי. מה קורה לאדם שמתנכר לרשות הרבים. איך נוצר נתק שכזה המאפשר לו בקלות רבה לזהם את הרחוב, השדה, האויר ואת המים. האם זו רק חוסר היכולת לקשר בין התנהגותו האישית לבעיות האקלים של כדור הארץ ? איך זה קורה שהפעולה האנושית הקטנה מתקשה להתחבר למשמעויותיה הרחבות יותר להשלכותיה על הסביבה. או שאולי מדובר בהתנהגות שיש בה ייאוש, פסימיות או כעס ותוקפנות. מה קורה לפעוט הפוסע לצידי בבוקר אל הגן ? האם עינו מתחילה להתרגל לנוכחות המזהמת ? האם גביעי הפלסטיק ושקיות החטיפים פעורות הפה הזרוקים לאורך מסלול הליכתנו הופכות להיות חלק מנוף דרכו ? לחלק מעולמו ? מה קורה לי ולו כשאני פוסע וידו הקטנה בתוך ידי, ואני איני אומר דבר ואיני נוקט עמדה לא כל שכן עושה מעשה ? הבוקר כשצעדנו יחד, לא אספתי את גביעי הפלסטיק הריקים ולא זרקתי אותם לתוך המיכל שנועד לאיסופם, אחזתי בידו ופסעתי איתו לאורך הגדר אל הגן, נותן בשתיקתי לגיטימציה לנוכחות המזהמת, תורם להסתגלות העין הקטנה למפגע האקולוגי, שתורם לשינוי האקלים של כדור הארץ. לא עלה בדעתי לאסוף את האשפה המושלכת ברשות הרבים. וגם ברגע זה ממש, אני מרגיש התנגדות לעשות זאת. במקום כלשהו, אני מרגיש אחריות על התנהגותי שלי ומסרב ליטול אחריות על התנהגות של האחר. זאת למרות שלהתנהגות האחר יש השפעה מעגלית על זו שלי ועל גורלי, ויש לה אפילו השפעה על המעשה החינוכי שלי, על נכדי הפוסע לצידי בדרך.
פוסט זה נכתב ביוזמת ובמסגרת ה Blog Action Day 2009 המוקדש השנה לשינויי האקלים.

הפרוכת היתה תלויה בחדרה של פ' כמו איקונין של הצלוב מעל מיטתו של תלמיד חכם ר"ל. זו היתה פרוכת מרהיבה רקומה ביד אמן קפדנית מעשה מלאכת מחשבת. פרוכת שנקרעה מתוך עולמה אל חדר ירושלמי חילוני עד לזרא. באותם ימים יצאתי ובאתי אצל פ' והצצתי לתוך פרדסה שסדרי בראשית השתבשו בו. חייה של פ' התנהלו בשפה מצהירה, לעיתים מפוארת ולעיתים בוטה, לפרקים מעודנת וגם אלימה. היא חיברה, פרקה והרכיבה מילים וביטויים. כל יום וכל שעה היו חגיגיים ומלאי הוד, אלא שבחייה לא היו חגים ומועדים, לא ימי צום ולא זיכרון, לא טקס ולא סמל. חפה מכל שמץ ממלכתיות ודתיות. ויחד עם זאת הקפידה על שוליותה,- להיות השולית שבשוליים, עד שנגעה מרוב שוליות קפדנית כמעט בדתיות. היו כאלה שראו אותה מהלכת כאילו היא האלהים ואין מלבדה, נוגעת בנצח. מעטים הם אלה שניתן היה לומר עליהם בפה מלא מה שאפשר היה לומר עליה – לא היו לה אלהים. היא היתה אלה בדויה בעלת מחוות אימפריאליסטיות – היא היתה הכל או לא כלום, רגע כנצח, היא היא האוהבת הגדולה והפתיינית המשובחת, נסיכת ירושלים. שם אצלה בין המאפליה לזוהר הגדול, בין ההתרסה לחרדות, היתה תלויה הפרוכת – נזם זהב בבית השיקוצים.

בימים הנוראים לפני כעשרים שנה, סיפרה לי ששנים קודם לכן טיילה עם אחד מבעליה בחג הסוכות בשכונה משכונות ירושלים החרדיות, סמוך מאוד לבית ילדותה, שניהם נכנסו לחצר אחת ובחצר היתה סוכה יפה כמו חלום, ועל אחד מקירות הסוכה היתה תלויה פרוכת מפוארת. ללא היסוס פ' הצביעה על הפרוכת ובעלה, כדרך בעליה, מילא אחר מבוקשה ללא עוררין, והסירה למענה. כך מצאה הפרוכת את דרכה אל קיר ביתה, כפי שמנורת שבעת הקנים נעקרה לרומי.

בסוכות באותה שנה לא התקשתי לשכנע אותה. היא אפילו התמלאה בשמחה ילדית כשהסירה את הפרוכת הגנובה מעל קיר חדרה, קיפלה והניחה אותה בתוך שקית ניילון. יצאנו שנינו באישון לילה אל אותה שכונה ירושלמית. עברנו ליד בית ילדותה, והיא הציגה בפני את השער שעליו התדפקו מחזריה. הרחובות היו ריקים וקרירים וריח הסכך נדף מהחצרות. שני אברכים צרי מותן חלפו על פנינו ממהרים. היא בחנה בית אחר בית חצר אחר חצר, ואז נעצרה ליד אחת החצרות ולחשה אלי "כאן, זו החצר". נכנסנו לחצר ובה עמדה סוכה. "זו הסוכה". נכנסנו לסוכה והנחנו את שקית הניילון ובתוכה הפרוכת על השלחן שעמד במרכזה, ויצאנו.

האם סילבן שלום קורא את הבלוג שלי ?
אם הוא קורא הוא היה צריך לתת לי קרדיט, אבל סביר להניח שהוא לא.
היום אחה"צ בשידור רדיו, העלה סילבן שלום את הצורך ביצירתיות בעניין המגעים לשחרור גלעד שליט (בוקר טוב יצירתיות) ונתן כדוגמא את ההצעה כפי שמנוסחת בסעיף 1 בפוסט שלי הנושא את הכותרת הצעה לחמאס בעניין גלעד שליט מחודש מרץ האחרון:

"אם הייתי יושב במשא ומתן בקהיר מול החמאס, הייתי מציע להם את ההצעה הבאה:

1. מכיוון שברשימת האסירים מופעים X כאלה שממשלת ישראל אינה יכולה לשחרר כיום וסיבותיה עימה, אנו מציעים לכם במקום זאת פי 5, כלומר נשחרר בתמורה לגלעד שליט בנוסף ל 400 אסירים עוד 1600 אסירים שרשימת שמותיהם מצורפת בזאת, סה"כ ישוחררו 2000 אסירים. "

קשה להניח שמר סילבן שלום היה מרחיק לכת ביצירתיותו והיה גם מוכן לאמץ את יתר סעיפי הפוסט ההוא:

"2. אם יתברר לנו שבעקבות צעד זה, נפתחת תקופה של אי אלימות והפסקת הטרור, אנו מתחייבים בתום שנה לקצוב את ענשם של X האסירים והם ישוחררו בתוך 5 שנים. והאסירים שהוגלו יוכלו לשוב לבתיהם.

3.  אנו מתחייבים עתה, שבעקבות חתימה על הסכם כלשהו (שביתת נשק \ שלום וכיו"ב) בין ישראל לממשלת פלסטין, ישוחררו כל האסירים הפלסטינים."

מכל מקום, לפחות בסוגיה זו צועד מר סילבן שלום  בכיוון הנכון…