Sub Stance

עמד נעוץ במדרכה. קפא. האם ניסה לשוא לדלות מתוך מוחו פרט שחמק, נראה היה כאילו כל תנועה מיותרת עשויה היתה לזרוק אותו הרחק לתוך מערבולת השיכחה הגדולה. כך עמד ברחוב מטודלה ליד ארון הטלפון של בזק סמוך לחנות הפרחים שבחצר. בהה לתוך עצמו מסרב לעפעף מאחורי משקפי שמש. המולת הרחוב בשעת האור האחרונה חלפה על פניו ולא הותירה בו כל רישום. נמוך קומה ורחב, עם שפם קצוץ דהוי וקסקט דמוי עור שחור וג'ינס זקן. עיקש ונחוש לעלעל בתאי זכרונו המהוהים הסרבנים. התפסל לו באמצע הרחוב כנגד עצמו מסרב להיכנע לשיכחה. עד ששכח גם ששכח. עשה צעדים קטנים שטוחים וכבדים והתכופף אל ארגז מלא עציצונים קטנטנים עם פרחים לבנים, אצבעותיו השתהו בינהם מרפרפות בגמגום את העלים, ומשכבדה עליו ההשתוחחות השעין את כפות ידיו מעט מעל ברכיו, העביר אליהן את כובד משקלו ובאיטיות שבעת ימים הזדקף, ניקה את ידיו ונשא את פניו הרחק, משלח את מחשבותיו לגלות מזקנתו במחוז אחר. לפתע גילה אותם במלוא מרצם נדלקים וכבים בשלל צבעים משתקפים מכל עבר, דבר התחבר לו עם דבר, אורות הרמזור המתהבהבים סימנו לו זיכרון עמום של מקום מפוקפק מעין בורדל שירד מגדולתו, והוא פנה ללכת אחריהם, על מעטפה ריקה הוקרנה לרגע כתובת, עוד מעט גם היא תעלם, אך כל עוד היא מתנוססת הוא התמען אליה. ברמזור שמאלה ישר עד קפה סביון ואחרי הבית של הקיסר היילה סאלסי מימין מתארכת הגדר סביב טרה סנטה שם מיכאל וחנה, מיכאל וחנה לנצח נצחים, עד עולם על המדרגות. ומשם, מה יהיה עליו שם ? לאן ילך. מי בכלל מכיר אותו ברחוב הזה שהיה כולו שלו, הגברים הניפו אז מגבעות אמיתיות ונשים קדו קלות. והלאה למטה דרך ממילא, לאן ממשיכים מממילא, לאן. שוב התקיעות הלבנה הזו המסך המרצד קלושות. עמד בתוך הריק המתעכר ברחוב מטודלה בואך רחוב עזה, ניסה לשרטט במוחו את המסלול שנמחק, ראה את ממילא ואחריה דבר לא. כך עמד וניסה להשיב את מאור עיניה של המפה שהתעוורה בראשו ושיותר לא מוליכה מממילא למקום אחר. שתי נערות עם כלב גרום ואישה הדוקה בטייטס ואולסטאר פרחוני עקפו אותו, רק אז שב על עקבותיו וחצה את הכביש אל סניף קופת חולים.

ז'אן מת.

פריז לא תהיה שוב אותה פריז. אני יודע זאת בתוך תוכי. "ותמיד תזכור שרק אתמול נפגשנו" כך אמר לי בפגישתנו האחרונה לפני חודש וחצי. אכן, תמיד הרגשנו שרק אתמול נפגשנו. שהזמן הרב שחלף בין פגישה לפגישה אינו מפריד ביננו, כמו גם פער הגילים. אני זוכר אותו רוכן אלי, קשוב לא מחמיץ מילה או מחווה, שואל עוד שאלה, חוקר, תוהה, מבקש עוד הבהרה, מקשה בעדינות. חולק עלי ברוך. מחייך חצי חיוך מהורהר. עשרים שנה איני מעשן, אך הערב, הייתי מדליק סיגריית ז'יטאן אחת לכבודו. לכבוד ז'אן יפה התואר, לא סתם יפה תואר – מפואר.- אדם שתוכו כברו. פריז שוב לא תהיה אותה פריז ללא ז'אן שכה אהב אותה שכה אהב את נשותיה. הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לפני שנים רבות לעובדה שהחורף מאוד הולם את פריז, אחר כך הסכמנו שהוא הולם גם נשים, ושהחיילים הקרביים שונאים את החורף, אך שונאים יותר מלחמות כמו שרק חיילים קרביים יכולים לתעב אותן. יחד אכלנו ארוחות משובחות על שולחנות מכוסים במפות לבנות, עבות ומעומלנות במסעדות קטנות המוכרות ליודעי חן. שוחחנו על תעתועי האהבה ועל המשפחות שלנו – על ההורים, הילדים והנכדים, והשחתנו הרבה מילים על ישראל, על המזרח התיכון, על השלום ועל מצבו של האדם. פריז לא תהיה שוב אותה פריז ללא ז'אן, ז'אן שהביס את השנים שנקפו ולא הזדקן. שבעיניו היבהב זיק צעיר וסקרן, שנשבה ממנו רעננות וקסם גברי אדיב וחכם, מהולים במסירות ונדיבות של אוהב חיים ואדם.

כשאגיע שוב לפריז, אזכור את מילותיו האחרונות לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, ולא אשכח "שרק אתמול נפגשנו" ושכה אהבתי אותו.

לפני פחות משנתיים ביקרתי בתערוכה גדולה שחלקים נרחבים ממנה לא הטביעו בי את חותמם. הסתובבתי בה אנה ואנה משועשע עד נבוך עד בשלב מסוים שלפתי את מצלמתי שגאלה אותי מייסורי ואף ציידה אותי בנחמה פורתא. מי כמוני יודע שפעולת לכידת תמונות על גבי שבב דיגיטלי היא דרך מוכחת להחלצות ממצבים מיותרים. בעודי מהלך ומצלם מצלם ומהלך, הגעתי בפאתי התערוכה הגדולה לחדר  ריק ונידח, שהסתובבה בו עלמת חן שהשמיעה קולות. כאמור החדר היה ריק לחלוטין, חסר כל זיהוי, הבחורה היתה לבושה בבגדי חול פסעה לאורך הקירות והשמיעה קולות, זהו. לא יותר מזה, כמעט כלום. צילמתי אותה. מאוחר יותר העלתי צילום אחד לפליקר, וכמובן שציינתי את שם האמן ואת שם התערוכה, ולא התעצלתי והוספתי תגים וייחסתי גם את הצילום לקבוצה זו ואחרת. וכך בלב טוב וללא כל כוונה זדונית נבלע הצילום ושקע בנבכי האתר, התכסה באבק אינטרנטי, ונשכח מזכרוני. אלא שאי מייל מבירה אירופאית קפואה, העלה אותו מתהום הנשייה. בשם האמן דרשה בו ממני גברת מסוימת, להסיר את הצילום בטוב, שכן האמן רואה בצילום חלק מתהליך עבודתו בלה בלה בלה, על החתום. כעבור תשעה ימים קיבלתי אי מייל שני, הפעם תוקפני שבו הגברת מזהירה שמכיוון שלא הסרתי את הצילום כפי שביקשה לפני שבועיים, היא שולחת לי הודעה אחרונה (בצבע אדום) בדרישה להסיר את הצילום, ולא תתבע אותי על הפרת זכויות. אינני משפטן אך אני מסופק מאוד אם יש כאן הפרת זכויות כלשהן ועילה לתביעה.  אך מכיוון שזמני יקר  ואין לי כל רצון להשחיתו על התדיינויות אויליות עם לבלרי אמנות וחובבי תביעות משפטיות, הסרתי בזעם מהול בבוז את הצילום מהפליקר. הסיבה היחידה שאני לא מציין את שם הגברת המאיימת ואת שם האמן המשמים היא שאיני מעוניין לספק להם את מה שהם מעוניינים בו יותר מכל – פירסום חינם ושערוריית דמה בכוס מים.

יושבת לה כנראה גברת בגלריה שוממה, בחורף האירופאי הקשה, מקישה לה בגוגל את שם הלקוח שלה ושולחת אימיילים ומזהירה ודורשת בשם האמן להסיר צילום שכוח מתערוכה נידחת, וכך מתמלא הישימון המקיף את חייה וחיי האמן ברוח חיים ובעשייה. ולעומתם מה נדיבים הם אמני הרחוב, איזה אושר ממלא אותם כשמישהו מצלם את עבודותיהם ומפרסם אותם ברבים, כמו למשל אליאס שימים אחדים אחרי שהעלתי את צילום עבודת הרחוב המודבקת שלו בפריז, מודה לי ואני יכול להרגיש את שמחתו כשגילה את העבודה הפוליטית שלו בפליקר שלי. עוד חומר למחשבה על גלריות צחיחות ואמנים מרי נפש מזה ואמנות הרחוב הפעלתנית ואמני הרחוב התוססים מזה.

עבודתו של E אליאס אמן רחוב ברזילאי חלק מקבוצת אמני רחוב ללא גבולות.
Brazilian artist Elias – pasted as part of "street art without borders"

כשעברתי היום ברחוב עזה בואך טרה סנטה התבוננתי באנשים שמילאו אותו בצהרי יום שישי בצהלה לא מובנת, הרהרתי בכך שבעוד מאה שנים רובם לא יהיו כאן, ואחרים שעוד טרם נולדו ימלאו אותו ויהלכו בו בבגדים אחרים, יסעו בו בכלי רכב שונים ישתמשו במכשירים ובכלים אחרים וידברו בעברית שונה מהעברית שבה אנו משוחחים. יתכן שהרחוב ישא את אותו שם ושבניין טרה סנטה ימשיך ויעמוד בו ואולי אפילו ישקיף אל ככר צרפת, אל מלון המלכים מזה ובית שופרסל אגרון מזה. האדמה עליה אנו חיים נשארת אותה אדמה אך אנו החיים אנו בני החלוף. ליאו ופיפו (Leo & Pipo) אמני רחוב הפועלים בפריז משבצים בתוך רחובות העיר על קירותיה דמויות מהעבר, כאלה שחיו במאה ה 19 או בתחילת המאה העשרים. עבודתם עוסקת בזמן שחלף, מזמנת מפגש יומיומי בין האדם הפוסע ברחוב לבין מי שחי בו לפני מאה שנה ויותר. טכניקת העבודה של זוג אמני הרחוב היא הדבקה (Paste up) של צילומים גזורים בגדלים שונים. דמויות של נשים גברים וילדים הלבושים בבגדים האופייניים לתקופתם. ליאו ופיפו עוסקים במידה רבה בזיכרון ובהנכחתו, הם מוציאים את המוצג מהמוזיאון ואלבומי התמונות אל קירות הרחוב. האמנים מקצים מקום במרחב החי ברחוב, לזה שחי בו אי פעם, שכאן היה ביתו וברחובות אלו התהלך. האמנים מחזירים לרחוב לזמן קצוב ייצוג של תושבי העבר שהטביעו בו את חותמם, זמן קצוב כי אמנות הרחוב זמנה כמו חייו של אדם קצוב והיא חפה מכל נצח.

אמן לא ידוע מדביק על קירות פריז גזירי נייר שעליהן מצוירת דמות של איש וגלגל הצלה L'homme à la bouée. בתוך סצנת אמנות הרחוב של פריז הוא ייחודי ומצליח להטריד ולגעת. האיש העירום והקרח צבוע בצבעים דהויים ורדרדים מאפירים, גלגל ההצלה צבוע באדום לבן. האיש כמו ניצל מאניה שניטרפה בים ונפלט אל רחובות העיר, מסתובב עם גלגל ההצלה על קירות הרחובות וניבט לעין כל. מתברר שהמצוף שהיה אמור להציל אותו הפך להיות לכלאו למקום בו הוא לכוד ולעיתים עם אחרים. גם באותן עבודות שבהן לא מופיע המצוף האיש מתנהג כאילו שהוא אסור ואזוק – הכלא מסתבר בתוכו. בדרך כלל הוא בוהה מפוחד או מבוהל מאוד. האיש המום והלום חיים. פה ושם הוא מציץ מגניב מבט אל החיים מבעד לחרכים, אל מעבר פינת הרחוב, מקרין בדידות וריקות.

זה לא הוא, אומר לך כנראה האמן, זה אתה. אתה מוטרד נוכח העבודות הללו משום שאתה נדרש לצפות בעצמך ללא כחל וסרק. זה אתם המקיפים את עצמכם בחגורות ביטחון בנכסים ומותרות, אתם הצרכנים האוגרים מוצרים ומשאבים כדי להיטיב עם חייכם, הפכתם לעבדיהם ואתם לכודים בתוך מלכודת הצרכנות המשעבדת. באחת העבודות נראה זוג ללא גלגל הצלה בתנוחה עוברית צונח מטה אל ההתרסקות, – האם איננו יודעים לחיות ללא המצופים למיניהם ? כפרטים כזוגות וכקבוצות ?
סדרת העבודות מציגה דמות האומרת עצב רב, היא חסרת תאווה, מדוכאת, מגושמת שאיבדה את החופש שלה. הוא שבוי או אסיר. אסירם של החיים המודרניים. יש בה מידה לא מבוטלת של סממנים קפקאיים, אבסורדיים, העבודה אינה נעדרת הומור דק, אך בעיקרה פסימיות רבה וטעונה בביקורת על טבע האדם ועל מצבו.

העוברים והשבים תולשים חלקי נייר מהעבודות וכך מאבד האיש עם המצוף את איבריו ונוסף לעבודה מימד של קרבנות ועזובה. החורף הקשה העובר על פריז – הרוחות והגשמים יעשו את שלהם ועבודות רבות יערמו כעיסות נייר וייסחפו בזרמי המים, זה טבעה של אמנות הרחוב שמתכלה ומתפוררת ומפנה מקום על קירות העיר לעבודות אחרות.

ארבע מדינות :

ישראל דמוקרטית

ישראל כהלכה

פלסטין פתח

פלסטין חמאס

*למה לא בעצם ?

עכשיו כשהמתווך הגרמני נע בין הנפשות הפועלות על מנת להגיע להשלמת העיסקה – החזרת החייל גלעד שליט תמורת פלסטינים הכלואים בישראל. למה לא לחשוב יותר גדול ? אם כבר מגיעים להסכמות אז למה לא לשאוף להישגים נוספים ? אם כבר יוצאים לשוק, למה להסתפק בזיתים ?

למה לא להפוך את העיסקה הקטנה הזו להסכם עוד יותר רחב ? למשל להסכם אי לוחמה לקראת הסכם שלום כולל. משהו שאומר למשל שישראל תחדל מחיסולים, תפסיק לבצע מעצרים, תפרק מחסומים נוספים, תפתח הדרגתית  מעברים ברצועת עזה ותכניס מספר מסוים של פועלים עזתים לישראל , ובתמורה נקבל הפסקה מוחלטת של כל פעולה צבאית ופעולות טירור כנגד אזרחים וכנגד צה"ל – כולל הפסקת כל פעילות התחמשות ויצור נשק ועוד צעדים לפירוז הרצועה והגדה, ואולי גם עוד מרכיבים שלא חשבתי עליהם.

לסיכום, ההצעה שלי היא ניצול המגעים וההסכמות המתגבשות להחזרת גלעד שליט ליצירת זרוע של הסכמה לאי לוחמה שתכשיר את הקרקע ותניף תהליך של משא ומתן לשלום שיתחיל מיד.

* (ודאי שלא שכחתי את הרשימה הארוכה וה"מוכחת" של הנימוקים למה זה בלתי אפשרי, תמים, מנותק, לא אחראי, יפה נפש, מהרסיך ומחריביך, הזוי ויגרום רק לנזק בלתי הפיך, ואיפה אני חי בכלל ואתה לא יודע עם מי יש לך עסק, וזה הכל משנאה עצמית ובגלל אנשים כמוך…)

27.12.95

"…לאחר שהתמקמתי בהוטל פרטיק הזכור לטוב, הרגשתי קצת זיפת, ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנתיים באותו מצב כשד' ואני הגענו לכאן היא הרגישה מועקה והיה לה רע בפנים… כל הנסיעה הזו ונסיעות אחרות שבאות בעקבות נסיעות קודמות הן גם נסיעות למפגש עם חותם שהוטבע. שווה לפתח את זה עוד…"

עברו ארבע עשרה שנים מאז שציינתי לעצמי ביומן מסע, שכדאי לפתח את הרעיון הזה, – המשך של מוטיב המופיע אצל פול אוסטר. אני אוהב את המחשבה הזו שחלק מהחוויות שאנחנו עוברים במקום כלשהו "ממתינות" לנו אי שם עד לשובנו אליו. נסיעה היא יציאה אל העבר אל מפגש חוזר עם עצמנו – אל מה שהשארנו מאחור. הדחף להגיע למקום שעברנו בו הוא צורך עמוק קיומי לחוות מחדש, לשחזר ולהיפגש שוב, ובה בעת הוא עשוי להיות גם ניסיון למצוא את מה שאבד ואיננו עוד וכנראה שלא יהיה עוד לעולם. החוויה החוזרת שונה מאוד מהמפגש הראשון שעל שכבותיו, על יחסינו וקשרינו עימו נבנית הכמיהה המזינה את הדחף לחזור על עקבותינו. אך חזקה בעיני אף יותר היא ההופעה הבלתי צפויה של התמונה, האירוע או הרגש שהמתין לנו לעיתים במשך שנים ארוכות, ונפתח לעומתנו בבהירות מפתיעה כאילו שהנחנו אותו שם לנפשו והוא אותנו לחיינו, כמו הפקדנו אותו למשמורת עלומה בצידי הדרך,- מטמון שהוסתר ונשכח,- ולפתע מתגלה. הוא שם ארב רק לנו – זהו כל יעודו. חלק מהמפגשים האלה מתרחשים ללא הכנה, לפתע במקום מסוים עולה על שפתיך ביטוי, צמד מילים, מתנגנת מנגינה, נרשמת תמונה, רגש שמציף אותך בדכדוך או עליצות לא מוסברת ומעלה אותך על גדותיך בגעגועים לא מובנים בכאב לא מוסבר. לעיתים איננו ערים כלל לעובדה שהם צצים דווקא שם בקרן הרחובות בסיבוב המתעקל של המדרכה, משום ששם הנחנו אותם בעבר והם בחרו להמתין לנו עד שנשוב ונחלוף לידם.

השבוע רחבת מרכז פומפידו היתה כמעט ריקה, שביתת עובדי המוזיאון והקור העז הניסו את הקהל הרב שבימים כתיקונם גודש את המקום. ואז פתאום הוא הופיע. כל השנים האלה לא זכרתי אותו. שם באותו מקום ממש שבו פגשתי בו לראשונה לפני שנים רבות ראיתי אותו בשבוע שעבר בעיני רוחי – גבר, רחב, ג'ינג'י ומקורזל. – נזכרתי בו שוב, שם הוא המתין לי בסבלנות כל השנים הארוכות הללו כדי לעלות שוב בזיכרוני. הוא עמד במרכז המעגל שנוצר סביבו וערך מופע היפנוזה, בידור שבארצות רבות אסור היום, אבל אז זה היה אחרת, יכולת ההיפנוט שלו היתה מרשימה. בתוך דקות מעטות, מספר אנשים מסרו את עצמם לידיו, שם ברחבה הגדולה החשופה בחזית מרכז פומפידו – צייתו להוראותיו של הג'ינג'י המקורזל שעשה בהם כבתוך שלו. חשבתי על הפרנסה המוזרה שהמקורזל מצא לעצמו, על ההנאה שהפיק משליטתו בקהל, מרודנותו שהיתה מתובלת בלא מעט גסות. הרהרתי בקהל שמוכן ככה ברחוב ללכת שבי אחרי זר, על ההמון שזקוק לשליט לנהות אחריו בעיניים עצומות. סמוך מאוד לשם ישבה בשבוע שעבר בקור המקפיא צעירה וניגנה בדיג'ירידו והפיקה ממנו מוסיקה ממגנטת קסומה. עמדנו מולה מכוסים במעילים וצעיפים מתמסרים לצלילי הנשיפה ליבבה הצינורית, העמומה, הקצבית והמתפללת. אחר כך הלכנו והשארנו אותה שם עם הרגע המופלא ההוא שילך וימוג בתוך החיים, עד שאשוב יום אחד לפריז ואעבור ברחבת מרכז פומפידו ולפתע יגיח מולי המהפנט המקורזל וממש לידו תשב הצעירה הנושפת בכישרון רב בדיג'ירידו.

אתם לא רוצים להיות על הכביש או בשוליו כשהמאזדה לאנטיס המכסיפה נוסעת עליו. אתם הייתם מתעוררים שטופי זיעה מבועתים מהמחשבה שהיא נעה בזה הרגע לצד האהובים שלכם, היקרים לכם מכל. היינו קרובים לירושלים כשהתחלתי להרגיש מעט עייפות וכבדות. ירדתי בלי התלבטות ב"שורש" לקפה חזק ולמנוחה קצרה ב"ילו". זה רעיון נהדר הילו הזה. אני אוהב אותו. זה עושה לי טוב שהוא חוזר על עצמו. לא רק שהוא עוזר לי לאמן את עצמי שוב ושוב בסירוב למבצעים ולהצעות מפתות, הוא מקום נכון בדרכים ברגעי עייפות. הקפה ב"שורש" היה חזק ותקיף,- מה שהייתי צריך. אבל מי שהוציא ממני כל עייפות היתה המאזדה לאנטיס המכסיפה. מרגע שראיתי אותה חונה בפתח של הילו עם דלתות פעורות לרווחה, נטשה אותי העייפות. הפכתי להיות נץ עז דרוך חשדן עם אינסטינקטים של שחקן טניס שולחן וירטואוזי שרירי וקפוץ. אני לא זוכר אותם לפרטי פרטים, הקפדתי לא להיות איתם בקשר עין משמעותי, לכן אני יכול רק בהכללה גסה לקבוע שכל החמישה היו שיכורים ו\או מסטולים או גם וגם וגם. הנהג הארוך בעל הכיפה הגדולה, הרזה הכפוף התזזיתי קצת מוטרף, המוצק הנמוך הגמור לגמרי, שלא עמד טוב על הרגליים, האלים עם הפנים הכבויות שדרש מהמוכר את המפתחות למקרר הקרח והתקשה לקבל סירוב מנומס. ברור שתנועה לא נכונה בסביבתו, מילה מיותרת, סתם הערה עם חוש הומור לא במקום, תסתיים עם בקבוק מנופץ ונעיצת דקירה בירך, זאת בתנאי שלנדקר קשר טוב עם המזל, והיתה שם גם הבחורה. החמישה אחזו משקה אלכוהולי בכוסות מפלסטיק שקוף. על הגג של המאזדה לאנטיס הוצגו לעין כל בקבוקים – וודקה ועוד משהו ואולי משקה אנרגיה. בפנים היה כל טוב. חלק דיברו בסלולר אולי עם מרכז השיגור שלהם בקייפ קנוורל. המאזדה לאנטיס לא היתה זקוקה לדלק, תא הנוסעים שלה עם יציאתה לכביש מספר אחד בכיוון כללי מזרחה היה אפוף אדים דחוסים ואנרגיות מוטרפות. אף אחד שם לא בנוי לקשר עם תשדירי השירות החביבים והיחסית מוצלחים שמושמעים ברדיו. סביר להניח שעוד לפני שהתנועה הכבדה של יום חמישי בלילה תשתלב עם המאזדה לאנטיס, יבמבמו בתוכה הרמקולים להתפוצץ על ההארדקור טראנס או מוסיקת דיכאון מקומית ולא אתפלא אם בכלל הם משתגעים על משהו רבינחנמי קופץ בצומת. השילוב הזה של כלי רכב פלוס חמישה צעירים תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים פלוס מוסיקה עזת ווליום, הוא פוטנציאל טוב לידיעה קשה מאוד במהדורות החדשות, ושל התמודדות עם דחף שכמעט אינו בר כיבוש לצלצל לכל האהובים לוודא שהם בבית ולבקש מהם לא לצאת עכשיו לכבישים.

החיים באחד מרחובות ישראל נעשו "קשים מנשוא" מייללת אחת הדיירות. באותו רחוב היוצאים והנכנסים עוברים מסכת יסורים, ממש כמו "גטו" נראה בעיניה הרחוב ההוא. – נרמסת בו הצמחיה, אנשים מדברים שם בקולי קולות במכשירים הסלולריים ומחטטים לא עלינו בפחי אשפה. לפעמים ההם החצופים חוסמים, ככה סתם בצהרי היום את הרחוב, יש בו אנשים הפונים בשאלות אל העוברים ושבים  ממש מתחקרים אותם כאילו שהם חשודים לדבר עבירה. בלילות דולקת ברחוב התאורה והיא חודרת עד לחדרי השינה. באותו רחוב, הפסולת רבה ועולה ממנה פיכס ריח של צרכים.

נשמע נורא. עולם שלישי. הזוי. רחוב שכל בר דעת הגון עם אמצעים פנויים היה רוצה רק לברוח ממנו, ויפה שעה אחת קודם. האם אחרי שכתבו על הרחוב הזה בעיתון ירדו מחירי הנכסים הממוקמים בו ? והדיירים האומללים יפגעו גם בכיסם ? מי בכלל מוכן לגור ברחוב שעולה ממנו ריח של צרכים, שאנשים לא מנומסים מסתובבים בו ובחצרותיו הלוך ושוב, מלהגים וסורקים במבטם את עוברי האורח התמימים ? אולי ראש הממשלה. הכל כתוב בעיתון.