Sub Stance

אל תחפשו בעיתונים של אותם ימים, משום שלא תמצאו מילה אחת ולו רמז, על אחד עשר חיילי גדוד 13 של גולני שנהרגו, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בפיצוץ בונקר במתחם בית המכס העליון ברמת הגולן. תשעה מתוך 11 החללים קבורים בקבר אחים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהריה, ושניים בהר הרצל ובקרית שאול. דבר האסון הושתק והוסתר. קשר השתיקה הלא מובן ואוזלת היד השערורייתית בטיפול במשפחות החללים מיד לאחר האסון ובשנים שחלפו מאז, הוסיפו שכבות של כאב וזעם אצל בני המשפחות השכולות. הבקשות להציב בבית המכס העליון לוח זיכרון שעליו יהיו חקוקים שמות הניספים בחזית בית המכס העליון הושבו ריקם. הרשויות דחו את הפניות בלך ושוב, שנה אחר שנה.

היום התבשרנו מעל דפי עיתון "הארץ" , שאמנם לוח זיכרון צנוע לא יוצב בבית המכס העליון, אבל במקום יבנה מלון בוטיק. איש עסקים בשם ליאו גלזר רכש את בית המכס העליון ממנהל מקרקעי ישראל ויקים במקום עסק מניב. אלה הם סדרי העדיפויות במדינת ישראל, כך אנחנו נראים.

חזרתי לשם היום. עברו מאז ארבעים שנה. מקום שהזמן קפא בו.

מ"היחידה" נותרו חורבות (1), קירות חיצוניים. גד הררי שניהל אותה, איננו עוד. כמו את גדי, גם את קולנוע "אדיסון" הרסו. במקומו בונים בית מגורים מכוער (2). נכנסתי לשם. הפתק "השירותים מקולקלים" היה כבר אז. התיישבתי ליד השולחן הקבוע שלי. מהמלצריות ההונגריות של פעם נשארה אולי רק אחת, האחרות היו אולי אז ילדות קטנות, שהגיעו למגדניה מבית הספר "למל". הזמנתי קפה ועוגת שמרים גבינה.

כמעט מדי יום נהגתי להיכנס לשם (3) , קורא, שותה קפה עם עוגת פירות מעוינת או שטרודל וחוזר לעבודה. המלצריות הדתיות ההונגריות בחנות הצמודה ריכלו וצחקקו. אני לא מבין הונגרית, אבל היה ברור שהן מדברות עלי. לפעמים הגניבו מבט. כך שבוע אחר שבוע חודש אחר חודש. ואז יום אחד, בדרכי למגדניה, עברתי אצל מוכרת העיתונים הקשישה הגברת ישראל (רגע, ישראל ? או חיים ? – אני לא בטוח) וקניתי את "אוי קלט" העיתון בשפה ההונגרית. צחקוקים ופטפוטים קידמו כרגיל את פני. הזמנתי כמימים ימימה קפה ועוגה, ואז פרסתי לרווחה את "אוי קלט" ושמתי עצמי קורא בו. המלצרית שהניחה את הקפה והעוגה לפני, הבחינה כמובן בעיתון ההונגרי, ונמלטה אל חברותיה, כל עוד רוחה בה.

(1)

היחידה

כאן עמד פעם בית הקולנוע "אדיסון"

(2)

"השירותים מקולקלים", כאז כן עתה.

(3)

המגדניה

אשה עולה לאוטובוס בסערה, הרבה שכבות צעיפים פרוות, ערב רב של חומרים ושילובים – עור, צמר, תחרה, משי ואניצים לא מזוהים. שלושה תיקים גדולים, היא בקושי מתיישבת ומתוך אחד מהם מתגלגלים החוצה דובון צהוב מזעזע וכד ניירוסטה שמשמיע רעש רב. היא מארגנת את הכבודה, מתנשפת, חם לה, לחייה סמוקות, מסדרת את השיער המפוספס, משחררת קצת צעיפים, מפנה את הפרוות והאניצים ומגלה מחשוף נדיב. מוציאה מתוך התיק מתא צדדי תהילים ומתחילה למלמל. מרגע זה ואילך מת העולם, רק היא והמלמול המרוקן, השואב מהראש את כל המחשבות הרעות. ככה הכי טוב, ככה כל הצרות והדאגות נעלמים. אוטובוס ירושלמי שגרתי מתחלק בין היתר בין מתפללים מתוך ספרי תפילה לבין השקועים בתוך הטלפונים החכמים. אלה גם אלה מתמסרים לטקסט שמונח בכפות ידיהם. בנסיעותי בתחבורה הציבורית למדתי שגם אלה המתפללים, חלקם עם תום התפילה מחליפים את הספר בסלולר. כבר פגשתי בבחור צעיר שעשה את שני הדברים יחד מלמל תפילה וסימס. אתמול ישבה מולי צעירה שפיהקה ומילמלה תפילה, ואז גיליתי שאת התפילה היא קוראת מתוך (אפליקציה ?) הסלולר. כך לאט לאט הבנתי שהחלוקה בין המתפללים למסוללרים מאוד לא ברורה. בקרון ישב גבר צעיר ששיחק בקוביה הונגרית, היו לו תנועות מהירות תוקפניות, הוא כמעט ולא הביט בקוביה, אבל היה ברור שהוא מרוכז מאוד במהלכיה. מולי יושבים אב ובתו החיילת. "הדוידקה" מכריז הכרוז האוטומטי ברכבת הקלה את שם התחנה. "את יודעת מה זה דוידקה ? שואל האב את בתו, "צה" היא מצקצקת לאות שלילה, "היה בחור דוד שבנה תותח, דוידקה זה מדוד, זה היה במלחמת השחרור, תסתכלי פה פה, ראית אותו, יופי, התותח הזה שהוא המציא אותו נקרא על שמו. התותח הזה לא ירה אבל עשה רעש גדול שהפחיד את הערבים, ברחו רק מהרעש" החיילת מקשיבה, אבל לא מתרשמת. "הבנת ?" שואל האב והיא משיבה לו בהינהון. הוא מחליף איתי מבט שאומר "זה מה יש, עשיתי כמיטב יכולתי". ארבע מאות וחמש מגיע לתחנה הסופית, "סליחה" מבקש אחד מהשני לאחר שנתקל בו בשגגה. "מה סליחה" צורח הניפגע "סליחה לא התכוונתי" מתנצל הפוגע ומעלה שלא בידיעתו את חמתו של הנפגע, שרק חיכה להזדמנות להקיא את כל מררתו, "לך לך מפה, כל אחד זורק דורך, לך לך מפה, אתה עוף לי מהעיניים, מהבוקר מצפצפים עליך יורקים ועוד סליחה, כמו קיר. טפו, ינעל אם אמעק".  ב"ארומה" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב  יושב זוג מוזר. הוא צנום שחרחר, שכל הזמן מפמפם בעצבנות עם נעלו על דוושה נסתרת ולא מפסיק לדבר. היא אשה גדולה רחבה מאוד לכל האורך. לבושה שחור, שיערה המתולתל צבוע בלונד בננה, עגילי זהב עגולים, בנעליה משובצים יהלומי זכוכית או שמא פלסטיק. זהו דייט אולי אפילו בליינד דייט. אחר כך הם קמים ופונים לדרכם, אולי ימצאו נחמה. ביום חורפי סוער כזה, התחנה המרכזית החדשה היא מפלט לאלה שבדרך כלל מאכלסים את הרחובות בסביבה, רבים פוסעים הלוך ושוב. אחרים מגיעים ממקומות רחוקים אל העיר הגדולה ומסתובבים כאן במיקרו קוסמוס של מדוכאי העולם התאחדו. שתי נערות בנות ארבע עשרה חמש עשרה לחוצות בתוך בגדים שאומרים דרשני, כנראה ברחו מהבית ומחכות לצייד המיומן, האורב להן בפינה ויודע היטב לזהות את הטרף הקל התמים. גבר ואשה מרוקנים, הלומי חגיגת בהזרקה, תולים מבט, מתיישבים לנוח על המדרגות הקרות, מחפשים משהו שאי אפשר למצוא. אולי בכל זאת יקרה משהו, או אולי מוטב, עם המזל שלהם, שלא יקרה דבר.

בוז להם. הם לא ראויים אפילו למשפט פלילי גם לא לועדת חקירה. הם ראויים לבוז עמוק לדיראון עולם. שלא יספרו לנו על מעללי הגבורה, על שנות השירות הצבאי, על ההקרבה, על אהבת המולדת. על הלבן בעיני האוייב, על כל אבן שהפכו. שלא יספרו על מיטב חבריהם שנפלו בקרב שניצבים מול עיניהם, ושלא ישירו לנו את שירי הרעות ואין לי ארץ אחרת. הם לא משפחה לוחמת אלא משפחת פשע, הם ארגון השמדה עצמית,- עטורי דרגות קצונה ואותות מלחמה ואומץ מזה, ושרים פקידים מושחתים, יהירים, חלקלקי לשון, שקרנים, מעשני סיגרים ולוגמי וויסקי משובח מזה. אנחנו מביטים בהם ויודעים היטב, שכל הכסף שצברו בזמן קצר כל כך, הוא כסף שעולה ממנו צחנה. הם פקדו על הצבא לצאת למשימות בטחון ולמלחמות, ובו בזמן  היו עסוקים בספירת דולרים, במאבקי כוח נכלוליים, תככים ומזימות, השתכשכו במלונות פאר והתחככו בגבירים אילי הון. איך זה יכול להיות שרמטכ"ל, שר ביטחון ראש ממשלה ועוזריהם, לא מקדישים את כל זמנם ומרצם לתפקידם ?- לביטחון המדינה,- לאימון החיילים, לביצור הביטחון ולשכלול היכולת ?  הם ביקשו לעצמם את התפקיד ונאבקו עליו, הם ביקשו למלא את השליחות הקשה והחשובה. והתוצאה "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" (משל הכרם ישעיהו פרק ה').  מתחת לאדנות, לגחמנות, לביטחון העצמי, לפתוס – התפשט רקב – שקר, גניבת דעת ואחיזת עיניים. הם גדולי המועלים, סרסורי נפשות, הם ולא אחרים יוליכו אותנו לאבדון. – לא החמאס ולא אחמדינאג'ד, לא הטרור הרצחני, ולא האויבים האמיתיים והמדומים כי אם הם,- השררה השחיתה וסיממה אותם לדעת, הורידה אותם לשפל המדרגה. אם פחות ופחות בנים ובנות מוכנים להתייצב לשמע הפקודה " אחרי !" זה בין היתר, משום שהם רוקנו את המופת את הדוגמא האישית מתוך המושג "אחרי".

מי שנתן פקודת אש והתנהל כמותם,  ראוי למילה אחת "בוז !" שתזמזם באוזנו לעד.

יש לכולנו חבר שנוסע הרבה לחו"ל כמעט תמיד בעניינים שקשורים לעבודתו, אשתו (פסיכולוגית) מצטרפת לחלק מהטיסות, כסף לא חסר שם. לפני כמה שנים עשו לו חישובים שאם ירכוש מטוס פרטי יחסוך לעצמו הרבה מאוד כסף מדי שנה. מכיוון שאין לו ידע רב במטוסים ובתעופה (השמועה אומרת, שדווקא גילה בילדותו עניין מה בטיסנאות – אבל נשאיר את זה לביוגראפים) שכר לעצמו חברת יעוץ ששמה גולדן נמבר סולושנס או בלעז Golden Number Solutions . אני לא אוהב שמות כאלה שיש בהם זהבים וחברות בע"מ שאין להן אתר, אבל מי אני בכלל. אני לא יודע כמה החברה הזו עלתה לו עד היום, אבל אני יודע שלאחרונה הוא הוסיף לה עוד 100,000 ש"ח עבור עוד שנתיים של ייעוץ. לדעתי העניין תקוע בעיקר בגלל שהחבר שלנו עסוק מאוד בשאלה מה יגידו השכנים. וכאן הוא צודק. בשכונתנו צרות העין היא רעה חולה. כשנודע על כוונותיו לרכוש מטוס, החלו לדבר על זה שהוא דואג רק לעצמו בזמן שהילדים שלנו מסתובבים כמו חורנים וחיים בדירות שכורות ומהיד לפה. הוא גם יודע שעורכי העלון השכונתי מחכים לו מעבר לפינה, אורבים לרגע שיוכלו לכסח אותו ולרדת לחייו, ובעיקר לחיי אשתו שכולם מחפשים אותה. קנאה, צרות עין – אמרנו כבר. בזמן האחרון הוא אומר משפטים שאני בכלל לא קונה כמו "אני חזק, אני חזק" "ישראל זקוקה לי אני חזק". יש לי ניסיון לא טוב עם אנשים שאומרים על עצמם משפטים כאלה ומתמוגגים ששרים להם "אתה תותח".  ציפיתי שהחבר שלנו, שהוא באמת מוכשר ומבריק יתעלה מעל אלה, אבל כל היועצים שלו מחו"ל מחרפנים אותו ורק גורמים לו נזק. בקיצור החלטתי לקחת את העניין לידיים, חבר או לא חבר, ולעשות מה שהכי נכון לעשות לפנות לחכמת ההמונים, אנא המליצו על מטוס לחבר שלנו – מטוס גדול, אמין, בטוח שמסוגל לטוס 10,000 ק"מ ללא תדלוק, (החבר מה זה שונא נחיתות ביניים, תעלה תרד תעלה תרד). את ההצעות אעביר לגולדן נמבר והם ימיינו אותן אלעק. חוץ מיזה, אם יש לכם למכור מטוס, תרימו טלפון. אני משוכנע שאחרי הבחירות למנהלת השכונתית, העניין יעורר פחות תגובות. ולא זו בלבד, יש לי הרגשה שיש בשכונה עוד כמה אנשים בעלי מעמד (כסף זו לא הבעיה כאן – כבר אמרתי) שילכו בעקבותיו, כלומר לא ירשו לעצמם לטוס בסתם מטוס או מטוס שכור. תוך כדי כתיבת שורות אלו עולה אצלי המחשבה שאם אצליח בעזרתכם לקדם את עניין המטוס של החבר שלי, אקים חברה משלי Moishe's Brilliant Solutions (שם זמני) ואמכור מטוסים פרטיים לגבירי השכונה, ובנוסף אספק להם את הפתרונות המתקדמים ביותר לבעיותיהם.

יאללה, ביי. טוב שעוד נותר מעט לצון אחרי שקוראים את זה.